מכרות הזהב של האי סאדו

מכרות הזהב של האי סאדו
**אתר מורשת עולמית**
	הסמל של מכרה הזהב של סאדו הוא "דויו נו ורטו". שרידי כרייה פתוחה.
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2024, לפי קריטריונים 4
מדינה	יפן
כולל	22 רכיבים בשני אזורי כרייה
שטח האתר	7,509 דונם
שטח אזור החיץ	15,271 דונם
קואורדינטות	38°02′27″N 138°15′28″E / 38.040833°N 138.257778°E
	www.sado-goldmine.jp
	(למפת יפן רגילה) טוקיו אוסקה סאפורו סנדאי ניאיגטה פוקואוקה נהה ד.; קו.; צ.; קו.; סין רוסיה ים יפן האוקיינוס; השקט; מכרה סאדו

מכרות הזהב של האי סאדו (ביפנית: 佐渡島の金山, תעתיק: "סאדושימה נו קינזאן") הם סדרה של מכרות זהב היסטוריים באי סאדו במחוז ניאיגטה שביפן. הם כוללים כמה אזורי כרייה הממחישים את התפתחות כריית הזהב ביפן בתקופת אדו (1603–1868), ונוספו לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו במושב ה-46 של ישיבת המורשת העולמית שנערכה ביולי 2024 בניו דלהי.^[1]

גאוגרפיה וגאולוגיה

האי הגעשי סאדו שוכן בים יפן כ-35 קילומטרים מערבית להונשו, הגדול שבאיי יפן. האי בנוי משני רכסים הרים מקבילים, הרי אוסאדו והרי קוסאדו, שכיוונם מדרום-מערב לצפון-מזרח, שביניהם מפריד מישור סחף, מישור קונינאקה. מרבצים של כסף וזהב נוצרו בעקבות שפיעה של מים חמים (מחזור הידרותרמי) לפני השטח תוך יצירת עורקים של מרבצים בסלעים. פעילות טקטונית תחילה השקיעה את המרבצים לים ואחר כך הרימה אותם לפני השטח.^[2]

אתר המורשת העולמית

אתר המורשת העולמית משתרע על שלושה שטחים: אזור נישימיקאווה השוכן בצד הצפון-מערבי של הרי קוסאדו שבו זהב נאסף בשיטה הקרויה "כריית פלסר (אנ')" - סינון של גרגירי זהב מתוך החול שעל גדות הנחלים; ואזור אייקאווה-צורושי (בפועל שני אזורים צמודים) בקצה הדרומי של רכס הרי אוסאדו, שבהם כרו כסף וזהב במכרות תת-קרקעיים.

מכרות הזהב של האי סאדו^[3]
מס'	שם	אזור	קואורדינטות	שטח בדונם	אזור החיץ בדונם
001	מכרה זהב פלסר נישימיקאווה – ראשי	אזור נישימיקאווה	37°54′35″N 138°19′31″E / 37.909722°N 138.325278°E / 37.909722; 138.325278	2,733	5,770
002	ערוץ קינזאן-אי a		37°55′23″N 138°20′53″E / 37.923056°N 138.348056°E / 37.923056; 138.348056	27
003	ערוץ קינזאן-אי b		37°55′09″N 138°21′25″E / 37.919167°N 138.356944°E / 37.919167; 138.356944	12
004	ערוץ קינזאן-אי c		37°55′17″N 138°21′16″E / 37.921389°N 138.354444°E / 37.921389; 138.354444	5
005	ערוץ קינזאן-אי d		37°55′08″N 138°19′30″E / 37.918889°N 138.325000°E / 37.918889; 138.325000	2
006	ערוץ קינזאן-אי e		37°55′05″N 138°21′38″E / 37.918056°N 138.360556°E / 37.918056; 138.360556	2
007	ערוץ קינזאן-אי f		37°55′03″N 138°21′47″E / 37.917500°N 138.363056°E / 37.917500; 138.363056	1
008	ערוץ קינזאן-אי g		37°55′07″N 138°21′59″E / 37.918611°N 138.366389°E / 37.918611; 138.366389	11
009	ערוץ קינזאן-אי h		37°55′11″N 138°22′01″E / 37.919722°N 138.366944°E / 37.919722; 138.366944	2
010	ערוץ קינזאן-אי i		37°55′11″N 138°22′04″E / 37.919722°N 138.367778°E / 37.919722; 138.367778	1
011	ערוץ קינזאן-אי j		37°55′11″N 138°22′08″E / 37.919722°N 138.368889°E / 37.919722; 138.368889	1
012	ערוץ קינזאן-אי k		37°55′20″N 138°22′56″E / 37.922222°N 138.382222°E / 37.922222; 138.382222	25
013	ערוץ סוגיהירה-יאמה		37°54′52″N 138°20′44″E / 37.914444°N 138.345556°E / 37.914444; 138.345556	17
014	ערוץ צ'יקוגו-אי a		37°54′35″N 138°20′07″E / 37.909722°N 138.335278°E / 37.909722; 138.335278	14
015	ערוץ צ'יקוגו-אי b		37°54′33″N 138°20′24″E / 37.909167°N 138.340000°E / 37.909167; 138.340000	19
016	ערוץ אוטוגה-יאמה		37°54′25″N 138°20′03″E / 37.906944°N 138.334167°E / 37.906944; 138.334167	26
017	ערוץ טורומארה-יאמה a		37°54′22″N 138°19′44″E / 37.906111°N 138.328889°E / 37.906111; 138.328889	4
018	ערוץ טורומארה-יאמה b		37°54′20″N 138°19′42″E / 37.905556°N 138.328333°E / 37.905556; 138.328333	5
019	ערוץ טורומארה-יאמה c		37°54′15″N 138°19′36″E / 37.904167°N 138.326667°E / 37.904167; 138.326667	7
020	ערוץ טורומארה-יאמה d		37°54′12″N 138°19′39″E / 37.903333°N 138.327500°E / 37.903333; 138.327500	9
021	מכרה הזהב והכסף אייקאווה-צורושי - אזור אייקאווה	אזור אייקאווה-צורושי	38°02′27″N 138°15′28″E / 38.040833°N 138.257778°E / 38.040833; 138.257778	2,892	8,862
022	מכרה הזהב והכסף אייקאווה-צורושי - אזור צורושי	אזור אייקאווה-צורושי	38°01′34″N 138°15′57″E / 38.026111°N 138.265833°E / 38.026111; 138.265833	1,733	8,862

היסטוריה

הפקת זהב בסאדו מוזכרת כבר במאה ה-12. במאה ה-16, הכרייה שגשגה עם כניסתן של טכנולוגיות מיצוי יעילות יותר מסין וקוריאה.^[4]

תחת שלטון שוגונות טוקוגאווה במאה ה-17, הפכה יפן לאחת מיצרניות הזהב הגדולות בעולם, כשסאדו הוא אחד מאתרי הכרייה החשובים ביותר. המכרות היו בניהול ישיר של השוגונות.^[4]

הכרייה באזור נישימיקאווה הופסקה ב-1872. באזור אייקאווה הפעילות נמשכה תחת מפעילים מתחלפים עד 1989.^[4]

שיטות כרייה

באזור נישימיקאווה שימשה שיטת אונאגשי ("נהר גדול") לסינון זהב. זהב נשטף מתוך חצץ באמצעות כמויות גדולות של מים.^[4] התעלות ששימשו להובלת מים ממאגרים כלולות באתר המורשת העולמית.

אזור אזור אייקאווה-צורושי מציג את המעבר מכרייה פתוחה לכרייה תת-קרקעית. פותחה רשת מורכבת של מנהרות בגדלים ופונקציות שונות.^[4]

מבנים שהשתמרו

האלמנטים שנשמרו כוללים:^[4]

אזורי כרייה עם שרידים של כרייה פתוחה ומערכות מנהרות
תעלות מים ומאגרים לסינון זהב
שרידי יישובים ומבני מנהל
אתרים ארכאולוגיים כמו משרד שופט השלום (בפועל שליט האי) בסאדו

רוב השרידים הם ארכאולוגיים בטבעם, הן מעל ומתחת לאדמה. כמה מבנים משלב הכרייה המאוחר יותר של המאות ה-19 וה-20 שרדו אף הם.^[4]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מכרות הזהב של האי סאדו בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של מכרות הזהב של האי סאדו

מכרות הזהב של האי סאדו, ברשת החברתית פייסבוק
מכרות הזהב של האי סאדו, ברשת החברתית אינסטגרם

Nomination Text - UNESCO

הערות שוליים

^ Decision 46 COM 8B.18 Sado Island Gold Mines (Japan)
^ Advisory Body Evaluation (ICOMOS), page 109
^ Nomination Text, Pages 2
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Advisory Body Evaluation (ICOMOS), pages 108-110

[1] Decision 46 COM 8B.18 Sado Island Gold Mines (Japan)

[2] Advisory Body Evaluation (ICOMOS), page 109

[3] Nomination Text, Pages 2

[history-4] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Advisory Body Evaluation (ICOMOS), pages 108-110

[1]

[2]

[3]

[4]