מלחמת האופיום השנייה
מלחמת האופיום השנייה (ידועה גם בשם מלחמת "החץ") הייתה מלחמה בין סין לארצות המערב שהחלה ב־1856 ותמה ב-1860. את שמה קיבלה המלחמה מאחר שיש הרואים בה המשך ישיר למלחמת האופיום הראשונה אשר הסתיימה בסין ב־1842.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות החמישים של המאה ה-19 חלה האצה משמעותית בגידול השוק הקפיטליסטי באירופה. מטרותיהן העיקריות של המעצמות הקפיטליסטיות היו הרחבת קשרי המסחר שלהן עם הארצות שמעבר לים, והקמת קולוניות חדשות בארצות אסיה ואפריקה. מטרות משותפות אלו עמדו גם בראש מעייניהן של צרפת, בריטניה וארצות הברית, ששאפו להרחיב את זכויות הסחר שלהן בסין.
אולם חצר הקיסרות הסינית, תחת שלטון שושלת צ'ינג, דחתה את דרישותיהן של האימפריות המערביות.
תחילת המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־8 באוקטובר 1856 פשטו כוחות שיטור סיניים על האוניה "החץ" (Arrow), ספינה בבעלות סינית אשר הייתה רשומה בהונג קונג והניפה דגל בריטי, עקב חשד שהאוניה הייתה מעורבת בשוד-ים, הברחה וסחר באופיום שהוצא זה מכבר אל מחוץ לחוק בסין. על הספינה נתפסו ונאסרו 12 אנשי צוות. תקרית זו נזכרה בהיסטוריה בשם תקרית החץ ומכאן קיבלה המלחמה את שמה השני (למרות שיש הטוענים כי הספינה לא הניפה דגל בריטי ושעובדה זו הומצאה בדיעבד כדי להצדיק את פלישת הבריטים לסין).
הבריטים, שראו בפשיטה על ספינה בריטית עילה למלחמה, הגיבו במהרה על העלבון בהתקיפם את גואנגג'ואו מנהר הפנינה. שליטם של מחוזות גואנגדונג וגואנשי הורה לחייליו לא להתנגד בכח לחיילים הפולשים. לאחר שכבשו את המבצר המגן על גואנגג'ואו, החלו הבריטים תוקפים את העיר עצמה. ספינות מלחמה אמריקאיות הפגיזו את העיר בטענה שהן "מגינות" על אזרחיה. למרות הוראת שליט המחוז החלו אזרחי העיר, ואיתם גם החיילים, להתנגד לפולשים והדפו אותם דרומית לעיירה הקטנה חוּמֶן.
ממשלת בריטניה, בראותה את המתרחש בעקבות תקרית החץ, החליטה להקים ברית צבאית עם צרפת, ארצות הברית ורוסיה. צרפת, ראשונת המצטרפות לקואליציה, הסבירה את הצטרפותה בהוצאתו להורג של כומר צרפתי על ידי שלטונות מחוז גואנשי. ארצות הברית ורוסיה הסכימו להצטרף כתומכות בבריטניה בהבינן את הרווח הצפוי להן אם ינצחו במלחמה. ארצות הברית ורוסיה אמנם לא שלחו צבא לעזרת בריטניה וצרפת, אך הן תמכו במלחמה בעיקר בהציען צוותי תכנון שישבו בהונג קונג ועזרו לבריטים ולצרפתים לתכנן את ההתקפה על סין.
הכוחות הבריטיים והצרפתיים, תחת פיקודו של האדמירל מייקל סימור, תקפו וכבשו את גואנגג'ואו בקרב קנטון בסוף שנת 1857, הכניעו את ראש המחוז ועצרו את יה מינגשן, שליט המחוזות. ועדה משותפת לבריטים ולצרפתים החליטה להשאיר בתפקידו את ראש מחוז גואנגג'ואו, בו-גוי, כדי להשליט סדר במחוז לטובת שליטיו החדשים. זה היה המקרה הראשון בהיסטוריה של סין שבו הוקם משטר בובות במדינה. שלטונה הקולוניאלי של הברית הבריטית-צרפתית נמשך והתקיים במחוז גואנגג'ואו עד כארבע שנים משנת הכיבוש.
בשנת 1858 המשיכו כוחות הקואליציה צפונה במסע התקפות לאורך חופי המדינה, וכבשו את טיינצין (כיום טיינג'ין) בחודש מאי של אותה השנה.
חוזה טיינג'ין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חוזה טיינג'ין
חלקה הראשון של המלחמה הגיע לסיומו עם החתימה על חוזה טיינג'ין (מוכר גם כחוזה טיאנצין, על-פי תעתיק ישן) אשר עליו היו חתומות מלבד בריטניה גם ארצות הברית, רוסיה וצרפת.
הנקודות העיקריות בחוזה:
- הבריטים, הצרפתים האמריקאים והרוסים יהיו רשאים להציב נציגים בבייג'ינג (עד אז הייתה העיר סגורה בפני מערביים).
- פתיחת 11 נמלים נוספים לסחר מערבי.
- אישור לכלי שיט וספינות מלחמה לשייט באופן חפשי בנהר היאנג-צה.
- אישור לאזרחי המעצמות להיכנס אל תוך סין למטרות טיול, סחר או מיסיונריות.
- חיוב הסינים בתשלום קנס של 2 מיליון מטבעות כסף על הוצאות המלחמה של בריטניה, 2 מיליון מטבעות על הפסדי סוחרים נתיני בריטניה ו-2 מיליון מטבעות לצרפת.
חוזה אייגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – חוזה אייגון
ב־28 במאי 1858 נחתם חוזה אייגון, שהיה חוזה נפרד בין סין לרוסיה כדי לקבוע את מיקומו הסופי של הגבול בין שתי המדינות כהמשך להסכם נרצ'ינסק שנחתם בין שתי המדינות ב־1689.
בחוזה חייבה רוסיה את סין להחזיר את הגבול לנהר האמור, שם עבר הגבול עד לחתימת החוזה הקודם. בעקבות כך קיבלה רוסיה לידיה רצועת חוף באוקיינוס השקט אשר בה המים אינם קופאים. על רצועה זו הקימה רוסיה את עיר הנמל ולדיווסטוק ב־1860.
המשך המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־1859, לאחר שסין סירבה לאפשר לנציגי המעצמות להתמקם בבייג'ינג, תקף כח ימי בריטי בפיקודו של אדמירל ג'יימס הופ את המבצרים המגינים על נהר הפטו. אולם הכח נהדף ונפגע קשות והצליח לסגת תחת סיוע באש של שייטת ספינות מלחמה אמריקאית.
בשנת 1860 התארגן הכח הבריטי-צרפתי מחדש בהונג קונג לתקיפת היבשת. הכח נחת בפיי טאנג ב־1 באוגוסט, וכבש בהצלחה את המבצר בטאקו ב־21 באוגוסט. ב־26 באוגוסט הגיע הכח המשולב לבייג'ינג וכבש אותה ב־6 באוקטובר. הקיסר הסיני שיאנפנג, מינה את אחיו להיות אחראי למשא ומתן עם הכוחות המערביים וברח לארמון הקיץ שבצ'נגדה, כ-250 קילומטרים צפונית מזרחית לבייג'ינג. חיילי הקואליציה העלו באש את ארמון הקיץ בבייג'ינג כמו גם את ארמון הקיץ הישן (שנהרס לגמרי בהתקפה) וכבשו סופית את בייג'ינג.
ועידת פקין
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ועידת פקין
עקרונות חוזה טיאנג'ין של 1858, נכפו סופית על הקיסר שיאנפנג בוועידת פקין (שמה המערבי של בייג'ינג) ב־18 באוקטובר 1860, ועידה שהביאה את המלחמה לקיצה.
בוועידה חתם הקיסר על היתר לסחר חפשי וחוקי באופיום והכרה חוקית בזכויות הנוצרים במדינה.
חלק מתכניה של ועידת פקין היו:
- העברת השליטה בהונג קונג וחצי האי קאולון לידי בריטניה.
- הכרה וקבלה רשמית מצד סין של עקרונות חוזה טיאנג'ין.
- אישור לאזרחי סין להגר אל מחוץ למדינה למטרות עבודה.
- קנס נוסף למדינה שישולם לבריטניה וצרפת.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
