מונרכיה חוקתית

מונרכיה חוקתית, מונרכיה קונסטיטוציונית או מלוכה חוקתית היא צורת שלטון המתבססת על מערכת חוקתית שמכירה במוסד המונרכיה ובהיות המונרך ראש המדינה. המונרך כפוף לחוקה שמגדירה את סמכויותיו וקובעת את קיומם של מוסדות שלטון נוספים כגון פרלמנט ומערכת משפט בלתי-תלויה. מידת הסמכות שקובעת החוקה למלך היא המבדיל בין מונרכיות חוקתיות שונות. באירופה יש כמה מונרכיות חוקתיות שבהן אין למלך סמכויות ביצועיות כלל, ומעמדו דומה למעמדו של הנשיא במדינת ישראל. במדינות אחרות הסמכויות מתחלקות באופן שווה בין המלך לבין הפרלמנט, או שבידי המלך נמצאות עיקר סמכויות השלטון.

במונרכיות חוקתית שבהן נהוג משטר דמוקרטי (למשל בממלכה המאוחדת), המונרך מוכר אומנם כראש המדינה, אך עיקר סמכויות השלטון נמצאות בידי הממשלה, ובפרט בידי ראש ממשלה, הנבחר בבחירות חופשיות.

כיום, רוב המונרכיות החוקתיות מתנהלות כדמוקרטיות ייצוגיות (מה שמכונה "מונרכיה חוקתית דמוקרטית"), אך בעבר המצב היה שונה. היו מונרכיות במדינות בעלות חוקות פשיסטיות, כמו באיטליה, ספרד, ויפן, או במדינות דיקטטוריות, כמו בתאילנד.

ארצות בהן מתנהלת מונרכיה חוקתית

המדינות שבהן מתנהלת מונרכיה חוקתית מוצגות בצבע ירוק כהה

להלן רשימת חלק מהמדינות שבהן מתקיימת מונרכיה חוקתית:

• מדינות שבהן למלך תפקיד ייצוגי בלבד: ספרד, בלגיה, הולנד, בריטניה, שוודיה, דנמרק, נורווגיה, לוקסמבורג (התואר: דוכס גדול), יפן (התואר: קיסר).
• מדינות בהן למלך יש מספר סמכויות ביצועית מוגבלות שמתקיימות תחת משטר דמוקרטי: לסוטו, קמבודיה, תאילנד, ליכטנשטיין (התואר: נסיך), אנדורה (התואר: נסיכים-שותפים).
• מדינות שבהן המלך מחזיק בחלק נכבד מסמכויות השלטון, אך מוגבל במידה מסוימת על ידי החוקה, הפרלמנט והאזרחים: מרוקו, ירדן, בחריין, בהוטן, טונגה, איחוד האמירויות הערביות, מונקו (התואר: נסיך), כווית (התואר: אמיר), קטר (התואר: אמיר).

בנוסף לאלה, חלק ממדינות חבר העמים הבריטי רואות את מלך או מלכת בריטניה כראש המדינה והן מכונות ממלכות חבר העמים. במדינות אלה מלך בריטניה ממנה נציג מטעמו המכונה מושל כללי. סמכויות המושל הכללי ייצוגיות בלבד, והוא ממונה מבין תושבי המקום על-פי המלצת ראש הממשלה המקומי. מדינות שבהן קיימת השיטה הזו: קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ג'מייקה ועוד.

רוב המונרכיות החוקתיות, בפרט באירופה, עברו במהלך העת החדשה, בין המאה ה-15 למאה ה-20, תהליך הדרגתי, שבו התרכזו עוד ועוד סמכויות בפרלמנט (בית הנבחרים) ופחות ופחות במלכיהן. לדוגמה בבריטניה מינוי חברי הממשלה, שבעבר היה בסמכות כמעט בלעדית של המלך, החל במהלך המאות האחרונות להתבצע באישור הפרלמנט. כיום זהו תהליך המתבצע בפרלמנט בלבד, כשהמלך רק נותן את אישורו הסמלי למינוי, מבלי שתהיה לו סמכות לערער עליו. מדינות אירופאיות אחרות עברו תהליך דומה.

בבריטניה, ב-1880, מונה לראשונה ראש ממשלה בניגוד לעמדת המלך. היה זה ויליאם גלאדסטון שמונה לראש ממשלת בריטניה בניגוד לעמדת המלכה ויקטוריה. כיום, מלך או מלכת בריטניה עדיין מציגים באופן סמלי את "ממשלתם" בפני הפרלמנט, אולם למעשה הם מציגים ממשלה שלא היה להם חלק בהרכבתה, וקוראים נאום שכתב להם ראש הממשלה הנבחר, מבלי שתהיה להם רשות לשנות בו דבר.

בחוקה שהתקבלה ביפן ב-1947 מוגדר קיסר יפן כ"סמל המדינה ואחדות העם". בפועל מעמדו סמלי בלבד, והשלטון ביפן מתנהל בשיטה דומה מאוד לזו של בריטניה. החוקה היפנית הושפעה מהאמריקאית עקב הכיבוש האמריקני בסוף מלחמת העולם השנייה. אף על-פי-כן, מעמדו של הקיסר ביפן היה מוגבל עוד לפני הכיבוש האמריקני, ושליטיה של יפן בפועל לא היו מחצרו של הקיסר.

בממלכות חוקתיות אחרות, נשמרות סמכויותיו של המלך במידה רבה, אולם קיימת חוקה שמגבילה את כוחו, וקיים פרלמנט נבחר המייעץ לו, ולפעמים אף יכול לטרפד יוזמה של המלך שנראית לחברי הפרלמנט בלתי ראויה. ממלכה חוקתית בדגם כזה קיימת, למשל, במרוקו ובממלכת ירדן.

קישורים חיצוניים

• Monarchy.net עוסק במונרכיה החוקתית האנגלית ומספק נימוקים בעדה
• מונרכיה חוקתית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)