בדיקת שינויים ספציפיים

'[[קובץ:A poster calling to protest against the persecution of Jews in Germany, Tel Aviv 1933.jpg|שמאל|250px|כרזה על אספת מחאה ב[[תל אביב]], ב-[[28 במרץ]] [[1933]]]] '''תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה''' החלה לאחר [[עליית הנאצים לשלטון]] ב[[רפובליקת ויימאר|גרמניה]] ב-[[1933]], וראשית רדיפות ה[[יהודים]] המאורגנות ב[[גרמניה הנאצית]]. ידיעות ראשונות על [[שואת יהודי פולין|פגיעה חמורה ביהודי פולין]] הגיעו ל[[היישוב|יישוב היהודי בארץ ישראל]] כבר בשלהי שנת [[1939]], אך ידיעה מפורטת על ריכוז השמדת היהודים ב[[השואה|שואה]] הגיעה רק בשלהי שנת [[1942]]. בעקבות זאת נערכו [[הפגנה|הפגנות]] ועצרות עם ברחבי [[ארץ ישראל]], ו[[עיתונות עברית#עיתונות היישוב|עיתוני היישוב]] הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות. חרף מאמציו, במהלך השואה, היה היישוב היהודי בארץ ישראל חסר אונים ביכולת השפעתו על [[מלחמת העולם השנייה]] ורצח היהודים באירופה (רק כמה אלפים [[ניצולי השואה|ניצלו]] בזכות מאמצי ההצלה של הממסד היהודי ו[[התנועה הציונית]]), אך מנגד [[התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה|בני היישוב התגייסו בשיעורים גבוהים לצבא הבריטי]] שנלחם בגרמניה הנאצית וב[[מדינות הציר|בעלות בריתה]] (כ־38,000 מתנדבים, כ־9% מכלל [[היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה|היישוב היהודי בארץ דאז]]). ==ידיעות ראשונות על השואה== ידיעות רדיפות היהודים בגרמניה הנאצית הגיעו ליישוב באמצעות כלי התקשורת ומעדויותיהם של [[העלייה מגרמניה|עולים מגרמניה]] שהגיעו לארץ ישראל בשנים 1933–1939. השימוש במונח "[[שואה (אטימולוגיה)|שואה]]" ביחס למצבם של ה[[יהודים]] תחת השלטון ה[[גרמניה הנאצית|נאצי]] החל כבר בישיבת מרכז [[מפא"י]] בדצמבר [[1938]], בעקבות [[ליל הבדולח]]. ברם, בעת ההיא הכוונה הייתה לתאר מצב חריף של רדיפות. ידיעות ראשונות על שואת [[יהודי פולין]] הגיעו ליישוב כבר בשלהי שנת [[1939]], ובראשית שנת [[1940]] יצאה לאור ב[[ירושלים]] חוברת בשם "שואת יהודי פולין". אחד מעורכיה, [[אפולינרי הרטגלס]], ממנהיגי [[התנועה הציונית]] בפולין, כתב בה: "אם לא יתרחש איזה נס כי אז יישאר על אדמתה של מדינת פולין רק בית עלמין יהודי גדול". מפגשו הראשון של היישוב בארץ ישראל עם זוועות השואה החל עם הופעתם של החיילים הארצישראליים עם קהילת יהודי בקרינייה בדצמבר 1940.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.livluv.org.il/%d7%94%d7%9e%d7%a4%d7%92%d7%a9-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%a6%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%99/|כותרת=המפגש בין החיילים הארצישראליים לבין יהודי לוב {{!}} מרכז מורשת יהדות לוב|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2023-08-10}}</ref> בפברואר [[1941]], בעקבות ה[[פוגרום|פוגרומים]] ב[[רומניה]], כתב ה[[עסקן]] וה[[פובליציסט]] [[אידוב כהן]] בעיתון "[[העובד הציוני]]" כי יהדות אירופה עומדת בסכנת השמדה. איגרתו של [[משרד החוץ (כללי)|שר החוץ]] ה[[ברית המועצות|סובייטי]] [[ויאצ'סלב מולוטוב]], אשר פורסמה בראשית [[1942]],{{הערה|{{דבר||אגרת מולוטוב על הטבח שעשו הנאצים באוקראינה|19420316|16}}.}} הסבה את תשומת הלב להשמדה ב[[מזרח אירופה]], אך התקבלה בספקנות בשל החשש מ[[תעמולה]] סובייטית. במרץ 1942 התפרסם בארץ ישראל דיווחו של ברנד יעקבסון, נציג ה"[[ג'וינט]]" ב[[היסטוריה של הונגריה: תקופת העוצרות ומלחמת העולם השנייה|הונגריה]], כי חיילים הונגרים שחזרו מהחזית דיווחו על השמדת 250,000 יהודים ב[[אוקראינה]].{{הערה|{{דבר||דם יהודי נשפך כמים|19420316|15}}.}} באפריל 1942 פורסמו בעיתונות פרטים על רצח 90,000 יהודים ב[[מינסק]].{{הערה|{{דבר||מגילת הזוועה על דמי ישראל הנשפכים|19420413|20}}.}} על ידיעה שפורסמה בעיתון [[הצבא האדום]], "הכוכב האדום", על קבורה של יהודים בחיים, הגיבה העיתונות העברית בארץ ישראל בזהירות רבה. ב-[[30 ביוני]] 1942 הודיע [[דובר (מקצוע)|דובר]] [[הקונגרס היהודי העולמי]] בארצות הברית כי לפחות 1,000,000 יהודים נרצחו בידי [[גרמניה הנאצית|הנאצים]]. הודעה זו פורסמה בעיתון "[[דבר (עיתון)|דבר]]" עוד באותו יום.{{הערה|{{דבר||אימה|19420630|9}}.}} חרף הידיעות על השמדת היהודים בשואה, הבנה והפנמה של משמעות הידיעות הגיעה באיחור רב. ניסח זאת [[דוד בן-גוריון]] בדברים שנשא במרכז [[מפא"י]]: "ודאי שישנה כאן אינפורמציה על כל אלו, אבל הדבר הזה איננו עובדה מרכזית בחויה של היישוב". הידיעה הממשית הראשונה המתארת את [[הפתרון הסופי]] הגיעה לידיעת ראשי היישוב היהודי באמצעות [[חיים ברלס]], נציג [[הסוכנות היהודית]] ב[[ז'נבה]], באוגוסט 1942. תעשיין גרמני בשם [[אדוארד שולטה]] העביר דיווח על [[ועידת ואנזה]] והשימוש ב[[ציקלון B]] להשמדה – דיווח שאושר כאמין על ידי תת-[[מזכיר המדינה של ארצות הברית|שר החוץ]] ה[[אמריקאי]] [[סמנר ולס]] (Welles). הדיווח התקבל בספקנות גדולה על ידי התנועה הציונית. [[גרהארט ריגנר]] נציג [[הקונגרס היהודי העולמי]] ב[[שווייץ]] שקיבל את המידע מידי שולטה, העבירו ב[[מברק]], שלימים קיבל את הכינוי [[מברק ריגנר]], לידיעת [[בעלות הברית]]. [[קובץ:Gerer Rebbe at Hurva.jpg|שמאל|ממוזער|250px|עצרת תפילה ב[[בית הכנסת החורבה]] בנובמבר 1942.{{הערה|{{דבר||רבני ארץ-ישראל אל עם ישראל ואל אומות העולם|19421130|1}}}} בתמונה נראה האדמו"ר מגור, רבי [[אברהם מרדכי אלתר]].]] למעשה, המפנה הגיע רק לאחר [[14 בנובמבר]] [[1942]], כאשר ל[[ארץ ישראל]] הגיעה קבוצה בת 69 אנשים, בעלי נתינות ארץ-ישראלית, שרוכזו מ-13 ערים בפולין והוחלפו בנתינים גרמנים שהוחזקו בידי הבריטים.{{הערה|{{דבר||הנשים מגרמניה תבאנה מחר|19421115|17}}; {{דבר||העצורים בגרמניה חזרו לארץ|19421117|13}}; {{דבר||נשים מספרות מן התופת הנאצית בפולין|19421120|2}}; {{דבר||שיחה עם אלה שחזרו מארצות האויב|19421122|8}}.}} אמנם, אנשי קבוצה זו לא הביאו לראשונה עדויות מהימנות על ההשמדה, אולם הייתה זו הפעם הראשונה שבה יכלה הסוכנות היהודית לקבל מידע מאירופה הכבושה מבלי לסכן את המקורות ודרכי התקשורת. לאחר שעוכלו הידיעות פרסמה הנהלת הסוכנות היהודית, ב-[[22 בנובמבר]] 1942, הודעה שלפיה נתקבלו ידיעות "ממקורות מהימנים ומוסמכים" ש[[גרמניה הנאצית|הנאצים]] החלו ב[[שואת יהודי פולין|מסע השמדה שיטתי של יהודי פולין]].{{הערה|{{דבר||הודעת הסוכנות היהודית|19421123|17}}.}} ב-[[30 בנובמבר]] וב-[[1 בדצמבר]] נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ,{{הערה|{{דבר||זעקת הצער והזעם הקיפה את כל העם בציון|19421203|1}}.}} והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות. אחד מחברי הקבוצה, [[יעקב קורץ]], החליט להעלות את עדותו על הכתב, ובשנת [[1944]] יצא לאור בהוצאת [[עם עובד]] ספרו "[[ספר עדות]], רשימותיו של יהודי מוצל מן הגיהנום הנאצי בפולין", שבו העלה בפרטי פרטים את חוויותיו כעד ראייה לשואה ולהשמדה. הממשל האמריקאי שוכנע לבסוף באמיתות מברק ריגנר, וב-[[24 בנובמבר]] 1942 פרסם ה[[רב]] [[סטיבן וייז]] את תוכנו בעיתונות. מידע דומה מסרה גם [[הממשלה הפולנית הגולה]] ב[[לונדון]], ו[[משרד החוץ, חבר העמים והפיתוח|משרד החוץ הבריטי]] אישר אף הוא את המידע. הידיעות על רצח היהודים החלו להופיע בכותרות ראשיות של עיתונים במדינות השונות.{{הערה|{{דבר||הנצים התחילו בהשמדת-בזק של היהודים|19421123|17}}}} פרסום דבר ההשמדה הגיע לשיאו כאשר ממשלות [[בעלות הברית]] וממשלת [[צרפת החופשית]] פרסמו ב-[[17 בדצמבר]] [[1942]] [[הצהרה משותפת של בעלות הברית|הצהרה משותפת]], שהתפרסמה בו בזמן ב[[מוסקבה]], ב[[לונדון]] וב[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]], על השמדת יהודי אירופה. ==תגובות ביישוב על השואה== [[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - A rally in Tel Aviv honoring Holocaust victims.jpg|ממוזער|250px|הפגנה בתל אביב, 2 בדצמבר 1942.]] ימים ספורים לאחר פרסום הצהרת הסוכנות היהודית, פרסם ב-27 בנובמבר 1942 [[נתן אלתרמן]] במדורו "[[הטור השביעי|רגעים]]" בעיתון [[הארץ]], את שירו "[[מכל העמים]]",{{הערה|[http://www.vbm-torah.org/vtc/0020883.html "מכל העמים" - הטקסט המלא] באתר בית המדרש הווירטואלי.}} המפנים את גודל הזוועה ללא אשליות, ומטיח כתב-אשמה חריף כלפי העולם החופשי המאפשר את ההשמדה. אחר כך חיבר אלתרמן ופרסם ב"טור השביעי" שירים נוספים בנושא ("[[מכתבו של מנחם מנדל]]", "[[הלשון השוודית]]" ועוד). בסוף השיר מתאר אלתרמן את תחושת הביטחון שהאל ינקום - לא רק ברוצחים אלא גם בשותקים, בעמי העולם שעמדו מנגד ("אתה [אלוהים] תבקשנו [את הדם השפוך] מידי הרוצחים/ ומידי השותקים גם יחד"). ההיסטוריון [[מרדכי נאור]] מעלה את השאלה האם בין "השותקים" של אלתרמן מצויים לא רק אומות העולם אלא גם היישוב היהודי בארץ ישראל, שאותו השיר בא לעורר.{{הערה|1=מרדכי נאור, [http://www.naormor.co.il/page.asp?id=45#_edn1 המשורר והשואה: עיון בשירי שואה וגבורה ב"רגעים" וב"הטור השביעי" לנתן אלתרמן]}} בהגיע האישור הוודאי הכריזה הנהגת היישוב על שלושה ימי אבל מ-[[30 בנובמבר]] עד [[2 בדצמבר]] 1942. נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ, בוטלו כל הצגות הקולנוע ברחבי הארץ והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות. אולם חרף מאמציו, במהלך השואה היה [[היישוב|היישוב היהודי בארץ ישראל]] חסר אונים. בתמציתו, סיפורו של היישוב הוא של חוסר ישע, מבוכה והלם: בסופו של דבר שרדו את השואה כמה אלפי [[יהודים]], שהיו אחוז זעום בלבד ממיליוני היהודים שנשארו ב[[אירופה]] הכבושה. רק חלק קטן מבין [[ניצולי השואה|הניצולים]] ניצלו בזכות מאמצי ההצלה של הממסד ו[[התנועה הציונית]]. בשבועון מפא"י נכתב: "אנחנו (היישוב היהודי) רשאים, כמובן, לקבל עתה פרס בעד ידיעתנו בהיסטוריה, בעד הפירוש הנכון שפירשנו את ההיסטוריה היהודית". דעה מעודנת מעט הביע [[משה שרת]]: "אין כוונתם של הציונים לנצל את הטרגדיה האיומה של יהדות אירופה, אבל אין ביכולתם להימנע מהדגשת העובדה שהמאורעות הצדיקו לחלוטין את העמדה הציונית על פתרונה של [[הבעיה היהודית]]". אחדים ממנהיגי [[הסוכנות היהודית]] סברו כי שאין זה מתפקידה הכלכלי של הסוכנות היהודית להציל את יהודי [[אירופה]]. ציטוט חלקי מדבריהם ולעיתים אף מגמתי עשוי להביא למסקנות לא מדויקות בדבר יחסם של המנהיגים הציונים להצלה. למשל, [[דוד בן-גוריון]] עצמו נשא דברים באוגוסט 1943 במרכז מפא"י, שבו התריע מפני הטלת האחריות להצלה על הסוכנות היהודית כ"ערבוב מושגים" – "משגה שעושים לה ולעזרה ליהודי אירופה הנאצית". הוא אף הרחיב ואמר שייתכן שלפעמים חשוב יותר להציל ילד אחד מ[[זאגרב]], לדוגמה, אבל תפקידה של הסוכנות להציל יהודים באמצעות [[עלייה לארץ ישראל|העלאתם לארץ ישראל]]. "לזאת היא חייבת לדאוג לזאת תפקידה אבל תפקידי העזרה להציל עוד יהודי אחד זה עניין חשוב מאוד לזאת חייבת להיות אורגניזציה אחרת וכספים אחרים". במקרים רבים הציטוט מדברי בן-גוריון מתייחס לילד מזאגרב בלבד. ואכן בספטמבר 1943 הופיע בן-גוריון בפני אנשי עסקים, הפציר בהם "שאיש מאתנו לא ינוח ולא ישקוט כל זמן שלא תהיה לו הרגשה שעשה משהו בשביל הצלה זו", וקבע כי הצלת היהודים קודמת להצלת היישוב והציונות אשר ללא עם יהודי אין להם ערך. המורכבות של תפיסתו של בן-גוריון וההפרדה שערך בין פעולות עלייה, שהן תפקידה וחובתה של הסוכנות היהודית, ובין פעולות הצלה, שהן תפקיד היהודי כולו, הזינה ומזינה את ה[[פולמוס]] הציבורי בנוגע לתגובת היישוב היהודי לשואה. לבן-גוריון יוחסה גם התבטאות מעוררת מחלוקת נוספת: "אם אדע שאפשר להציל את כל ילדי גרמניה על ידי העברתם ל[[אנגליה]] ורק מחציתם על ידי העברתם לארץ ישראל, אני אבחר בדבר השני, כי לפנינו לא רק חשבון הילדים האלה, אלא חשבון היסטורי של עם ישראל". שנתיים קודם לכן יוחסה לבן-גוריון אמרה הפוכה, וסביר להניח שידע שהשאלה היפותטית לחלוטין ואין בידו להציל אפילו ילד אחד, לא בארץ ישראל ולא באנגליה. תגובה נוספת הייתה התארגנות בשם "אל דמי"{{הערה|ראו: דינה פורת, "אל דמי" - "קבוצת אנשי רוח בארץ-ישראל נוכח השואה", הציונות, ח, אפריל 1983, עמ' 270-240.}} שארגן [[רבי בנימין]] ב[[אוקטובר]] [[1942]], ובה אנשי רוח, בהם [[ש"י עגנון]] ו[[מרטין בובר]] ופעילים חברתיים מכל המפלגות, שביקשה להעלות את המודעוּת ביישוב לנעשה באירופה. [[דב סדן|דב שטוק (סדן)]], שהיה חבר הקבוצה ועורך-משנה ב"דבר", החליט החל מדצמבר 1942 להעביר את הידיעות על יהדות אירופה ממקומן בעמוד 4 ל[[עמוד שער|עמוד השער]] של העיתון. בשנת [[1943]] בן-גוריון ומשה שרת נפגשו עם ראש מודיעין של ארצות הברית באזור [[ראסל א. אוסמון]] במטרה לשכנע אותו שארצות הברית תתחיל לפעול להצלת היהודים, אך ללא הצלחה. == ביקורת על היישוב היהודי בארץ ישראל נוכח השואה == ה[[עיתונאי]] וה[[היסטוריון]] [[תום שגב]] מציג בספרו "[[המיליון השביעי: הישראלים והשואה]]" דעה קיצונית על מה שאפשר לפרש כ"ניצוּל יהודי" של השואה. הדעה המרכזית שמוצגת בספר ואף נכתבת מפורשת היא ש"השואה, בסופו של דבר, היוותה נימוק מרכזי להצדקת הקמתה של [[ישראל|מדינת ישראל]] ולהצדקת [[מלחמות ישראל|המלחמות על קיומה]]". מקור חשוב ביותר לקבלת תמונה נכונה בנושא, הוא החוברת "שרופי הכבשנים מאשימים", שהקישור להורדה שלה נמצא להלן.- החוברת מלאה עדויות על היחס של מנהיגי היישוב בארץ להשמדת יהודי אירופה בשואה. הנה מס' '''דוגמאות''': .ד"ר חיים ויצמן בקונגרס הציוני בשנת 37': "אני רוצה להציל 2,000,000 נוער. הזקנים יאבדו... הם אבק כלכלי ומוסרי בעולם אכזרי. הזקנים צריכים ....להשלים עם כך"." משה שרת התבטא לפני השואה בסגנון דומה על כך שהיישוב בא"י איננו זקוק להבאת יהדות אירופה, פרט לצעירים הציונים החילונים בעלי ההון המינימלי הדרוש.. מנהל המגבית היהודית המאוחדת כתב ב 1940, כשביקשו ממנו להציל ספינה גדושה פליטים יהודים: "זהו נשק איום ביותר אם תוצף ארץ ישראל על ידי אלמנטים בלתי פרודוקטיביים ויחבלו במאמצים להשיג מדינה" (עמ' 19). יצחק גרינבוים ,שהיה שר בממשלות הראשונות, אמר ב-43' בהיותו- יו"ר ועדת הפעולה להצלת יהודי אירופה: " כשבאים להציע שתי הצעות- הצלת המוני היהודים באירופה וגאולה בארץ- אני בוחר את הגאולה בארץ. ריבוי הדברים על הטבח גורם להפחתת התאמצותנו להגדיל את הכוח העברי בארץ. אילו הייתה כיום אפשרות של קניית חבילות מזון בכספי קרן היסוד כלום היינו עושים זאת? לא ולא" ( עמ'20). בעמוד 48 מובא ציטוט מספרו של יואל ברנד איש מפא"י "השטן והנפש" ,שגם אותו לא תמצאו מן הסתם בחנויות הספרים: "אנו מבודפשט מסרנו לכם בפרטי פרטים על גורלם המזוויע של היהודים בשטחי הכיבוש. בכל רחבי העולם אספו בשבילנו מיליונים" . הנושא ידוע למי שמחפש חומר ואינו מסתפק בספרים ההולכים בתלם: כל יהודי הונגריה לפחות, יכלו להינצל בעסקה ספציפית שהציעו הגרמנים ליואל ברנד ,בה דרשו שוחד של 3,000,000 דולר.הכסף היה מוכן, הגרמנים קצבו זמן ליואל ברנד לחזור אליהם עם הכסף, וההגנה שלחה את אהוד אבריאל ,לימים מנכ"ל משרד החוץ ,לעכב אותו באיסטנבול ולארגן את מעצרו על ידי הבריטים ,ששלחו אותו למעצר בקהיר ,עד שהסתיים הזמן הקצוב. בעמ' 33 בחוברת מתאר יואל ברנד את האיומים שקיבל מאהוד אבריאל לאחר השואה כדי שישתוק. ויתרה מזאת: יש בחוברת ציטוטי אמירות של בעלי שררה ביישוב וב סוכנות בזמן השואה על כך שיש צורך שיהיו קורבנות רבים בשואה ,כדי לקבל בהמשך הצדקה והכרה בינלאומית במדינה כשתקום, כפי שנזכר בפיסקה הראשונה לעיל. כל זאת בנוסף לסיוע המשמעותי של קסטנר להשמדת כל יהדות הונגריה, המגובה במסמכים בספרו של העיתונאי החוקר בן הכט, כחש, ובראיונות על פרשת "הקלטות האבודות" של אייכמן ביוטיוב. (ישנו מרצה ביוטיוב ,המתקיף את החוברת בטענות לא ענייניות). להורדה רצ"ב הקישור, יש להעתיק ולהדביק אותו, ואז ללחוץ בצד ימין למעלה-" הורד pdf": <nowiki>https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35333&pgnum=1</nowiki> [[פובליציסט]]ים גם [[חרדים]] כדוגמת [[משה שנפלד]], שריכז את העדויות בחוברת הנ"ל, ואחרים ,האשימו את התנועה הציונית בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהתעלמות מכוונת מגורל יהודי אירופה .החוברת וכן ספרו של הרב [[מיכאל דב וייסמנדל]] (מן המצר. ירושלים 1960) נאסרו להפצה על ידי ה[[צנזורה]].{{מקור|נושא=ישראל}} [[קובץ:StLouisHavana.jpg|שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|סנט לואיס בנמל [[הוואנה]], [[קובה]], יוני 1939]] גם בהקשר לסיפורה הטרגי של ה"[[סנט לואיס (ספינה)|סנט לואיס]]" נטענו טענות כלפי היישוב: ארגון ה[[ג'וינט]] ביקש מ[[הסוכנות היהודית]] להקצות לנוסעי האונייה כמה מאות [[סרטיפיקט|רישיונות]] מתוך המכסה השוטפת, אך הסוכנות סירבה. יותר מכל, השואה שהתחוללה באירופה הציתה את המאבק האידאולוגי בין שתי תפישות שונות: האם תפקיד הציונות הוא פיתוח הארץ ודאגה קודם כל אל בני היישוב, או שמא עליה לדאוג לכלל היהדות. כמעט כל ראשי הסוכנות הסכימו כי את המעטים את אשר להציל יש לבחור על פי צורכי המפעל הציוני. עד היום ישנם רבים הטוענים כי הממסד הציוני התנהג באנוכיות מסוימת בכך שגם כשרצה להעלות יהודים ארצה, העדיף את ה"מתאימים" להוויה הציונית ולבניית הבניין הלאומי בארץ ישראל. כנגד ביקורת זו נטען כי היא מתעלמת מן העובדה שאת [[הספר הלבן (1939)|הספר הלבן]] המגביל את העלייה פרסמו הבריטים בלחץ ערבי ולא התנועה הציונית, אשר בררה את מקבלי רישיונות העלייה לפי שיקול דעתה, ולכן גם אם היו ניתנים רישיונות ללא-ציונים כדוגמת נוסעי האוניה "[[סנט לואיס (ספינה)|סנט לואיס]]", לא היה זה משנה את הכמות הכוללת של ניצולים שעלו לארץ ישראל. עם זאת נראה שישנה הסכמה כי אכן היו ליקויים מסוימים בשיקול דעת על רקע מפלגתי בשיקולי הצלה וחלוקת רישיונות עלייה. עד שנת [[1944]] לא מולאה המכסה המותרת על פי הספר הלבן של 75,000 רישיונות עלייה. ואף על פי כן היו מקרים של אי מתן רישיונות עלייה ללא-ציונים או במיצוי המפתח המפלגתי של העלייה. הד לכך ניתן לשמוע בדבריו של המנהיג הציוני וההיסטוריון [[בן-ציון דינור]]: "אנו שוכחים שגם בדורות הבאים יביטו ויספרו וגם ירשמו כל דבר ומעשה שאנו עושים יום יום בימים האלה... וחושש אני מאוד, שמשפטם של הדורות הקרובים ביותר אלינו, שמשפטם של בנינו עלינו יהיה חמור ביותר".{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = דינה פורת|שם = הנהגה במילכוד|מו"ל = עם עובד|שנת הוצאה = 1986|עמ = 474}}}}{{מקור|לצטטה|נושא=ישראל}} ==פעולות שעשה היישוב== *גיוס יהודים ל[[הצבא הבריטי|צבא הבריטי]]: [[היישוב|היישוב היהודי]] השתתף במאמץ המלחמתי עם [[מתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה|גיוסם של יחידים או קבוצות לצבא הבריטי]]. קבוצה אחת הייתה [[הבריגדה היהודית]], החי"ל (ראשי תיבות: חטיבה יהודית לוחמת), שפעלה ככוח יהודי נפרד ועצמאי בצבא הבריטי. חיילי הבריגדה לחמו במסגרת הצבא הבריטי בצפון [[איטליה]], אך נאסר עליהם להיכנס ל[[גרמניה הנאצית|גרמניה]], מחשש שהם יפנו לפעולות נקם במקום להתרכז במשימותיהם הצבאיות. הם סייעו ל[[ניצולי השואה]] במחנות העקורים באירופה, בעידודם ובארגון עלייתם לארץ ישראל. *שיתוף פעולה עם גורמי ביון בריטיים ו[[ארצות הברית|אמריקאיים]] שונים (ובמידה פחותה גם עם שאר נציגי בעלות הברית). שיתוף פעולה זה הביא להעברה של כספים לשליחי היישוב במדינות שונות באירופה שנוצלו לניסיונות הצלת יהודים. [[קובץ:PikiWiki Israel 7706 Hannah Senesh.jpg|שמאל|ממוזער|150px|[[חנה סנש]]]] *[[צנחני היישוב]]: לקראת סוף המלחמה הופעלו צנחני היישוב מאחורי קווי האויב ב[[ריגול]] לטובת צבאות [[בעלות הברית|בעלות-הברית]] (הדוגמה המפורסמת היא ה[[צנחן|צנחנית]] [[חנה סנש]]). שלושים ושלושה איש הוצנחו, כחמישה הצליחו להסתנן למדינות היעד המקוריות. אך יותר מכל, שליחותם הולידה [[מיתוס]], סמל לערבוּת היישוב ליהדות אירופה. המבצע, מעבר למשמעותו הצבאית המועטה, שיקף גם את התחושה כי בקרוב המלחמה תיגמר, והיישוב יצטרך להוכיח כי הוא לא הפקיר את אחיו היהודים. חלק מן הצנחנים פעלו ביערות וסייעו ל[[פרטיזן|פרטיזנים]], אך חלק אחר מצא את עצמו שגריר מטעם הציונות. לא פעם נאלצו לסייע לציונים המקומיים בפוליטיקה היהודית כנגד הקומוניסטים, במאבק על [[דעת הקהל]] היהודית. אך לא כל התגובות לצניחה היו נלהבות. אגון רוט, מנהיגם של מורדים יהודים ב[[סלובקיה]], הגיב ללוחמים הארץ-ישראליים בזו הלשון: "בעצם, למה באתם? חשבתם שכאן זה משחק ילדים? רציתם להיות גיבורים? באתם הנה לשחק בחיילים, לא חשבתם על האחריות שאתם מטילים עלינו? עד עכשיו נשאנו באחריות רק על חיינו וכעת גם אתם מכבידים על מצפוננו".{{מקור|נושא=ישראל}}{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=תום שגב|שם=המיליון השביעי: הישראלים והשואה|מו"ל=כתר|שנת הוצאה=1991|עמ=76}}}} קרוב למחצית הצנחנים נפלו בשבי, ושבעה מהם הוצאו להורג. *[[ועד ההצלה של הסוכנות היהודית|ועד ההצלה]]: הוועד הוקם כזרוע של [[הסוכנות היהודית]] וטיפל בעלייה לארץ ישראל, באיתור יתומים או ילדים שנמסרו למשפחות נוצריות והחזרתם למשפחתם, בהעברת מידע לעולם על המתרחש באירופה, במשלוח בגדים ליהודים שהמתינו ב[[מחנות העקורים]] ובהברחת פליטים יהודים לגבול בטוח במסגרת [[תנועת הבריחה]]. אחת הדילמות הקשות ביותר שבהן הוועד נתקל הייתה השאלה את מי יש להציל, כפי שנכתב באחד התזכירים של הוועד: "האם לתת עזרה לכל מי שזקוקים לה, מבלי להבדיל בין טיב האנשים? האין לתת לפעולה זו אופי ציוני-לאומי והשתדל להציל בראש ובראשונה את אלה שיכולים להביא תועלת לארץ ישראל וליהדות? הצלה פילנתרופית גרידא, דוגמת ההצלה של היהדות הגרמנית שבוצעה ללא כל אבחנה – יכולה, מנקודת ראות ציונית, לגרום רק נזק. [...] לו היו לנו האמצעים להציל את כולם אין כל ספק שהיינו צריכים להשלים עם מצב הדברים, אולם - לדאבוננו – אין לנו אמצעים מספיקים להציל אפילו את האלמנטים הטובים. לכן, באין ברירה, עלינו לוותר על הצלת האלמנט המזיק".{{מקור|לצטטה|נושא=ישראל}} *תוכנית טרנסניסטריה – היישוב ניסה להעלות ארצה או לפחות להעביר את יהודי [[טרנסניסטריה (אזור הכיבוש הרומני)|טרנסניסטריה]] (שנשלטה אז על ידי [[רומניה]]) אל גבולות רומניה הישנה, באמצעות תשלום [[כופר נפש|כופר]] לשלטונות. ניסיונות אלו, שנערכו בשנים [[1942]]–[[1943]], נכשלו. *תוכניות הילדים – היישוב ניסה לחלץ ילדים מאירופה (במיוחד מ[[הבלקן]]) במספר תוכניות שונות החל מסוף 1942; תוכניות אלה, למרות הסכמתם לכאורה של הבריטים לקליטת הילדים בארץ (ושל מדינות אחרות לקליטת חלק אחר מהם), נכשלו בעיקרן, וילדים מעטים חולצו. == שליחים לארצות נייטרליות == * [[ליסבון]]: נוכח סירובה של ממשלת [[המדינה הספרדית|ספרד]] לאפשר פעילות ארגונים יהודיים, הייתה ליסבון המפתח ה[[מדינה נייטרלית|נייטרלי]] המערבי לאירופה, ובה פעלו מראשית המלחמה נציגי ה[[ג'וינט]], [[הקונגרס היהודי העולמי]] ו[[היצ'ם]]. ביוני 1943 יצא [[וילפריד ישראל]] לליסבון מטעם [[הסוכנות היהודית]] מבריטניה ונהרג בהתרסקות מטוס. מחליפו, [[פריץ ליכטנשטיין]], הגיע באוקטובר 1943, אך לפי עדותו תיפקד יותר כשליח עלייה לגבי פליטים יהודים שכבר הגיעו ל[[חצי האי האיברי]] ולא כשליח הצלה. לצד העלאת 1,090 [[פליטים]] לארץ ישראל, הוא ניסה לבחון אפשרויות לפעולות הצלה – אך לא היו לכך סמכות או [[תקציב]]ים. כאשר הגיעו אליו פעילי Armée Juif ("הצבא היהודי"), ארגון מחתרת יהודי בדרום צרפת, וביקשו לפעול מטעם הסוכנות בהברחת יהודים מצרפת הכבושה לספרד, סירב לכך ליכטנשטיין בנימוק שהם "חומר מסוכן בשביל ארץ ישראל מועמדים ל[[ארגון צבאי לאומי]]". את פעילות הסוכנות היהודית בליסבון במהלך המלחמה סיכם [[אליהו דובקין]] "אני מכה על חטא, איחרנו בפינה זו". * [[איסטנבול]]: מיקומה של העיר בגשר בין אירופה לאסיה ב[[מדינה נייטרלית]] הפך אותה למשמעותית מבחינת אפשרויות הצלה. ועד שנת 1941 הייתה נתיב עלייה לישראל לפליטי פולין בברית המועצות. לאחר הפסקת עלייה זו הופסקה במידה ניכרת פעילות נציגות הסוכנות היהודית במקום, ורק לאחר המפנה בנובמבר 1942 החלו שליחויות הצלה למקום. השליחים הבולטים היו [[וניה פומרנץ]] מ[[הקיבוץ המאוחד]], [[חיים ברלס]] ממחלקת העלייה של הסוכנות ו[[מנחם בדר]] מ"[[השומר הצעיר]]". בסך הכול פעלו בעיר 14 שליחים מטעם פלגים פוליטיים שונים, מחלקות שונות בסוכנות היהודית, [[המוסד לעלייה ב']], [[ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י]] והתאחדויות עולים, תוך חיכוכים בלתי פוסקים על רקע דאגה לחוג מסוים בעם היהודי. דוד בן-גוריון אמר על התנהלות זו: "אין אנחנו מסוגלים עוד לפעול כעם אחד והרי אין כאן עניינים פוליטיים שנויים במחלוקת אלא שאלת ההצלה".{{הערה|1=דברי בן-גוריון בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ביום 5.3.1944.}} שליחי הסוכנות היהודית יצאו לאיסטנבול ול[[ז'נבה]] בניסיון להציל יהודים מאירופה הכבושה. ברלס, שוב ואחרים הצליחו בעבודת נמלים להציל עשרות יהודים ולהעביר חבילות מזון ותמיכה כספית למספרים גדולים יותר. == פעילות ועד ציוני מקומי בהונגריה == {{הפניה לערך מורחב|ישראל קסטנר}} ב[[היסטוריה של הונגריה: תקופת העוצרות ומלחמת העולם השנייה|הונגריה]] פעל "[[ועד העזרה וההצלה]]" של תנועת העבודה הציונית, שבראשו עמדו [[ישראל קסטנר]], שמואל שפרינגמן ו[[יואל ברנד]]. קסטנר יצר קשרים עם הגרמנים, ומ–1944 היה בקשר עם [[אדולף אייכמן]]. הוועד הציע לגרמנים לקבל [[סחורה תמורת דם|סחורות ו–10,000 משאיות ממדינות נייטרליות תמורת הצלת יהודים]]. ברנד יצא לאיסטנבול שב[[טורקיה]] הנייטרלית לפעול לקידום הרעיון, אך נאסר בידי הבריטים כנתין של [[מדינת אויב]]. קסטנר ביקר בגרמניה וב[[שווייץ]], נפגש עם נציגי [[הג'וינט]] והסוכנות היהודית, ונענה להצעת הגרמנים להרכיב רשימת מיוחסים של כ-1,700 יהודים מהונגריה ומ[[טרנסילבניה]], אשר הועברו למחנה [[ברגן-בלזן]] ומשם לשווייץ. יש טוענים כי ה[[משא ומתן]] עם הגרמנים תרם להצלת 180 אלף יהודים מ[[בודפשט]]; מאידך קיימת טענה כי במבחן התוצאה קשר השתיקה סביב ההשמדה הקל על ההשמדה המהירה של קרוב לחצי מיליון מ[[יהודי הונגריה]] תוך שלושה חודשים. == התארגנויות חרדיות == התארגנויות קטנות יותר הוקמו על ידי קבוצות של יהודים חרדים שפעלו לבדם או בשיתוף עם [[אגודת ישראל]]. החרדים ובראשם [[חיים ישראל אייז]] לקחו חלק חשוב בפעולות ההצלה; להבדיל משליחי הסוכנות היהודית לא היו מחויבים להֳבָנות עם נציגי המנדט הבריטי לגבי העברות כספיות למדינות הציר, וכך חופש הפעולה שלהם היה גדול יותר. הם יצרו תשתית של מערכת מסועפת של העברת מזון ותעודות מזויפות לתוככי השטחים שבשליטת הרייך השלישי. רק בשלב מתקדם החל ועד ההצלה להשתמש בפלטפורמה שהקימו למענו אנשי אגודת ישראל. מחזיקי הפספורטים הועברו ל[[מחנה ויטל]], וחלקם שרד את המלחמה. ב[[איסטנבול]] פעל [[יוסף גריפל]], [[משפטים|משפטן]] [[חסידות ויז'ניץ|חסיד ויז'ניץ]], אשר בשיתוף פעולה עם ועד ההצלה של הרבנים האורתודוקסיים בארצות הברית והוועד לפליטי מלחמה פיתח מנגנון הצלה עצמאי והביא לגידול במספרם של חברי אגודת ישראל אשר קיבלו [[סרטיפיקט|רישיונות עלייה]]. הרב [[מיכאל דב וייסמנדל]] היה פעיל הצלה בולט ב[[סלובקיה]] כחלק מ[[קבוצת העבודה]] לצידה של [[גיזי פליישמן]], יו"ר [[ויצו]] בסלובקיה. לצד הצלחות מקומיות בסלובקיה של עיכוב גירוש תמורת שוחד, ניסו חברי הקבוצה להביא למימושה של "תוכנית אירופה" – עיכוב ההשמדה כולה תמורת [[שוחד]] של מיליונים. הארגונים היהודים הגדולים – הג'וינט, הסוכנות היהודית ואחרים שעִמם עמדו במגע – לא נענו לאתגר זה. לאחר המלחמה פרסם הרב וייסמנדל את ספרו "מן המצר", שבו מתח ביקורת נוקבת על עמדתה של התנועה הציונית בתקופת השואה. ==ראו גם== * [[היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה]] * [[תגובת העולם לשואה]] * [[רודולף ורבה]] * [[חיים ישראל אייז]] * [[קבוצת העבודה]] ==לקריאה נוספת== * חוה אשכולי וגמן, '''ערבות יהודית במבחן: הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח השואה (1945-1939)''', קובץ תעודות בתוספת מבואות והערות, הוצאת [[אוניברסיטת בר-אילן]], ירושלים: תשע"ג 2012. * חוה אשכולי וגמן, '''אלם: מפא"י לנוכח השואה 1942-1939''', ירושלים: הוצאת [[יד בן-צבי]], תשנ"ד. * [[חוה אשכולי וגמן]], '''בין הצלה לגאולה - הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח השואה''', ירושלים: הוצאת [[יד ושם]], 2004{{הערה|1=ביקורת: {{קתדרה|[[אביבה חלמיש]]|בין כוח האמונה לחולשת המאמינים|119.7|119, מרץ 2006, עמ' 154-149}}.}} ** חוה אשכולי וגמן, [http://www1.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%202282.pdf הפן הציוני במדיניות הציונית הדתית בארץ-ישראל לנוכח השואה], מרכז המידע אודות השואה, באתר [[יד ושם]] (פרק מעובד) * [[יהודה באואר]] ו[[ישראל גוטמן]], '''ניסיונות ופעולות הצלה בתקופת השואה''', ירושלים: הוצאת [[יד ושם]], אפריל 1974. * שבתאי ב. בית צבי, '''הציונות הפוסט אוגנדית במשבר השואה - מחקר על גורמי מישגיה של התנועה הציונית בשנים 1945-1938''', תל אביב: [[הוצאת ספרים ברונפמן|הוצאת ברונפמן]], 1977. * [[יוסף גורני]], '''קריאה באין אונים''', הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשס"ט 2009 * [[יואב גלבר]], '''מולדת חדשה: עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933''', ירושלים: הוצאת [[יד בן צבי]], 1990. ** [http://lib.cet.ac.il/Pages/sub.asp?source=1689 פריטים מתוך הספר], בספרייה הווירטואלית של [[המרכז לטכנולוגיה חינוכית]] (פרק שישי: תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק, החברה והתרבות). * [[זרובבל גלעד]], '''מגן בסתר - מפעולות המחתרת הארץ ישראלית במלחמת העולם השנייה''', ירושלים: הוצאת [[הסוכנות היהודית]], 1949 * [[מיכאל דב וייסמנדל]], '''מן המצר''', ירושלים: הוצאת בני המחבר, 1960. * [[חיים חרמש]], '''מבצע אמסטרדם''', תל אביב: [[הוצאת מערכות]], 1971. * בעז כהן, '''המחקר ההיסטורי הישראלי של השואה בשנים 1945–1980: מאפיינים מגמות וכיוונים''', עבודת דוקטור, (בהנחיית פרופ' [[דן מכמן]]), [[אוניברסיטת בר-אילן]], רמת גן, 2004. ** {{קתדרה|בעז כהן|'הועידה העולמית לחקר השואה והגבורה של תקופתנו', ירושלים 1947: התמודדות ראשונית של היישוב עם חקר השואה והנצחתה|125.6|125, תשרי תשס"ח, עמ' 118-99}} (פרק מעובד) * יוסף פונד, '''תנועה בחרבות - מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה''', ירושלים: [[הוצאת ראובן מס]], תשס"ח. * [[אברהם פוקס]], '''קראתי ואין עונה - זעקתו של רחמ"ד וייסמנדל בתקופת השואה''', ירושלים, 1985 * [[דינה פורת]], '''הנהגה במלכוד - היישוב נוכח השואה 1945-1942''', תל אביב: סדרת אופקים, [[עם עובד]], 1986. *יחיעם ויץ, '''מודעות וחוסר אונים: מפא"י לנוכח השואה 1945-1943''', יד יצחק בן-צבי, 1994. * דינה פורת, [[יחיעם ויץ]] (עורכים), '''בין מגן דוד לטלאי צהוב: היישוב היהודי בארץ-ישראל ושואת יהודי אירופה: 1939–1945: קובץ תעודות''', ירושלים: [[יד ושם]], [[יד יצחק בן-צבי]], תשס"ב 2002. * דינה פורת ו[[מרדכי נאור]] (עורכים), '''העיתונות היהודית בא"י נוכח השואה''', תל אביב: [[אוניברסיטת תל אביב]] ו[[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]], 2002. * דינה פורת (עורכת), '''שואה ממרחק תבוא - אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאצים ולשואה, 1944-1933''', ירושלים: [[יד בן-צבי]], 2009{{הערה|1=ביקורת: {{nrg|[[יותם ראובני]]|מקרוב, מקרוב מדי: ביקורת על "שואה ממרחק תבוא"|965/822|14 בנובמבר 2009|47|}}; {{הארץ|[[יואב גלבר]]|שואה ממרחק תבוא, מי ידע מה|1.1290666|18 בנובמבר 2009}}.}} * [[טוביה פרילינג]], '''[[חץ בערפל]] - בן-גוריון, הנהגת היישוב וניסיונות הצלה בשואה''', באר שבע: הוצאת [[אוניברסיטת בן-גוריון בנגב]], 1998 ** {{קתדרה|[[אביבה חלמיש]]|תם ולא נשלם|94.7|94, דצמבר''', ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, 1991}}{{הערה|1=לביקורת ראו הערך: [[לא תום ולא שגב]]}} * חיים שלם, '''עת לעשות להצלת ישראל – אגודת ישראל בארץ-ישראל לנוכח השואה 1945-1942''', שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, [[אוניברסיטת בן-גוריון בנגב]], תשס"ז-2007.{{הערה|1=גדעון רייף, [http://www1.yadvashem.org/yv/he/education/books/save_israel.asp ביקורת ספרים], באתר [[יד ושם]]}} *מיכל שאול, '''פאר תחת אפר: החברה החרדית בישראל בצל השואה 1961-1945''', יד יצחק בן-צבי, 2014. *[[ליאת שטייר-לבני]], '''[http://herzl.haifa.ac.il/index.php/he/component/content/article/2-uncategorised/260-2019-01-06-07-18-47 טראומה אחת, שתי פרספקטיבות, שלוש שנים: היבטים של שואה ותקומה בתעמולה הארץ-ישראלית והיהודית-אמריקנית 1945-1948]''', מוסד הרצל, אוניברסיטת חיפה, 2018. ==קישורים חיצוניים== {{פורטל|'''לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו [[פורטל:היישוב|פורטל היישוב]].'''}} * שושנה גולדפינגר, [https://web.archive.org/web/20060829082650/http://planetnana.co.il/eiss/yated.htm החרדים הובילו את רשת ההצלה] {{קישור שבור|date=יולי 2020 |bot=InternetArchiveBot |fix-attempted=yes }}, באתר planetnana * {{גלובס|אורן פרסיקו|למה? בעקבות ספרם של דינה פורת ומרדכי נאור, "העיתונות היהודית בארץ ישראל לנוכח השואה"|620768|25 בספטמבר 2002}} * {{NFC|יעקב בר-און, מקור ראשון|בעלות הברית בלמו את הצלת יהודי יוון|0024-D-59167-00}} * {{היברובוקס|[[משה שנפלד]]|שרופי הכבשני מאשימים - תעודות, מסמכים ועדויות על פושעי שואה יהודים,|35333}} (לקט מאמרים שנתפרסמו בגליונות הביטאון '''[[דגלנו (ישראל)|דגלנו]]''' בשנים תשכ"א-תשכ"ג) * {{הציונות|[[דינה פורת]]|'שותפיו של עמלק' - האשמות החרדים בארץ בשנות השמונים כלפי הציונות בתקופת השואה|יט/13|י"ט, תשנ"ה, עמ' 325-295}} * {{הציונות|[[דינה פורת]]|שאלת ההצלה בתקופת השואה על רקע 'שלילת הגולה' בישוב הארץ-ישראלי|כג/11| כ"ג, 2001, עמ' 192-175}} * {{קתדרה|[[יחיעם ויץ]]|עמדותיהם של דוד בן-גוריון ויצחק טבנקין כלפי שואת יהודי אירופה|51.7|51, אפריל 1989, עמ' 188-173}} * {{קתדרה|חוה אשכולי-וגמן|הציונות הדתית נוכח השואה – פעילות הברית העולמית תורה ועבודה|76.8|76, יולי 1995, עמ' 172-147}} * {{הארץ|עופר אדרת|"הארץ" מדווח לראשונה על השואה|1.2453563|7 באוקטובר 2014}} * {{הארץ|יעל דר|כאילו שכחנו מי אנחנו|1.1517461|7 באוקטובר 2011}} * {{חיים של אחרים|"חיים של אחרים" אודות "אל דומי"|27 בינואר 2014|%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%94}} * {{המרכז ללימודי רוח|היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים|ביטול חגיגות פורים בתל אביב|historiyom/bytvl-khgygvt-pvrym-btl-byb}} * {{סרטונים}} [https://jfc.org.il/news_journal/27523-2/92704-2/ רבני ארץ ישראל מכריזים על יום אבל וצום, '''1945'''], באתר [[ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים]] * {{סרטונים}} [https://jfc.org.il/news_journal/27534-2/91889-2/ הדלקת נר תמיד לחללי הגולה בקבר רחל, '''1946'''], באתר [[ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים]] ==הערות שוליים== {{הערות שוליים}} {{השואה|מודעות ותגובות לשואה}} [[קטגוריה:השואה]] [[קטגוריה:הצלה בשואה]] [[קטגוריה:היישוב]] [[קטגוריה:היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה]]'