מקלע

מַקְלֵעַ או מְכוֹנַת יְרִיָּה הוא כלי ירי המסוגל לירי אוטומטי רציף לפרקי זמן ארוכים.

היסטוריה

המקלעים האוטומטיים היישומיים הראשונים הופיעו במחצית השנייה של המאה ה-19, אף על פי שניסיונות לבנות רובים עם קצב אש גבוה יותר נעשו עוד קודם לכן. בשנת 1718 הומצא הדגם הפועל הראשון של המקלע, אולם הוא היה בלתי אמין באופן שלא אפשר את השימוש בו^[1].

בשנת 1861 רשם ריצ'רד ג'ורדן גאטלינג פטנט על מכונת הירייה שלו. מקלע גאטלינג היה מקלע רב-קני שהותקן על גבי חצובה ניידת של תותח שדה ואפשר ירי מהיר ורציף של עשרות קליעים. המקלע ומחזור הירי (טעינה-דריכה-ירייה-טעינה) הופעל על ידי סיבוב ידית בידי הצוות.

בשנת 1884 הופיעה מכונת הירייה האוטומטית האמיתית הראשונה^[1] – מקלע מקסים. מכונה זו הומצאה על ידי היירם מקסים והייתה הראשונה לנצל את הרתע והגזים שנוצרים בזמן הירי כדי לטעון מחדש קליע לבית הבליעה ולאפשר עוד מחזור ירי. כמו כן כללה מכונת הירייה של מקסים קירור במים של הקנה ונגררה על גבי זוג גלגלים כדי לאפשר ניידות. מקלע מקסים כונה גם "מברשת הצבע של השטן" בשל יכולתו "לצבוע" את שדה הקרב בדם. בתחילת המאה ה-20 כבר הופיעו מכונות ירייה מודרניות. מקלע ויקרס הופיע ב-1912 ואילו המקלע הכבד M2 שהומצא על ידי מהנדס הנשק הנודע ג'ון בראונינג תוכנן כבר ב-1921 ונכנס לשירות ב-1932.

בתקופת מלחמת העולם השנייה חלה התפתחות באמינות המקלעים ובהפיכתם לקומפקטיים יותר. בתקופה זו המקלעים העיקריים היו בראונינג 0.3, בראונינג 0.5 M2, מקלע לואיס, ברן (כוחות הברית) ומנגד ה-MG-34 וה-MG-42 (גרמניה). בשנות ה-30 של המאה ה-20 הופיעו תתי המקלע ובעקבותיהם, אחרי מלחמת העולם השנייה, הופיעו גם רובי הסער האוטומטיים. מאז, הדגש היה על הקטנת המקלעים והפיכתם לאמינים, פשוטים יותר וקלים יותר.

אחרי מלחמת העולם השנייה (ובזמן המלחמה הקרה), תוכננו מקלעים כמו "מאג" ו"מינימי" (שניהם בלגים, תוצרת FN Herstal) שנהפכו למקלעים הסטנדרטים של נאט"ו. נעשו ניסיונות לתכנן גם מקלעים כבדים מתקדמים אך הם לא צלחו, ומקלע ה-M2 בראונינג נשאר המקלע הכבד הנפוץ ביותר בשימוש גם כיום. בעשור הראשון של המאה ה-21 פותחה ערכת QCB להחלפה מהירה של הקנה ב-M2, אשר תרמה מאוד לתחזוקה ולמבצעיות של המקלע, ונרכשה על ידי צבא ארצות הברית וצה"ל.

גם בישראל תוכננו מקלעים. במלחמת העצמאות פיתחה תע"ש את "מקלע דרור" ובאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 פיתחה את "הנגב": מקלע קל שהפך למקלע המוביל בצה"ל. בעשור השני של המאה ה-21 פיתחה חברת תעשיות נשק לישראל (חברת IWI, שהוקמה ממפעל הנשק של תע"ש שהופרט) את הנגב NG7, גרסה של הנגב בקליבר 7.62x51 מ"מ נאט"ו.

תפקידים

המקלע נועד לספק אש אוטומטית לפרקי זמן ממושכים (בדרך כלל של 10 שניות ומעלה, עד כדי דקות שלמות). אש אוטומטית היא חיונית מאוד בשדה הקרב, שכן היא מהווה איום לחיילי האויב ומאלצת אותם לתפוס מחסה.

לירי אוטומטי יש מספר מטרות ותפקידים:

פגיעה במספר רב של אויבים במכת אש אחת. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, המקלעים היו כלי יעיל וקטלני לשבירת המערכים המסודרים והצפופים של הרובאים. למעשה, המקלעים גרמו חלק ניכר מהאבדות במלחמת העולם הראשונה.
אש חיפוי ורתק (suppressive fire). אש זו נועדה למנוע מהאויב לצאת מהמחסה ולהשיב באש משלו, ובכך היא מאפשרת לחיילי הכוח של היורה להסתער, לתפוס עמדות וכדומה.
פגיעה במטרות שנעות מהר (כגון ג'יפים, מטוסים ומסוקים מנמיכי טוס ועוד).
"Spray and pray (רסס והתפלל)": ניקוי שטח מאיומים פוטנציאליים, כאשר מקומו המדויק של האיום (צלף, רובאי, אויב מוסווה) לא ידוע במדויק.
שמירה והגנה. מקלעים מאוד נפוצים בעמדות הגנתיות, כנשק לפגיעה בדמויות חשודות שמנסים להתקרב למוצב.
תפיסת שטח.

מאפיינים

המקלע הוא נשק אוטומטי המאפשר קצב אש מהיר של כ־700–1,000 כדורים בדקה. רובי הסער שקיימים היום מסוגלים גם הם לספק אש אוטומטית בקצב כזה, אך יכולת זו מוגבלת ביותר מהסיבות הבאות:

תחמושת – מחסנית סטנדרטית של רובה סער היא בת 30 כדורים, ירי אוטומטי מרוקן אותה מהר מאוד ולכן לא ניתן לבצע ירי רציף לפרקי זמן ארוכים.
התחממות קנה – ירי אוטומטי ממושך גורם להתחממות הקנה. מעבר לטמפרטורה מסוימת מתחילים להיווצר עיוותים בקנה, העיוותים מביאים לפגיעה בביצועים ואף לסכנה שהקנה יתעקם ("יישפך") ויגרום נזק בלתי הפיך לכלי וסכנה למפעילו.
דיוק – לרובה סער דיוק ירוד ביותר בעת ירי אוטומטי, בעיקר בשל הרתע שפוגע ביכולתו של החייל לשלוט ברובה.

המקלע תוכנן לפתור את הבעיות האלו.

אף על פי שיש מקלעים כמו הנגב שיכולים לקבל גם מחסנית של רובה סער, מקלעים בדרך כלל מוזנים בתחמושת באמצעות שרשירים (שרשראות של קליעים) המאוכסנים בתוף (drum) או ב"ארגז פעולה" (קופסת מתכת לתחמושת, מונה מאות כדורים). קופסאות תחמושת הן ההזנה העיקרית של מקלעים נייחים או מקלעים שמותקנים על טנקים ורכבי לחימה משוריינים.
הקנים של המקלעים מעובים ומקוררים כדי להקטין את התחממות הקנה. הרבה מקלעים בנויים כך שאפשר להחליף קנה במהירות יחסית.
ברוב המקלעים יורים רק מעמדת שכיבה, כאשר המקלע מיוצב על ידי חצובה או דורגלים, דבר המייצב במידת מה את הכלי ומגדיל את דיוקו. כמו כן, חלק מהמקלעים מתוכננים בצורה מאוד יעילה ופשוטה, דבר המקטין את מספר החלקים הנעים ומגדיל את דיוקם. דבר זה מתבטא בתוספת משקל.

סוגים

נהוג לסווג מקלעים על פי גודלם, הקליבר שלהם והתצורה שלהם.

סיווג על פי גודל

למעלה: מקלע נגב – מקלע קל בקליבר 5.56 מ"מ נאט"ו. למטה: מאג – מקלע בינוני בקליבר 7.62 מ"מ נאט"ו.

תת-מקלע – לא נחשב מקלע באופן רשמי. מדובר בנשק אוטומטי קטן לטווח קצר, שיורה תחמושת אקדח. דוגמאות לתמ"קים: M1 תומפסון ("טומיגאן"), עוזי, PP-19.
מקלע קל – מקלע בעל משקל עצמי של עד 10 ק"ג. דוגמאות למקלעים כאלה נגב, נגב NG7, מקלע M249 וגם מקלע MG4.
מקלע בינוני (מק"ב) – מקלע הנישא על ידי חייל בודד ושוקל 10–18.1 ק"ג. לרוב בקוטר של 7.62 מ"מ. דוגמאות למקלעים כאלה מאג, מקלע MG3 וגם מקלע MG5.
מקלע כבד (מק"כ) – מקלע הנישא על ידי צוות של 2 חיילים או יותר ושוקל מעל 18.1 ק"ג. בדרך כלל בקוטר של 7.62 מ"מ או 12.7 מ"מ (0.5 אינץ') ובמקרים נדירים גם בקוטר 14.5 מ"מ. דוגמה למקלע כזה הוא M2 בראונינג.
כלי ירי שקוטרם 20 מ"מ ומעלה מסווגים כתותחים, אם הם יורים קליעים ברצף מהיר הם נקראים "תותחים אוטומטיים". לדוגמה: M61A1 וולקן (6 קנים, 20 מ"מ) שמותקן על מטוסי קרב רבים תוצרת המערב, או בתצורת "פלנקס" המיועד בדרך כלל להגנה על כלי שיט מפני תקיפת מטוסים וטילים. יוצא הדופן מבין התותחים הוא "מקלע הרימונים" בקוטר 40 מ"מ – שם שנועד לבדל אותו מתותחי 40 מ"מ מקובלים ולמעשה הוא מטול רימונים אוטומטי ואינו מקלע.

סיווג לפי תפקידים

מקלע DShK – מקלע נ"מ תוצרת ברית המועצות. התמונה צולמה במוזיאון בתי האוסף בתל אביב

מקלעים קיימים בתצורות הבאות:

מקלע לשימוש כללי (GP MG) – מקלע קל עד בינוני המשמש למגוון רחב של שימושים, החל מנשק אוטומטי בכיתת חי"ר וכלה במקלע המותקן על גבי כלי רכב קרבי.
מקלע קומנדו – מקלע קל בעל קנה מקוצר, קת מתקפלת וידית הסתערות. נועד לספק כוח אש אוטומטי עבור יחידות מיוחדות.
נשק אוטומטי חולייתי (SAW) – מקלע קל המשמש כנשק האוטומטי של פלוגה או צוות חי"ר. המקלען משתמש בו בדרך כלל כדי לספק אש חיפוי לחבריו בפלוגה או לשתק אויב מתבצר. מקלע כזה הוא חלק אינטגרלי מהחוליה.
מקלע גדודי – מקלע כבד יותר מאשר ה-SAW. בדרך כלל מקלע כזה נישא על ידי 2 חיילים או יותר כאשר אחד נושא את המקלע ואילו השני נושא חצובה ותחמושת. אחרי שהם פורשים את המקלע ומתקינים אותו לירי אחד משמש כמקלען ואילו השני מאכן לו מטרות ושומר עליו. מטרת מקלע זה לספק כוח אש כבד וחזק יותר מאשר המקלעים הרגילים, הנסחבים על ידי לוחמי החי"ר המסתערים. כיום מק"כ (מקלע כבד) ומקל"ר (מקלע רימונים) משמשים בתפקיד זה.
מקלע חש"ן (או "מקלע רכוב") – מקלע המותקן על גבי רכבי לחימה משוריינים כגון טנקים, נגמ"שים, מסוקים וספינות מלחמה. במקלע כזה, ההדק והקת לפעמים מוחלפים ב"עורפן" – התקן בו ההדק הוא לחצן הנמצא בחלק האחורי של המקלע. מכיוון שהמקלע מותקן על טנק, הוא מוזן מ"ארגז פעולה" המכיל תחמושת רבה, הרבה יותר מכמות התחמושת שיכול חייל רגלי לשאת.
מקלע נ"מ – בגוש המזרחי, בו היה מקובל להשתמש בתחמושת קליעית (לא נפיצה) להגנה מפני מטוסים ומסוקים, פותחו מקלעים בקוטר 14.5 מ"מ שהוצבו על גבי צריחי טנקים. בארצות הברית מקובל להשתמש לצורך זה במקלע M2 בראונינג בקוטר 0.5 אינץ' (בדרך כלל, בצמד מקלעי M2) המותקן על גבי רק"מ ואוניות.
מקלע נגד מטרות קשות / מקלע נגד חומרים – מקלע כבד שתפקידו לפגוע במטרות "חומר" שונות בהם כלי רכב, רכב קרבי משוריין קל, מבנים, תשתיות ומטרות אדם מקובצות. בדרך כלל משמש לתפקיד זה מקלע בקליבר 0.5 אינץ' ומעלה (במדינות המערב: 0.5 BMG‏ = ‏12.7x99 מ"מ נאט"ו. במדינות הגוש המזרחי לשעבר: 12.7x108 מ"מ ו-14.5 מ"מ).
מקלע נייח – מקלע המקובע לעמדתו באמצעות כנה. בדרך כלל מדובר במקלע בינוני או כבד.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מקלע בוויקישיתוף

כיצד פועל מקלע (הסבר בליווי תמונות ואנימציות אינטראקטיביות)
מכונות ירייה ומקלעים, סקירה כללית ופירוט על מקלעי הצבאות השונים
שי פוגלמן, חיי הנצח של מכונת ההרג בראונינג אם-2, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2016
מקלע, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² מקלע, באתר אנציקלופדיה בריטניקה

[:0-1] ¹ ² מקלע, באתר אנציקלופדיה בריטניקה

[1]