מיורקה (כדורגל)
 | ||||
| מידע כללי | ||||
|---|---|---|---|---|
| שם מלא | ריאל קלוב דפורטיבו מיורקה | |||
| כינוי |
האדומים The Barralet The Mechanical Ensaimadas | |||
| תאריך ייסוד | 5 במרץ 1916 | |||
| אצטדיון |
סון מוש, מיורקה, האיים הבלאריים, ספרד (תכולה: 26,020) | |||
| בעלים |
 אנדי קולברג (ראשי) סטיב נאש (משני) סטיב קר (משני) סטו הולדן (משני) | |||
| נשיא |
אנדי קולברג | |||
| יו"ר |
אנדי קולברג | |||
| מאמן |
 יאגובה ארסאטה | |||
| ליגה | לה ליגה | |||
|
www | ||||
| תלבושת | ||||
| ||||
ריאל קלוב דפורטיבו מיורקה (בספרדית: Real Club Deportivo Mallorca) הוא מועדון כדורגל ספרדי מהעיר פלמה דה מיורקה, בירת האי מיורקה שבאיים הבלאריים, ספרד. המועדון הוקם ב-5 במרץ 1916. הקבוצה משחקת בלה ליגה, ואצטדיונה הביתי הוא אצטדיון סון מוש, המכיל 26,020 מקומות ישיבה. הקבוצה משחקת באופן מסורתי בתלבושת אדומה-שחורה.
המועדון היה בשיאו בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, כשהגיע למקום השלישי בלה ליגה ב-1999 ו-2001 וזכה בגביע המלך ב-2003 (בו גם חווה תבוסות בגמרים ב-1991, 1998 ו-2024), בסופר קאפ הספרדי ב-1998, והגיע לגמר גביע אירופה למחזיקות גביע ב-1999.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיורקה הוא מועדון הכדורגל הוותיק ביותר באיים הבלאריים. הקבוצה הוקמה בשנת 1916 על ידי אדולפו ואסקס, מהנדס רפובליקני, שקרא לקבוצה מועדון הכדורגל חונטה דירקטיבה דל אלפונסו XIII, על שמו של מלך ספרד באותה תקופה, אלפונסו ה-13. האצטדיון הראשון של הקבוצה הושק ב-25 במרץ ונקרא "בואנוס איירס", והמשחק הראשון היה נגד ברצלונה (ברצלונה ניצחה באותו משחק 0–8). שנה אחת מאוחר יותר הקבוצה שינתה את שמה לריאל סוסיאדד אלפונסו XIII, שם שנשאר עד להחלפת שם הקבוצה בשנת 1931, מסיבות פוליטיות, לשם קלוב דפורטיבו מיורקה כאשר המילה ריאל נוספה לשם בשנת 1949.
שנות השישים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-60 חווה המועדון שלושה עליות לליגה הראשונה, כולל העלייה הראשונה בתולדות המועדון. עם זאת, חווה גם שלוש ירידות לליגה השנייה.
השחקן שכבש את השער הראשון של מיורקה בליגה הראשונה היה חואן פורטסה. הוא היה השחקן היחיד שנשאר בהרכב מהעונה הקודמת, שכן נשיא הקבוצה שחרר את כל שאר השחקנים. המאמן בעונה ההיא, 1960, היה הארגנטינאי חואן קרלוס לורנסו. המועדון הצליח לעלות שלוש ליגות ברציפות, מהליגה השלישית לליגה הראשונה. העלייה הראשונה של מיורקה לליגה הראשונה התרחשה ב-17 באפריל 1960.
לאחר עלייתה לליגה הראשונה, הקבוצה התחזקה עם שחקנים שהגיעו מברצלונה וקבוצות אחרות. בעונתה הראשונה בליגה הראשונה סיימה מיורקה במקום התשיעי מתוך שש עשרה קבוצות. לפני סוף שנת 1960 לורנסו עזב את מיורקה, והשאיר את עמדת המאמן פתוחה, אך היא נתפסה בהמשך על ידי לורנסו מונאר. בעונה שלאחר מכן סיימה הקבוצה במקום ה-11. עם עליות ומורדות רבים, מיורקה לא הצליחה להישאר יותר משלוש שנים בליגה הראשונה. היא ירדה לליגה השנייה אך עלתה שוב בעונת 1964/1965. באותה תקופה רק הקבוצה הראשונה בליגה השנייה עלתה ישירות, והשנייה הייתה צריכה לשחק פלייאוף עלייה.
בעונת 1965/1966, מיורקה ירדה שוב לליגה השנייה. זו הייתה עונה עם הרבה בעיות מנהליות בקבוצה. חואן פורטסה, לאחר 11 שנים במועדון, עבר לליידה. שחקנים רבים אחרים עברו גם הם למועדונים אחרים. מיורקה סיימה במקום החמישי בעונה הראשונה שלה בחזרה בליגה השנייה.
בעונת 1967/1968 חזר חואן קרלוס לורנסו והחליף את דאודר. למרות שהמטרה הייתה לחזור לליגה הראשונה, זה לא היה אפשרי וב-4 באפריל לורנזו פוטר.
1969 הייתה השנה של העלייה השלישית ללה ליגה. כשצוות האימון שהיה אחראי על ההצלחה הזו היה חואן קרלוס פורנריס והעוזר שלו סרג'יו רודריגס. השמחה מהעלייה של הקבוצה נמשכה זמן קצר, כי בשנה שלאחר מכן היא ירדה שוב לליגה השנייה. ירידה זו הייתה תחילתה של משבר ספורטיבי ומוסדי חמור מאוד, שממנו המועדון נזקק לעשורים כדי להתאושש.
שנות ה-70
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הירידה האחרונה מהליגה הראשונה לליגה השנייה החל עשור הרסני עבור המועדון. ככל שהשנים חלפו, מיורקה המשיכה לרדת ליגות, עד שבעונת 1974/1975 ירדה לליגה השישית. המועדון היה שקוע במשבר ספורטיבי ומוסדי עמוק. נדרשו שנים רבות כדי לצאת מהבור הזה. לבסוף, בעונת 1976/1977 עלתה לליגה השנייה החדשה שהוקמה. אבל זה לא פתר שום דבר. עונת 1977/1978 הייתה אסון ולאט לאט המועדון נפל בצורה דרסטית חזרה לליגה השלישית, כשהוא מסיים במקום ה-18 בליגה החמישית. המועדון עמד על סף פירוק.
בנובמבר 1977 מיורקה הפך למועדון הכדורגל הראשון בספרד שבו השחקנים ננעלו בחדר ההלבשה ודרשו את תשלום השכר שלהם. קודם לכן, זכויותיהם של כל השחקנים הוצעו למכירה פומבית. המכרז לא התקיים מכיוון שאף אחד לא הגיש הצעה עבור שחקן כלשהו. כוחות חברתיים שונים בעיר פלמה התאחדו בקושי רב והצילו את המועדון מהכחדה. בעונת 1979/1980 מיורקה הייתה אלופת הליגה השלישית ועלתה שוב לליגה השנייה, אך זה לא הביא לשיפור משמעותי במצבה.
שנות ה-80
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנות ה-80 היו שנים של עליות וירידות עבור מיורקה. מיורקה התחילה את שנות ה-80 אחרי שנות ה-70 הנוראיות בהן נעה בין הליגה השנייה, השלישית והרביעית. הגעתו של הנשיא מיגל קונטסטי תיקנה את המצב ומיורקה התחילה את שנות ה-80 בליגה השנייה. העשור לא יכול היה להתחיל טוב יותר עם העלייה לליגה השנייה (1980/1981). הקבוצה אומנה על ידי אנטוניו אוסביידו ומיורקה עלתה לליגה השנייה לאחר עונה מרשימה בה לא הפסידה משחק אחד באצטדיונה הביתי.
בשנת 1983, מיורקה השיגה את העלייה הרביעית בהיסטוריה שלה לליגה הראשונה, כאשר אנטוניו אוסביידו היה המאמן ומיגל קונטסטי היה הנשיא. למרות שלפני שלושה מחזורים לסיום הליגה מיורקה נזקקה רק לנקודה אחת, העלייה נקבעה במשחק האחרון מול ריאל מדריד קסטיליה בסנטיאגו ברנבאו. המשחק נגד קסטיליה הסתיים בתוצאה של 1-0 למיורקה, כאשר נשארו עוד 8 דקות למשחק בין דפורטיבו לה קורוניה לראיו ואיקאנו, שהיה פקטור מאוד משמעותי בקביעת העולה לליגה הראשונה. שחקני מיורקה נשארו על הדשא והקשיבו לרדיו כמו האוהדים שהגיעו למדריד (כ-5000). ראיו ניצח את לה קורוניה ומיורקה חזרה לליגה הראשונה בפעם הרביעית בהיסטוריה שלה. בעונת 1983/1984 מיורקה ירדה חזרה לליגה השנייה.
בעונת 1985/1986, הקבוצה הייתה מאומנת על ידי בניטו חואנט ולורן סרה פרר, והשיגה את העלייה החמישית שלה לליגה הראשונה. לרגע העלייה בלוגרוניו הגיעו 8500 אוהדים ממיורקה. מיורקה ניצחה 1-2 עם שערים של מגדלנו ולואיס גרסיה.
בעונת החזרה לליגה הראשונה (1986/1987) מיורקה הפכה לאיום על האליפות והייתה קרובה להעפיל לליגה האירופית. היא סיימה במקום השישי. בעונה שאחריה (1987/1988) הקבוצה ירדה שוב לליגה השנייה. סרה פרר פוטר והצרפתי לוסיאן מולר חזר לקבוצה אך לא הצליח למנוע את הירידה בפלייאוף.
בעונת 1988/1989 היוגוסלבי איוואן בריזיק לקח על עצמו את הקבוצה אך הוחלף על ידי סרה פרר. מיורקה "נולדה מחדש", והשיגה את העלייה השישית שלה לליגה הראשונה, בפלייאוף מול אספניול וזו הייתה העלייה הראשונה שבה מיורקה שיחקה באצטדיונה הביתי. המשחק הראשון נערך בברצלונה, בה מיורקה הפסידה 1-0. במשחק הגומלין מיורקה ניצחה 2-0 בבית, מול אצטדיון מלא עד אפס מקום, והעפילה ללה ליגה בפעם השישית בהיסטוריה שלה. העשור של שנות ה-80 נסגר כאשר מיורקה העפילה לליגה הראשונה. היא סיימה את העונה גם כקבוצה שספגה הכי פחות שערים בליגה.
שנות ה-90
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1991, בידי המאמן לורנס סרה פרר, מיורקה שיחקה לראשונה בגמר הגביע הספרדי מול אתלטיקו מדריד, שם הפסידה בהארכה, 1-0, משער של אלפרדו סנטאלנה בדקה ה-111.
בעונת 1991/1992 ירדה הקבוצה שוב לליגה השנייה.
העלייה השביעית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 1997, שוב מול הקבוצה ממדריד, הצליחה לעלות בואיקאס, בדיוק אותו המגרש שבו שנה קודם לכן לא צלחה.
העלייה שביעית לליגה הראשונה הושגה תחת נשיאותו של ברטולומה בלטרן.
הקטור קופר הוביל את מיורקה לגמר גביע המחזיקות ולהעפלה למוקדמת ליגת האלופות בשנת 1998.
בעונת 1997/1998, מיורקה סיימה את העונה הטובה ביותר שלה עד כה, עם הקטור קופר כמאמן. הקבוצה הגיעה לגמר גביע המלך, אך הובסה על ידי ברצלונה בדו-קרב פנדלים לאחר שסיימה את המשחק והארכה ב-1-1, כששיחקה רוב המשחק עם תשעה שחקנים. בנוסף סיימה מיורקה את העונה בליגה במקום החמישי. גם קבוצת המילואים של מיורקה, מיורקה ב', הצליחה לעלות לליגה השנייה.
הקבוצה הופיעה לראשונה במסגרת המפעלים האירופאים בעונת 1998/1999, בגביע המחזיקות. אז גברה בסיבוב הראשון על קבוצת הארטס אוף מידלות'יאן הסקוטית ועל קבוצת ראסינג גנק הבלגית בדרך לרבע הגמר, בו גברה על קבוצת NK וורטקס הקרואטית והעפילה לחצי הגמר. בחצי הגמר גברה מיורקה על קבוצת צ'לסי האנגלית בדרך להופעה היסטורית בגמר המפעל, בו פגשה בקבוצת לאציו האיטלקית באצטדיון בברמינגהאם, אנגליה, אך הפסידה בתוצאה 1–2. זהו ההישג הגדול ביותר של הקבוצה בזירה האירופית עד היום. את הקבוצה הדריך באותה עונה המאמן הארגנטינאי הקטור קופר ובקבוצה כיכבו השוער קרלוס רואה, הבלם חואן פבלו אנחל והקשר הפורטוגלי דאני.
בעונת 1999/2000 הקבוצה החלה לשחק במוקדמות ליגת האלופות אך הפסידה כבר בסיבוב השלישי המוקדם לקבוצת מולדה מנורווגיה וכתוצאה נשלחה לגביע אופ"א. הקבוצה החלה לשחק בסיבוב הראשון של גביע אופ"א, בו גברה בסיבוב הראשון על קבוצת סיגמה אולומוץ הצ'כית, וגברה בסיבוב השני על קבוצה צ'כית אחרת, טפליצה, בדרך לסיבוב השלישי, בו גברה על קבוצת אייאקס אמסטרדם מהולנד. בסיבוב הרביעי גברה על קבוצת מונקו מצרפת, אך נכשלה בשלב רבע הגמר מול קבוצת גלאטסראיי הטורקית. בעונת 2000 שיחקה הקבוצה בגביע האינטרטוטו אך הפסידה כבר בסיבוב השני לקבוצת סהאלאול פיאטרה נמץ מרומניה.
שנות ה-2000
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-5 בינואר 2000, התאחדות ההיסטוריה והסטטיסטיקה של הכדורגל בחרה במיורקה לקבוצה השמינית הטובה בעולם בעונת 1999/2000. מיורקה סיימה במקום השלישי בליגה, עם שיא היסטורי של נקודות בהיסטוריה של המועדון, עם 66 נקודות, והעפילה בפעם השנייה בהיסטוריה שלה לליגת האלופות.
בעונת 2001/2002 חזרה הקבוצה למוקדמות ליגת האלופות, אז גברה בסיבוב השלישי המוקדם על קבוצת היידוק ספליט מקרואטיה והגיעה לשלב הבתים, בו הוגרלה עם קבוצות פאנאתנייקוס מיוון, ארסנל מאנגליה ושאלקה 04 מגרמניה. היא סיימה לבסוף במקום השלישי בבית זה עם מאזן של שלושה ניצחונות, שלושה הפסדים וללא תוצאות תיקו והודחה מהמפעל, אך עברה לשחק בגביע אופ"א באותה העונה, בסיבוב השלישי של המפעל, בו הודחה על ידי קבוצת סלובן ליברץ הצ'כית.
בעונת 2002/2003, עם גרגוריו מנסנו על הקווים, מיורקה זכתה בגביע המלך במשחק שנערך באלש נגד רקראטיבו דה הואלבה בתוצאה של 3-0, עם שער של וולטר פנדיאני ושני שערים של סמואל אטו. במשחק זה הגיעו למעלה מ-15,000 אוהדי מיורקה, שיא עבור אוהדים שהגיעו כדי לצפות במשחק של מיורקה מחוץ לאי. בליגה, מיורקה סיימה במקום התשיעי. היא רשמה את הרצף הטוב ביותר שלה, שבעה ניצחונות רצופים, וניצחה באצטדיונים של ברצלונה וריאל מדריד, כולל ניצחון גדול 1-5, נגד ריאל.[1]
בעונת 2003/2004 חזרה הקבוצה לגביע אופ"א, בו גברה בסיבוב הראשון על קבוצת אפואל ניקוסיה הקפריסאית, וכן גברה בסיבוב השני על קבוצת פ.צ. קופנהגן הדנית ואף עברה בסיבוב השלישי את קבוצת ספרטק מוסקבה הרוסית, אך הפסידה לבסוף בסיבוב הרביעי לקבוצה האנגלית ניוקאסל יונייטד.
תחילת עונת 2004/2005 הייתה רעה ובמחזור השמיני הקבוצה הייתה במקום ה-19 בליגה. במחזור ה-31 הקבוצה הייתה במקום ה-18, 11 נקודות מתחת לקו האדום לאחר הפסד ביתי לריאל סרגוסה. אפילו מאמן מיורקה הודה שיהיה כמעט בלתי אפשרי להינצל, אך שם התחיל מסע ההישארות שלה, שהפך לאפשרי בגלל הירידה המשמעותית ביכולת של לבאנטה, שהייתה ממוקמת מעליה.
מיורקה ניצחה את נומנסיה, אספניול, אתלטיק בילבאו ודפורטיבו לה קורוניה, ועשתה תיקו עם ולנסיה, אוסאסונה ובטיס, והצליחה להישאר בליגה, כאשר עקפה את לבאנטה.[2]
בעונת 2005/2006 לאחר הנס של ההישארות בליגה, מטאו אלמני עזב את נשיאות המועדון, ו-ויסנטה גרנדה תפס את מקומו. הקטור קופר נשאר המאמן של מיורקה, שהתחילה את העונה לא טוב. במחזור ה-23 הוא התפטר, מכיוון שהקבוצה לא ניצחה בתשעה מחזורים רצופים, ובמקומו נכנס לתפקיד גרגוריו מנסאנו.[3] מיורקה הבטיחה הישארות עם שני ניצחונות, אחד בוויסנטה קלדרון עם ניצחון 0-1 נגד אתלטיקו מדריד ואחד בבית מול ולנסיה, עם ניצחון 2-1, כשנשארו עוד שני מחזורים לסיום. עם קופר מיורקה השיגה 19 נקודות ב-23 משחקים, ועם מנסאנו השיגה 24 נקודות ב-15 משחקים.
בעונת 2006/2007 גרגוריו מנסאנו זכה להמשיך על הספסל.
בעונת 2007/2008 מיורקה עשתה היסטוריה בניצחון 7-1 על רקראטיבו הואלבה, שהיה ניצחונה הגדול ביותר בהיסטוריה. באותה עונה, ולאחר קאמבק גדול במחצית השנייה של העונה, היא סיימה במקום השביעי, סמוך לקו ההעפלה לגביע אופ"א, עם דני גוויסה כמלך השערים הספרדי עם 27 שערים, מה שהבטיח לו גם זכייה בנעל הזהב של הכדורגל האירופי. בעונה זו מיורקה הצליחה לנצח באצטדיונים כמו קאמפ נואו, סנטיאגו ברנבאו, מסטאייה, סן ממס והרמון סאנצ'ס פיחואן.
עונת 2008/2009 דני גויסה נמכר לפנרבחצ'ה הטורקית. באותה עונה החלו גם בעיות מוסדיות פנימיות במיורקה. לאחר כישלון מכירת הקבוצה לאיש העסקים הבריטי פול דייוויסון, ויסנטה גרנדה התפטר מתפקידו, והנשיא החדש שעלה היה חואקין גרסיה. לאחר זמן מה, מצב זה הוביל לשובו של מטאו אלמני לנשיאות המועדון. מיורקה הגיעה עד לחצי גמר גביע המלך, שם הודחה על ידי ברצלונה. מיורקה של גרגוריו מנסאנו הבטיחה את ההישארות ארבעה מחזורים לסיום העונה בזכות 37 הנקודות שהושגו במחצית השנייה של העונה.
עונת 2009/2010 החלה עם רכישת מיורקה מידי מטאו אלמני, על ידי משפחת מרטין מינגרו.
משפחת מרטין מינגרו לא הצליחה לעמוד בניהול הכלכלי של המועדון. כל אנשי הצוות והשחקנים במיורקה, לא קיבלו את משכורותיהם. משפחת מרטין מינגרו החליטו לבטל את הסכם המכירה ב-11 באוקטובר 2009, והחזירו את המועדון למטאו אלמני. עד המחזור האחרון, הקבוצה נאבקה על המקום הרביעי והאחרון שהעניק גישה לליגת האלופות. במחזור זה הם ניצחו 2-0 את אספניול, אך סביליה ניצחה 2-3 את אלמריה עם שער בדקה האחרונה. ניצחון זה העניק לסביליה את הכרטיס לליגת האלופות, ומיורקה סיימה במקום החמישי, שהעניק לה את הכרטיס לליגה האירופית.[4]
2010 ואילך
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופה בליגה השנייה (2013-2017)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתום עונת 2012/13 מיורקה ירדה ליגה אחרי 16 שנים רצופות בליגה הראשונה, כמחציתן בחלק העליון של הטבלה, כולל שתי עונות שאותן סיימה במקום השלישי וזכייה אחת בגביע.[5]
מיורקה החלה את עונת 2013/2014 עם 3 הפסדים רצופים, ולמרות שיצאה מאזור הירידה, היא נתקעה באמצע הטבלה, ללא כניסה לפלייאוף העלייה והייתה אחת הקבוצות שספגו הכי הרבה שערים בליגה. מצב זה גרם לכך שנשקלו פיטוריו של המאמן, אך מכיוון שהבעלים העיקרי, הגרמני אוץ קלאסן לא הסכים למחליף שהוצע על ידי לורנס סרה פרר (לואיס קאררס), הוא התפטר.[6] שבוע לאחר מכן הוכרז על עזיבתו של חוסה לואיס אולטרה והגעתו של לואיס קאררס, אך ההחלטה לא אושרה עד יומיים לאחר מכן, לאחר התכנסות מועצת המנהלים.[7] לאחר שנים עשר משחקים, ועם 3 נקודות בלבד מתוך 24 אפשריות, לואיס קאררס פוטר ומחליפיו היו חביאר אולאיסולה, שהיה צריך להבטיח את ההישארות בשלושת המשחקים האחרונים של העונה.[8] לבסוף, אולאיסולה הצליח להשיג 5 מתוך 9 נקודות אפשריות שהספיקו להבטחת ההישארות, בעונה שבה המטרה והציפיות היו לעלות חזרה לליגה הראשונה.[9]
מיקל סולר הוכרז כמאמן החדש לעונת 2014/2015, אך חודש לאחר מכן, דודו אוואט הפך למנהל הכללי והיועץ של הקבוצה, והחליט להחליף את המאמן הקטלוני ברוסי ואלרי קרפין. הקבוצה סבלה מהתחלה נוראית לליגה, והשיגה נקודה אחת בלבד מתוך 12 האפשריות בארבעת המשחקים הראשונים.[10] הרצף הרע נמשך ומיורקה ירדה למקום האחרון בטבלה, עם 2 נקודות בלבד ב-7 מחזורים, מצב שהביא להתפטרותו של דודו אוואט.[11] לאחר פיטוריו של אוואט, הקבוצה רשמה שרשרת של חמישה ניצחונות רצופים שהקפיצו אותה לחלק האמצעי של הטבלה.[12] ב-5 בינואר 2015, לורנזו סרה פרר מכר את מניותיו לאוץ קלאסן, ובכך הפך הגרמני לבעלים הראשי של המועדון. ב-9 בפברואר 2015, ואלרי קרפין פוטר, ומחליפו היה מיקל סולר, שהיה אמור לאמן במקומו מלכתחילה. המצב לא השתפר בהרבה עם המאמן הקטלוני, והוא הבטיח את ההישארות שלושה משחקים לסיום העונה, שהייתה שוב כישלון מבחינתה של מיורקה.
אוץ קלאסן הנחה את אלברט פרר להתחיל מהפכה בסגל לקראת עונת 2015/2016. המועדון חתם על חמישה עשר שחקנים חדשים לסגל. רוב השחקנים הגיעו בחינם, כך המועדון לא נאלץ לשלם תשלום העברה תמורתם. אחרים הגיעו בהשאלה מקבוצות אחרות. לרבים מהם היה ניסיון לשחק בליגה הראשונה, בספרד או מחוץ לה. ההחלטה של קלאסן להביא 15 שחקנים חדשים התגלתה ככישלון מוחלט מכיוון שהקבוצה סיימה את החצי הראשון של העונה במקומות הירידה, וזה הוביל לפיטוריו של אלברט פרר, והוא הוחלף על ידי פפה גלבס.
ב-4 בינואר 2016, האמריקאי רוברט סרוור הפל למחזיק המניות הראשי במועדון. בעקבות המשך התוצאות הרעות, ב-18 בינואר 2016, סרוור החליט לפטר את גלבס, ולהביא את פרננדו ואסקס,[13] (שהוביל את הקבוצה בעונת 1999/2000 בליגה הראשונה) עד 2017, במטרה להציל את הקבוצה העונה, ולהילחם על העלייה ב-2016/2017. המועדון קיבל 20 מיליון יורו כדי להחתים שחקנים בחלון ההעברות בחורף, ורכש שחקנים כמו לאגו ג'וניור ודיגו סאלאו. לבסוף הקבוצה הבטיחה את ההישארות בליגה במחזור האחרון, בגלל ניצחון על ריאל ואיאדוליד באצטדיון חוסה סורייה, הודות להפסד של פונפראדינה, ותיקו של אלמריה.
בתום עונת 2016/2017 ירדה הקבוצה לליגה השלישית לאחר שסיימה במקום ה-20 בליגה השנייה.
בתום עונת 2017/2018 שבה הקבוצה לליגה השנייה.
חזרה לליגה הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-23 ביוני 2019 שבה מיורקה לליגה הראשונה, לאחר שבמסגרת משחקי הפלייאוף לעליה, מחקה פיגור 2–0 מול לה קורוניה מהמשחק הראשון בריאזור, ניצחה 3–0 בבית ו-3–2 בסיכום שני המשחקים, למרות שבליגה סיימה חמישית בלבד בסיום העונה הרגילה.[5] לאחר עונה אחת, ירדה שוב לליגה השנייה. בסיום עונת 2020/2021 שבה ללה ליגה וכמעט נשרה בחזרה כעבור עונה אחת, אך הודות לניצחון במחזור הסיום, הקבוצה סיימה במקום ה-16, נקודה בלבד מעל הקו האדום וניצלה מירידה. את עונת 2022/2023 סיימה מיורקה בחצי העליון של הטבלה, מקום תשיעי.
ב-27 בפברואר 2024, מיורקה חזרה לגמר גביע המלך לאחר 21 שנים, לאחר שניצחה באצטדיון אנואטה את ריאל סוסיאדד בפנדלים, בתוצאה של 5-4.[14] ב-6 באפריל מיורקה שיחקה בגמר נגד אתלטיק בילבאו, בו בילבאו ניצחה בפנדלים 4-2, לאחר משחק שהסתיים ב-1-1 אחרי הארכה.[15]
תלבושת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשנוסד מועדון הכדורגל "אלפונסו ה-XIII", שהפך מאוחר יותר ל"מיורקה", שחקני הקבוצה לבשו מדים שחורים לגמרי: חולצה, מכנסיים וגרביים. אך בשנת 1922, אדולפו ואסקס הומסקה, אישיות בולטת במועדון, החליט לשנות את המראה של מדי הקבוצה. הוא בחר במדים חדשים שכללו חולצה אדומה, מכנסיים כחולים וגרביים שחורות – מראה שדמה מאוד למדים של נבחרת הכדורגל הספרדית באותה תקופה. הבחירה הזו לא הייתה מקרית, שכן הנשיא של המועדון באותה תקופה היה תומך מושבע במלך אלפונסו ה-13.
בשנת 1933, עם הקמת הרפובליקה הספרדית השנייה, המועדון שינה את שמו ל"מיורקה" והחליט לשנות גם את המדים. השינוי היחיד היה במכנסיים, שהפכו לשחורים. כך, הצבעים האדום, השחור והשחור הפכו לסמלו המסחרי של המועדון במשך עשרות שנים.
למרות שהצבעים הבסיסיים של המדים נשארו יציבים במשך שנים רבות, היו מספר שינויים קלים במהלך ההיסטוריה של המועדון. בשנות ה-60, כאשר מיורקה שיחקה בליגה השנייה, המכנסיים והגרביים שונו לצבע לבן. עם זאת, שינוי זה היה קצר מועד ונמשך רק עונה אחת. שינוי נוסף בוצע בשנות ה-70, כאשר חברת הספורט אדידס עיצבה מדים חדשים לקבוצה. גם שינוי זה לא החזיק מעמד זמן רב.
בשנים האחרונות, מיורקה שבה למדים המקוריים יותר, עם מכנסיים אדומים. זה היה השינוי השלישי והאחרון בצבעי המדים של הקבוצה.
אצטדיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אצטדיון סון מוש
כיום הקבוצה משחקת באצטדיון סון מוש, שהחליף את אצטדיון לואיס סיטחר בשנת 1945. אצטדיון סון מוש יכול להכיל 23,142 צופים, הוא בבעלות העירייה המקומית וקרוי על שמו של הסכם החסות שנחתם בין חברת "ברצלו" ובין מיורקה באוגוסט 2010. החסות הקודמת של הקבוצה הייתה עם חברת התקשורת ONO, שהפכה אותו לאצטדיון הראשון בספרד שנקרא על שם חברה.
בעבר הקבוצה שיחקה באצטדיונים כמו ולודרום דה טירדור, או באצטדיון בואנוס איירס, שם שיחקה את משחקיה הביתיים עד שנת 1944, אז עברה לאצטדיון לואיס סיטחר. ב-1 בינואר 2022 הודיע המועדון כי לאחר יותר מעשרים שנים מלאות בהבטחות ומשא ומתן עם עיריית פלמה, עבודות להסרת מסלולי האתלטיקה מהאצטדיון, כיסוי היציע המזרחי והגדלת הקיבולת ל-25,000 צופים התחילו בקיץ של אותה שנה, לאחר תום העונה.
ב-14 בינואר 2024, במקביל למשחק הראשון של המחצית השנייה של עונת 2023/2024, התקיים המשחק הראשון באצטדיון סון מוש המשופץ מול סלטה ויגו.
סגל הקבוצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סגל נוכחי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נכון ל-9 בספטמבר 2024
|
|
קבוצת המילואים (מיורקה ב')
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
שחקנים מפורסמים בעבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמואל אטו
אנגלוס באסינס
איבן קאמפו- לואיס גרסיה
כריסטיאנו דוני
פטר מיטרסקי
זורו ווליץ'
דושאן פטקוביץ'
מקסי לופס
חואן ארנגו- קרלוס רואה
- דניאל גוויסה
דודו אוואט- חרמן לוקס
- מיגל אנחל מויה
- תומר חמד
תארים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גביע המלך הספרדי:
- זכייה (1): 2002/2003
- סגנות (3): 1990/1991, 1997/1998, 2024
- הסופר קאפ הספרדי:
- זכייה (1): 1998
- סגנות (1): 2003
- הליגה הספרדית השנייה:
- זכייה (2): 1959/1960, 1964/1965
- הליגה הספרדית השלישית:
- זכייה (2): 1980/1981, 2017/2018
אירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גביע אירופה למחזיקות גביע:
- סגנות (1): 1998/1999
שיאי מועדון
[עריכת קוד מקור | עריכה]שיאי קבוצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- המקום הגבוה ביותר בלה ליגה: שלישי (1998/1999, 2000/2001)
- הניצחון הגדול ביותר: 7-1 נגד רקראטיבו דה הואלבה (בבית) - 9 במרץ 2008
- ההפסד הגדול ביותר: 7-0 נגד אתלטיקו מדריד (בחוץ) - 7 בפברואר 1988
- השער המהיר ביותר: 22 שניות - דני גרסיה נגד ריאל אוביידו - 21 בפברואר 1999
- כמות השערים הקבוצתית הגבוהה ביותר בעונה אחת: 69 (2007/2008)
שיאי שחקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הופעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מקום | שם | מספר הופעות |
|---|---|---|
| 1° | מיגל אנחל נדאל
|
255 |
| 2° |  חוסה נונייס
|
222 |
| 3° | חאבייר אולאיסולה
|
206 |
| 4° |  אריאל איבגסה
|
204 |
| 5° | ויקטור קאסדסוס
|
197 |
| 6° |  חואן אראנגו
|
183 |
| 7° |  יובאן סטאנקוביץ'
|
175 |
| 8° | מרקוס מרטין
|
171 |
| 9° | פאקו סולר
|
168 |
| 10° |  דודו אוואט
|
167 |
| 11° | איוואן ראמיס
|
164 |
| 12° | חוסה לואיס מרטי
|
161 |
_05.jpg)
שערים
[עריכת קוד מקור | עריכה](שחקנים מודגשים עדיין פעילים)
| מקום | שם | מספר שערים |
|---|---|---|
| 1° |  סמואל אטו
|
70 |
| 2° | אבדון פראטס
|
52 |
| 3° | חואן אראנגו
|
46 |
| 4° | ויקטור קאסדסוס
|
37 |
| 5° | דניאל גוויסה
|
28 |
| 6° | פייר וובו
|
27 |
| 7° |  ודאט מוריצ'י
|
27 |
ייצוג בגביע העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]השחקנים הבאים שיחקו בגביע העולם בזמן ששיחקו במיורקה.
זוראן ווליץ' (1990)- איוואן קאמפו (1998)
- קרלוס רואה (1998)
- אלברט לוקה (2002)
- מיגל אנחל נדאל (2002)
- סמואל אטו (2002)
- פייר וובו (2010)
ליאסין קדאמורו (2014)
לי קאנג-אין (2022)- פרדראג ראיקוביץ' (2022)
מידע על המועדון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מנויים: 12,107 (2020/2021)
- מספר האוהדים הכולל באצטדיון בליגה: 205,828 (2019/2020)[א]
- מספר האוהדים באצטדיון בממוצע: 10,836 (2019/2020)
- יצרן תלבושות: נייקי
- ספונסר רשמי: αGEL
- ^ המספר נמוך מהרגיל בגלל מגפת הקורונה
מידע על האצטדיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שם – אצטדיון סון מוש
- עיר – פלמה דה מיורקה
- מספר מושבים – 23,142
- הקמה – יוני 1999
- גודל מגרש – 107 מ' על 69 מ'
- מיקום בגוגל מפות – אצטדיון סון מוש בגוגל מפות
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מיורקה (בספרדית)
מיורקה, ברשת החברתית פייסבוק
מיורקה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
מיורקה, ברשת החברתית אינסטגרם
מיורקה, ברשת החברתית טיקטוק
מיורקה, ברשת החברתית LinkedIn- פרופיל, באתר אופ"א
- פרופיל, באתר Transfermarkt
- פרופיל, באתר Soccerway
- פרופיל, באתר WorldFootball.net
- פרופיל, באתר FootballDatabase.eu
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Guía de la Liga MARCA 2003-2004, עמ' 104, 110
- ^ El Mallorca se salva y el Betis jugará la Ligade Campeones, El Periódico de Aragón, 2005-05-30 (בספרדית)
- ^ Cadena SER, Cadena SER: Noticias y Radio Online, Cadena SER (בספרדית)
- ^ El destino se ceba con el Mallorca - MARCA.com, www.marca.com
- ^ 1 2 יואב טובול, השוורים חוזרים: ההתאוששות הפלאית של מיורקה, באתר ynet, 24 ביוני 2019
- ^ [https://www.marca.com/2014/02/19/futbol/equipos/mallorca/1392815245.html Jos� Luis Oltra seguir� de entrenador bermell�n... por ahora - MARCA.com], MARCA, 2014-02-19
- ^ Sport, Lluís Carreras, nuevo entrenador del Mallorca, www.sport.es, 2014-02-26 (בספרדית)
- ^ Jaume Bauzà, Olaizola para evitar el desastre, Diario de Mallorca, 2014-05-21 (בספרדית)
- ^ Sebastià Adrover, Una temporada desastrosa, Diario de Mallorca, 2014-06-08 (בספרדית)
- ^ Gabriel Forteza, El Mallorca firma su segundo peor inicio en Segunda División, Diario AS, 2014-09-24 (בספרדית)
- ^ MARCA.com, Dudu Aouate dimite como mánager general del Mallorca, MARCA.com, 2014-10-05 (בספרדית)
- ^ Ricard Cabot Palma, Karpin gana la batalla, Diario de Mallorca, 2014-11-05 (בספרדית)
- ^ Fernando Vázquez ya es entrenador del Mallorca, ELMUNDO, 2016-01-19 (בספרדית)
- ^ Jorge Marzo Arauzo, Rafael Pineda, Así hemos contado la clasificación del Mallorca para la final de Copa del Rey al ganar a la Real Sociedad, El País, 2024-02-27 (בספרדית)
- ^ לראשונה אחרי 40 שנה: אתלטיק בילבאו זכתה בגביע הספרדי, באתר וואלה, 7 באפריל 2024
| לה ליגה, עונת 2024/2025 בלה ליגה
| |
|---|---|
|
