לדלג לתוכן

גזענות בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מוות לערבים)

בישראל קיים מערך חוקים נגד אפליה על רקע גזע ונגד גזענות והסתה לגזענות, הן מצד הממשל והן מצד פרטים וגופים אחרים. ממשלת ישראל[1] וקבוצות וארגונים שונים בישראל נאבקים בגזענות, וישראל היא מדינה שותפה לאמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית וחתומה על האמנה נגד אפליה בחינוך (אנ'). עם זאת, כמו בכל העולם, גם בישראל ישנם גילויי גזענות, החל מאי קבלה למקומות עבודה ולמוסדות על רקע מוצא, התבטאויות גזעניות ועד למקרים אלימים של פגיעה ברכוש ובנפש. אירועים אלו משקפים את המתחים הקיימים בחברה הישראלית.

על פי פרופסור סמי סמוחה, ההגדרות הליברליות של גזענות זו אינן מתאימות לחברות שסועות באופן עמוק, כמו בישראל, שהמוצא האתני משמש בהן בסיס לקשר בין בני המיעוט לבני הרוב. כך למשל, על פי ההגדרה הליברלית, סירוב להינשא לבן זוג מן העדה האחרת ייחשב לגזענות, אך נישואי פנים הם נורמה בחברות שבהן המיעוט אינו מיעוט נטמע. על פי התפישה הליברלית, אי אמון בבני המיעוט ופיקוח עליהם ייחשבו כגזענות, גם אם המצב האובייקטיבי מחייב חשדנות והשגחה – למשל, אם המיעוט שייך במוצאו לאויב ויש מהם המבצעים עבירות ביטחוניות. על פי סמוחה, דוגמאות אלה מראות שההגדרות הליברליות אינן מתאימות לחברות שסועות באופן עמוק. על כן יש לאמץ הגדרה מצומצמת יותר לגזענות, רק נגד מידה מוגזמת של יחס שלילי, אך עם זאת קשה לקבוע מהי מידה מוגזמת.[2]

בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ נגד השדרן גבי גזית, שהשמיע ביטויים בוטים נגד חרדים ומתנחלים, קבע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שקבוצות אלו אינן כלולות בלשון החוק כיוון שאינן מהוות קבוצה מבחינת "גזע" או "מוצא אתני".[3] בשנת 2022 הגישו חברי הכנסת משה גפני ויעקב אשר הצעת חוק להוספת האוכלוסייה החרדית להגדרת הגזענות בחוק,[4] אך החוק לא עבר.

גזענות שמוטמעת באמצעות חוקים ורגולציות בחברה או בארגון מכונה גזענות ממסדית.

המשפט העברי מבסס תפיסה כי כבוד הבריות בכוחו לדחות ערכים אחרים, כך שהמאבק בגזענות הוא כלל עליון במקורות המשפט העברי, כל בני האדם נולדו שווים. בדיוני הכנסת, הדיונים נסבו סביב שאלת הגזענות וסביב היותה של ישראל מדינה ריבונית יהודית, והאם מדובר בעניין הלכתי או מורשת ישראלית.[5]

גזענות כלפי יהודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – אנטישמיות בעולם הערבי, אנטישמיות מוסלמית
אמין אל-חוסייני, 1943, סוקר מסדר חיילים מוסלמים בוואפן אס אס

בעולם המוסלמי ובמזרח התיכון קיימת אנטישמיות מוסלמית כולל שנאה נגד יהודים על רקע דת, על רקע מוצא אתני ועל רקע לאומי – הסכסוך הישראלי-ערבי. גזענות זו קיימת גם בקרב ערבים ביהודה, שומרון ועזה ובקרב ערביי ישראל במיוחד על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני. דוגמה היסטורית לכך היא אמין אל-חוסייני שהגה והפיץ תעמולה אנטישמית, שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית, תמך בהשמדת יהודים והקים בוואפן אס אס יחידות מתנדבים מוסלמים.

הסתה לגזענות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים, גם לפני האינתיפאדה השנייה, הופעלה ביהודה, שומרון ועזה ובקרב ערביי ישראל הסתה גזענית בבתי הספר ובאמצעי התקשורת הפלסטיניים, אשר עודדו לא רק שנאת ישראל אלא שנאת יהודים באשר הם. שנאה זו נפוצה בפרט הן במוסדות רשמיים של הרשות הפלסטינית והן בקרב חוגים אסלאמיים, כולל התנועה האסלאמית של ערביי ישראל.

הסתה זו כוללת דמוניזציה שבה היהודי מוצג כשטן רצחני תוך שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים ועלילות דם שיובאו מאירופה. כך למשל, טען השייח' ראאד סלאח שהיהודים אכלו לחם וגבינה שבהם דם ילדים,[6] וכן הכחשת שואה לצד האדרת ושיבוח גרמניה הנאצית (למשל: ספרו של אדולף היטלר, מיין קאמפף הוא רב-מכר בקרב הפלסטינים[7]). ההסתה מתבטאת גם בקריאות לאלימות ולביצוע מעשי טרור ורצח נגד יהודים. בשנת 2015 קרא המטיף ח'אלד אל-מוגרבי בהר הבית ליהודים: "הערפדים, המערבים דם ילדים במצותיהם, יחוסלו כולם!".[דרוש מקור]

"אד'בח אל-יהוד" ו"מוות ליהודים"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אד'בח אל-יהוד" (בערבית: إذبح اليهود, או "איטבח אל-יהוד" בתעתיק שגוי כפי שמופיע בחלק מהמקורות להלן) היא קריאה בערבית המופנית כלפי יהודים. היא משמשת כקריאת שנאה גזענית[8] ואף כקריאה שהשמיעו ערבים בעת שיצאו לפגוע ביהודים בעיקר בתקופת היישוב.

קריאה זו נידונה בפסקי דין אחדים במדינת ישראל. כך, למשל, בבית משפט השלום בירושלים הואשם ערבי שב-20 באוקטובר 2000 צעד בראש תהלוכה במזרח ירושלים וקרא "איד'בח אל-יהוד" וקריאות נוספות, והוא הורשע בעבירה של איסור פרסום הסתה לגזענות.[9] ביולי 2014, לאחר שטף של פרסומי איבה וגזענות בפייסבוק על רקע מבצע צוק איתן, קבע שופט בית משפט השלום, בעקבות פוסט של ערבי ישראלי שכתב "מוות ליהודים" על רקע תמונת טנק שרוף, כי "אין מקום למעצרם של אנשים בשל התבטאויות בלבד".[10]

בנוסף לביטוי "אד'בח אל־יהוד", נעשה שימוש בביטוי "מוות ליהודים" כקריאת שנאה גזענית נגד הציבור היהודי. השימוש בביטוי כולל את קריאתו בקול וכיתובו באמצעות גרפיטי.[11][12][13][14]

גזענות כלפי ערבים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיר אנטי ערבי בהפגנת ימין בירושלים, יוני 2014

מזמן קום מדינת ישראל סובלת אוכלוסיית ערביי ישראל ואוכלוסיית הפלסטינים תושבי יהודה ושומרון מגילויי גזענות. המחקר האקדמי מצביע על כך שהשימוש במונח 'גזענות', בהשפעת השואה, היה בגדר טאבו למן קום המדינה עד שנות ה-80 של המאה ה-20, בהן צפה ועלתה בעיית הגזענות בישראל והדיון בה קיבל לגיטימציה והניע מאבק משפטי וממלכתי בה.[15] בדצמבר 1992 הזמין חבר הכנסת אברהם בורג, יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת, סקר הבוחן את עמדות הציבור בנושא האלימות והיחס כלפי אזרחים פלסטינים. תוצאות הסקר הצביעו על כך ש-"40% מהיהודים בישראל מזדהים עם האלימות כלפי הערבים ו-60% סבורים כי השנאה לזרים והגזענות בארץ דומים לאלו שבאירופה ובארצות הברית". בהתייחס לממצאי הסקר טען אברהם בורג כי "ישנו מעגל של איבה פוליטית וציבורית כלפי ערבים. איבה מובילה לפחד. ופחד מוביל לשנאה, והשנאה הופכת לתורת שנאה עם סטריאוטיפים; וזה קרוב מאד לגזענות במובן המכוער שלה. אין לי ספק שהכיבוש משחית עד לכדי גזענות, ולכן עד שלא תיפתר בעיית הכיבוש יש להתריע ולבדוק מה אפשר לעשות בנושא".[16] בעיית הגזענות כלפי ערביי ישראל והשטחים מהווה ללא ספק תוצר נלווה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וניזונה מן המתחים הפוליטיים והמלחמות הכרוכות בו. בנוסף לכך קיים גם המתח שבין השאיפה לקיים ולקדם את מדינת ישראל הן כמדינת לאום, היא מדינת העם היהודי, והן כמדינה דמוקרטית, המציף שוב ושוב את שאלת מקומו של המיעוט הערבי בחברה הישראלית. מתיחויות אלו משמשות קרקע רחבה להצדקת שנאה כלפי ערבים ונפיצותה בדמות גילויי גזענות שונים ומדי שנה מתפרסמים ונרשמים מקרים שונים של גזענות כלפי ערבים הנוגעים לכלל תחומי החיים.

ביטויי שנאה גזעניים נגד ערבים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חילול קברים הוא לרוב פשע שנאה על רקע גזעני. בתמונה: קבר בבית קברות נוצרי בבית לחם, ועליו הגרפיטי "מוות לערבים", 2005

מוות לערבים היא קריאת שנאה הנשמעת בישראל מפי יהודים כלפי ערבים. הקריאה נשמעת לעיתים במסגרת אירועים לאומניים,[17] בתגרות בין יהודים לערבים, הפרות סדר והתפרעויות המוניות. לעיתים היא מלווה גם במעשי אלימות, כגון רגימה באבנים[18] ותקיפה.[19] הקריאה נפוצה במיוחד במגרשי הכדורגל ומופנית כלפי קבוצות מן המגזר הערבי, או שחקנים ערבים בקבוצות אחרות. פעמים מספר הקריאה רוססה בגרפיטי, באופן ונדליסטי, בישראל[20] וגם ברצועת עזה בעת מבצע עופרת יצוקה.[21]

במספר מקרים הועמדו לדין אנשים שקראו "מוות לערבים" בהקשרים שונים, לרבות כאוהדים במשחקי כדורגל, או שריססו אותה על הקירות. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי הקריאה מהווה הסתה לגזענות ולכן היא אסורה על פי החוק.[22]

השופט אדמונד לוי פסק:

הקריאה "מוות לערבים", שלמגינת הלב הפכה חזיון נפרץ במקומותינו, ובכלל זה במשחקי כדורגל בהם דומה, לעתים, כי הותר כל רסן מצדם של מי שמתיימרים להיות חובבי ספורט, היא ביטוי לרוח גזענית רעה ומסוכנת, אשר יש לגנותה בכל פה ולעוקרה מן השורש. יש להצר על כי צעדים ממשיים למניעתה של תופעה פסולה זו טרם ננקטו במידה המאפשרת את מיגורה.

רע"פ 1252/06 טחן נ' מדינת ישראל, ניתן ב־23 באפריל 2006

קריאת שנאה בעלת אופי דומה היא הקריאה "ערבים החוצה". קריאה זו שימשה את תנועת "כהנא חי", והשימוש בה נמנה עם הנימוקים לפסילת התנועה בבחירות לכנסת ה-13.[23] בפסק דין העוסק בשימוש בקריאה זו נאמר:

בזכרונו הקולקטיבי של העם היהודי ושל כל בן תרבות מהדהדת, ותהדהד לעד, בקול רם ומעורר צמרמורת, האמירה "JUDEN RAUS", ובתרגומה לעברית: "יהודים החוצה". דומה כי אין להכביר מילים בדבר הגזענות הנוטפת מצירוף המילים "ערבים החוצה" כשלעצמו, וכשהוא בא בהמשך לדיוקנו של הרב כהנא ולדברים שהשמיע בעבר לגבי פתרון "הבעיה הערבית", מקל וחומר.

פ (י-ם) 2225/03 מדינת ישראל נגד איתמר בן גביר, פסקה 17, ניתן ב-25 ביוני 2007

ב-2005 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את תושב כפר תפוח בהסתה לגזענות, לאחר שנמצאו באמתחתו חולצות הנושאות את הסיסמה "אין ערבים – אין פיגועים",[24] עם זאת השופט המחוזי משה דרורי מתח ביקורת על ההרשעה וטען ”ספק אם יש עבירה בלבישת חולצה ועליה הכיתוב 'אין ערבים – אין פיגועים'”,[25] ב-2019 הורשע תושב ערד על שבקיץ 2014 פרסם בפייסבוק תכנים מסיתים נגד ערבים.[26]

במאי 2023 מפכ"ל משטרת ישראל, קובי שבתאי, תירץ את אוזלת ידה של המשטרה בטיפול באלימות במגזר הערבי באמירה ש”אין מה לעשות. הם רוצחים אחד את השני. זה הטבע שלהם. זו המנטליות של הערבים”.[27]

אלימות כלפי ערבים המתרועעים עם יהודיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעמים אחדות הורשעו יהודים בעבירות של אלימות ממניע גזעני, על שתקפו ערבים שהתרועעו עם יהודיות. כך למשל שני תושבי קריית ארבע, שתקפו בשנת 2005 שני בדואים שהגיעו למקום בחברת שתיים מתושבותיו[28] ותושב באר שבע שהורשע בשנת 2018.[29]

גזענות כלפי מהגרי עבודה ומסתננים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 במאי 2012 נערכה בשכונת התקווה הפגנה, בהשתתפות כאלף איש, במחאה על טיפולה של הממשלה במסתננים מאפריקה. בהפגנה נאמו, בין השאר, חברי הכנסת מירי רגב, שאמרה "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו" ודני דנון, שאמר "קמה לה מדינת אויב של מסתננים בתוך מדינת ישראל". בסיומה של ההפגנה תקפו חלק ממשתתפיה עוברי-אורח, ניפצו זגוגיות של חנויות ששייכות לאפריקאים, הבעירו פחי אשפה והתעמתו עם שוטרים.[30] על חלק מן הנאומים בהפגנה נמתחה ביקורת ציבורית, בין היתר בטענה שנשאו אופי גזעני ומסית.[31] בין המגנים היו יו"ר מועצת יד ושם, הרב ישראל מאיר לאו ויו"ר הנהלת יד ושם אבנר שלו.[32] ראש הממשלה בנימין נתניהו גינה את ההפגנות האלימות נגד זרים ואת ההתבטאויות נגדם.[33]

בסקר "מדד השלום" לחודש מאי משנת 2012, שנערך לאחר ההפגנות האלימות נגד מסתננים, נמצא כי 52% מהיהודים ו-18% מהערבים תמכו בטענה של מירי רגב כי המסתננים הם סרטן בגופה של ישראל. 33% מהיהודים ו-23% מהערבים טענו כי הם מזדהים עם הפעלת אלימות נגד המסתננים.[34]

בישראל בוצעו גם מספר פשעי שנאה נגד שחורים מאפריקה.[35]

דת כגורם לגזענות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 144ג (ב) לחוק העונשין נקבע: "פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה לפי סעיף 144ב, ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות". עם זאת, הרב עידו אלבה הורשע בהסתה לגזענות על מאמרו "בירור הלכות הריגת גוי" שפורסם בספר "ברוך הגבר". ערעור על הרשעה זו נדחה בבית המשפט העליון.[36]

בדת היהודית - כנגד זרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקי הלכה יהודיים נתפסו לעיתים כאמירות גזעניות:

  • בדצמבר 2010 פרסם הרב שמואל אליהו פסק הלכה בצירוף חתימותיהם של עוד כחמישים רבני ערים, ובשלב מאוחר יותר חתמו על המכתב למעלה מ-300 רבנים דתיים לאומיים וחרדים, בהם שלמה אבינר, זלמן מלמד, דב ליאור ושמחה הכהן קוק. בפסק ההלכה נקבע כי חל איסור למכור או להשכיר דירות לגויים, על בסיס האיסור של "לא תחנם".[37] הפסק עורר הד תקשורתי רחב וגינויים מצד מספר רבנים, ארגון יד ושם, יושב ראש הכנסת, ראש הממשלה ונשיא המדינה[38] היו אף שקראו להעמידו לדין בעוון גזענות. עם זאת, בכמה סקרי דעת קהל שנערכו זכה פסק הרבנים לרוב בקרב הציבור היהודי.[39] בתגובה לגינויים כתב הרב אליהו שהם נובעים מאידאולוגיה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ורואה בה "מושג גזעני" ומ"גיוס פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה". לדבריו, הפסק חוקי כמו חוק מקרקעי ישראל שאימץ את תקנות הקק"ל. עוד הוא טען שהמגנים לא יצאו נגד הרשות הפלסטינית שחוקקה כי המוכר קרקע ליהודי דינו מוות.[40] בגילוי דעת שהתפרסם על ידי הרב אליהו ורבנים נוספים בינואר 2011, נאמר כי שלא כמשתמע מהמכתב הקודם חובה על פי התורה לגלות יחס שוויוני כלפי כל אזרחי המדינה, ועם זאת על מדינת ישראל לפעול נגד גורמים עוינים המבקשים לנצל את עקרון השוויון בין אזרחים נאמנים במדינה, על מנת לממש את 'זכות השיבה'.[41]
  • בשנת 2009 יצא לאור "תורת המלך", ספרם של הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, מישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר. הספר העוסק בהלכות הקשורות להריגת גויים בזמן שלום ומלחמה, גרר אחריו מאבק ציבורי של מספר ארגונים חילוניים ודתיים, שהתאגדו תחת הכותרת "ברית חושך לגרש", בקריאה לאסור את הפצת הספר ולהעמיד את כותביו ומסכימיו לדין בהאשמת "הסתה גזענית".[42]

גזענות על רקע עדתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גזענות על רקע עדתי היא גזענות על רקע מוצא ותרבות של יהודים, בדרך כלל מצד יהודים אחרים. גזענות זו הייתה קיימת במשך דורות, כאשר יהודים ייחסו ליהודים אחרים תכונות סטריאוטיפיות. תופעה זו, לצד פערים אובייקטיביים כמו הבדלים בהשכלה, מיקום גאוגרפי, מעגלי עוני בין-דוריים וסיבות נוספות מזינות את השסע העדתי בישראל.

עם זאת, הגזענות שהייתה קיימת באירופה עד מלחמת העולם השנייה בין ה'ווסטיודן' (יהודי מערב אירופה) ל'אוסטיודן' (יהודי מזרח אירופה) – נעלמה כמעט לחלוטין במדינת ישראל.[43]

ביטויי גזענות נגד מזרחים כוללים התייחסות מזלזלת וכינויי גנאי כמו צ'חצ'ח, פרנג', פרחה, ערס וצ'אחלה. הם כוללים גם דעות סטראוטיפיות המייחסות להם בורות, המוניות, גסות ולעיתים אף בריונות, אופי עברייני, חזות חיצונית מצועצעת, לשון עילגת ואמונה באמונות טפלות.

ביטויי גזענות נגד אשכנזים כוללים כינויי גנאי כמו "ווזווזים", "השבט הלבן" ו"אשכנאצים". חלק מכינויי הגנאי הפחות נפוצים והיותר חריפים, כוללים התייחסות לשואה ולשימוש בביטוי "היטלר צדק" ורומזים לקשר אפשרי עם הכוזרים.[44]

עולים מברית המועצות לשעבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטויי גזענות מול עולים מברית המועצות לשעבר, ובפרט מרוסיה, כוללים סטריאוטיפים כי אינם יהודים, וכינויי גנאי כמו "זונה" וקשירת קשר בין רוסים לוודקה בפרט ולאלכוהוליזם בכלל.[45]

עולים מאתיופיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפגנה נגד גזענות כלפי הקהילה האתיופית - ירושלים ינואר 2012

היהודים שהגיעו מאתיופיה והישראלים ממוצא אתיופי שנולדו בארץ נבדלים מרוב האוכלוסייה בצבע העור. הגופים הקולטים בישראל עשו מאמצים למנוע אפליה על בסיס גזעי ועשו מאמצים בשנות השמונים והתשעים לפזר את יהודי אתיופיה ביישובים שונים בארץ, הופעלה מדיניות של העדפה מתקנת במערכת החינוך, בצבא ובשוק העבודה. עם זאת נפתחו תוכניות בבתי הספר, בצבא ובאוניברסיטאות לישראלים אתיופים.[46]

עד שנת 2002 הייתה מדיניות משרד החינוך ששיעור העולים מאתיופיה יהיה עד 25% מתלמידי כיתה, לאור מחקרים שהראו שבשיעור זה קליטתם מיטבית.[47] מדיניות זו בוטלה בעקבות עתירה לבג"ץ.

ב-2009 נמנעה כניסתו של מוטי וודג'ה למועדון "גלינה בר" בתל אביב, בשל חזותו האתיופית. בית משפט השלום בתל אביב חייב את המועדון לפצות את וודג'ה ב-35,000 ש"ח בגין הפלייתו.[48]

חקיקה למניעת גזענות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלטים הקוראים להתנגד לגזענות בתל אביב במהלך מלחמת חרבות ברזל

בחוקי מדינת ישראל נכללים חוקים אחדים שמטרתם מניעת גזענות:

  • סימן א'1 לחוק העונשין, שנוסף לחוק באוגוסט 1986[49] עוסק בגזענות, המוגדרת בסעיף 144א: ”רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני”. סעיף 144ב קובע: "המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים". בדברי ההסבר להצעת החוק[50] נומק הצורך בסימן זה:
"בעת הבחירות לכנסת האחת-עשרה ובעקבותיהן, הלכו ורבו תופעות של התבטאויות פומביות, בכתב ובעל-פה, של דברים הקוראים לרדיפה, השפלה, ביזוי, איבה ומעשי עוינות ואלימות כלפי ציבור מתושבי המדינה, או הגורמים מדנים בין חלקים של האוכלוסייה, בשל השתייכות לגזע, ללאום או לדת."
בנובמבר 2004 נוסף לחוק סעיף 144ו[51] הקובע: "העובר עבירה מתוך מניע של גזענות ..., דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר."
החוק מגדיר כהתאגדות אסורה גם "חבר בני אדם, מואגד או לא מואגד, שבאופן מאורגן, בחוקתו או בתעמולתו או בדרך אחרת הוא מטיף, מסית או מעודד לגזענות", ומטיל עונשי מאסר על פעילות הכרוכה בהתאגדות אסורה.

השוואת הציונות לגזענות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העצרת הכללית של האו"ם קבעה בהחלטתה מנובמבר 1975, כי הציונות היא סוג של גזענות. להחלטה זו התנגדו רוב המדינות הדמוקרטיות ורבים החשיבו אותה לכתם שחור על הארגון. בדצמבר 1991 חזרה בה עצרת האו"ם מהחלטה זו וקבעה כי הציונות אינה גזענות בהחלטה 4686 של העצרת הכללית של האו"ם, שביטלה את הקביעה הקודמת ובכך ביטלה את החלטה 3379 למעשה.

בספטמבר 2001 כונסה בדרבן שבדרום אפריקה ועידת האו"ם נגד הגזענות, אפליה גזעית, שנאת זרים וחוסר סובלנות. בוועידה זו הועלתה שוב הטענה המשווה את הציונות לגזענות. במחאה על כך, ארצות הברית, ישראל ועוד מספר מדינות עזבו את דיוני הוועדה.

במגילת העצמאות מופיעה ההכרזה כי "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" וברבים מחוקי מדינת ישראל מופיע איסור על הפליה של אדם על-פי גזעו ועל פגיעה באדם בשל גזעו. דוגמה לכך היא חוק זכויות החולה, שבסעיף 4 שלו נאמר: "מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית או מטעם אחר כיוצא באלה".

עם זאת, יש הרואים בחוק השבות חוק גזעני,[52] משום שהוא מעניק זכות שבות לזרים עם קשר תרבותי או אתני לארץ ישראל ממוצא יהודי בלבד. חוקים המעניקים אזרחות או זכות הגירה לזרים הקשורים תרבותית או אתנית לארץ היעד קיימים במספר מדינות אירופאיות כגון גרמניה, יוון ופינלנד.[53] בנוסף, ישראל גונתה על מדיניותה בגדה המערבית שכונתה על ידי מדינות רבות "אפרטהייד".[54]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות
  2. ^ סמי סמוחה, יחסי ערבים ויהודים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
  3. ^ איתמר לוין, גבי גזית לא ייחקר על השמצת חרדים ומתנחלים, באתר News1 מחלקה ראשונה, 4 באוקטובר 2011.
  4. ^ הצעת חוק העונשין (תיקון - הרחבת הגדרת הגזענות), התשפ"ג-2022, באתר הכנסת
  5. ^ נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 591–603: חוק העונשין (תיקון מס' 20), באתר דעת.
  6. ^ איתמר ענברי, "אתם מהמרים על עתיד עמכם": בדרשה נוטפת ארס תקף השייח' ראאד סלאח את ישראל והזהיר: י-ם עוד תהיה בירה איסלאמית, nrg מעריב, 16 בפברואר 2007
  7. ^ אתר למנויים בלבד Sean O'Neill and John Steele, ‏Mein Kampf for sale, in Arabic, The Telegraph, 19 March 2002
  8. ^ "אטבח אל יהוד" בשוק פ"ת, דבר, 7 בפברואר 1935.
    אבו כביר משתוללת, דבר, 23 בנובמבר 1936.
    נקנסו 4 נשים שהשתתפו בהפגנות ברצועה, דבר, 29 במאי 1968.
    אורה ערמוני, בחזרה מהשבי הלבנוני, 14 בדצמבר 2007.
  9. ^ פ (י-ם) 4577/00 מדינת ישראל נגד איאד סוב לבן, ניתן ב-6 בנובמבר 2002.
  10. ^ ענת רואה, ביהמ"ש: לא ניתן לעצור אדם שכתב "מוות ליהודים" בפייסבוק, באתר כלכליסט, 27 ביולי 2014
  11. ^ שמוליק גרוסמן, צעדת סילואן - תחת מטר אבנים ו"מוות ליהודים", באתר ynet, 25 באפריל 2010.
  12. ^ קובי דוד‏, כתובות "מוות ליהודים" רוססו על בתי כנסת בצפת, באתר וואלה, 12 באוקטובר 2011.
  13. ^ עדי חשמונאי, שני תושבי צפת הודו בריסוס בתי הכנסת, באתר nrg‏, 12 באוקטובר 2011.
  14. ^ איילה חננאל‏, מי צעק "מוות ליהודים" בקו 5 בתל אביב?, באתר וואלה, 26 במאי 2010.
  15. ^ גזענות בישראל, עורכים יהודה שנהב ויוסי יונה, הוצאת מכון ון ליר (2008), עמוד 48, 61-2; בין השינויים הבולטים ביחס לגזענות היה תוספת סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת.
  16. ^ הארץ, 1992ב; גזענות בישראל, עורכים יהודה שנהב ויוסי יונה, הוצאת מכון ון ליר (2008), עמוד 69.
  17. ^ קריאות מוות לערבים, 15 ביוני 2021;
    קובי אטינגר, ‏עשרות צועדים יהודים קראו "מוות לערבים", באתר כיכר השבת, 15 ביוני 2021;
    סולימאן מסוודה, קריאות ״מוות לערבים״ כעת במהלך מצעד הדגלים בשער שכם, טוויטר, 29 במאי 2022
  18. ^ ע"פ 3549/01 אדם אשואל נ' מדינת ישראל, ניתן ב־11 ביוני 2001.
  19. ^ ת"פ (י-ם) 442/04 מדינת ישראל נ. ישראל בוזגלו ואחרים, ניתן ב-3 בינואר 2006.
  20. ^ יואב שטרן, כתובות "מוחמד חזיר" ו-"מוות לערבים" רוססו על מסגד ביפו, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2008.
  21. ^ חנן גרינברג, "מוות לערבים". על החתום: חפ"ק מסלול גבעתי, באתר ynet, 30 בינואר 2009.
  22. ^ מכתב תשובה של היועץ המשפטי לממשלה אתר האגודה הערבית לזכויות האדם.
  23. ^ עב 2858/92 אליאסף מובשוביץ ותנועת "כהנא חי" נגד יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-13, ניתן ב-9 ביוני 1992.
  24. ^ טל רוזנר, נדחה ערעורו של פעיל הימין דוד העברי שהורשע בהסתה לגזענות, באתר ynet, 23 בנובמבר 2005
  25. ^ אפרת וייס, שופט: "ספק אם לבישת חולצת 'אין ערבים אין פיגועים' - עבירה, באתר ynet, 18 באוגוסט 2002
  26. ^ אלמוג בן זכרי, תושב ערד נשלח לשנה וחצי מאסר לאחר שהסית ברשת לאלימות נגד ערבים, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2019
  27. ^ משה נוסבאום, ‏המפכ"ל בשיחה סגורה: "הם רוצחים אחד את השני. זו המנטליות של הערבים.", באתר ‏מאקו‏, 4 באפריל 2023
  28. ^ ע"פ 55/06 מדינת ישראל נ' טוביה זלינגר ואלכסנדר כוגן, ניתן ב־4 ביוני 2006
  29. ^ ע"פ 8328/18 רז עמיצור נ' מדינת ישראל, ניתן ב־8 בספטמבר 2019
  30. ^ נרי ברנר ובועז פיילר, מהומה ועצורים בהפגנה בדרום ת"א: זרים הותקפו, באתר ynet, 23 במאי 2012.
  31. ^ בלה קאופמן, על סרטן, גזענות ומה שביניהם, באתר ynet, 29 במאי 2012.
    רויטל חובל, סמי מיכאל: ישראל - המדינה הגזענית ביותר בעולם המפותח, באתר הארץ, 26 ביוני 2012.
  32. ^ תגובת ראשי יד ושם לגילויי ההסתה והאלימות כנגד מסתנני העבודה, הודעה לעיתונות, 29 במאי 2012.
  33. ^ ברק רביד יניב קובוביץ, נתניהו נגד הח"כים: אין מקום להתבטאויות נגד זרים, באתר הארץ, 24 במאי 2012
  34. ^ מדד השלום לחודש מאי שנת 2012, פרויקט מדד השלום בראשות, פרופ' אפרים יער ופרופ' תמר הרמן
  35. ^ אלי סניור, הטילו אימה על זרים בת"א: ביקשו סיגריה ותקפו, באתר ynet, 29 במאי 2012
    נעמה כהן פרידמן, 11 נערים מואשמים: תקפו זרים באלות ושרשראות, באתר ynet, 31 במאי 2012
    ע"פ 7006/14 שי תורג'מן נ' מדינת ישראל, ניתן ב־23 במרץ 2015
  36. ^ ע"פ 2831/95 עידו אלבה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ (5) 221.
  37. ^ עשרות רבנים נגד מכירת בתים לערבים, באתר ערוץ 7, 17 בדצמבר 2010.
  38. ^ יאיר אטינגר, אלישיב יוצא נגד הרבנים שחתמו על איסור השכרת דירות לערבים, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2010.
    הרב אהרן ליכטנשטיין, ‏"התבונה נראית נפגמת", באתר כיפה.
  39. ^ 55%: מסכימים עם פסיקת הרבנים, באתר ynet, 12 בדצמבר 2010.
  40. ^ הרב שמואל אליהו, אתם בעד הרבנים? זה בסדר, באתר ynet, 13 בדצמבר 2010.
  41. ^ גילוי דעת: כבדהו וחשדהו, באתר ערוץ 7, 13 בינואר 2011.
  42. ^ ברית חושך לגרש.
  43. ^ 1-אלעד נחשון, ‏"עדה, לא גזע", השילוח, גיליון 16, אוקטובר 2019
  44. ^ אסף נבו, ‏מי אשם שהיטלר לא גמר את העבודה, באתר ‏מאקו‏, 12 באפריל 2010
  45. ^ רתם איזק, ‏"היו קוראים לי רוסיה זונה", באתר ‏מאקו‏, 15 במאי 2017
  46. ^ Rebhun, Uzi (1961 -). Waxman, Chaim Isaac., Jews in Israel : contemporary social and cultural patterns, Brandeis University Press, [post 2005], cop. 2004, עמ' 139-141
  47. ^ "מדיניות קליטת תלמידים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך", מתוך אתר אנשים ישראל
  48. ^ פסק דין שוורץ ואח' נ' גלינה בר בע"מ ואח'
  49. ^ חוק העונשין (תיקון מס' 20), התשמ"ו-1986, ס"ח 1191 מ-13 באוגוסט 1986.
  50. ^ חוק העונשין (תיקון מס' 24), התשמ"ה-1985, ה"ח 1728 מ-17 באפריל 1985.
  51. ^ חוק העונשין (תיקון מס' 82), התשס"ה-2004, ס"ח 1961 מ-17 בנובמבר 2004.
  52. ^ אריק בנדר, חוק השבות – גזעני או ליברלי?, באתר nrg‏, 10 באפריל 2008.
  53. ^ רות גביזון, שישים שנה לחוק השבות: היסטוריה, אידאולוגיה, הצדקה, עמ' 36.
  54. ^ Eglash, Ruth. "Is Israel an 'apartheid' state? This U.N. report says yes". Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286. נבדק ב-2021-04-23.