לדלג לתוכן

טיסה 19

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף להק 19)
טיסה 19
אילוסטרציה ממוחשבת המראה את המבנה המשוער של טיסה 19 בעת מעופה
אילוסטרציה ממוחשבת המראה את המבנה המשוער של טיסה 19 בעת מעופה
אילוסטרציה ממוחשבת המראה את המבנה המשוער של טיסה 19 בעת מעופה
תאריך 5 בדצמבר 1945 עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום האוקיינוס האטלנטי
גורם התרסקות
קואורדינטות 26°03′00″N 80°07′01″W / 26.05°N 80.117°W / 26.05; -80.117
נעדרים 14

מפה המתארת את תוכנית הטיסה של טיסה 19 ואת מקומם המשוער לאחר שאבדו:
- - - (הקו הכחול כהה המקווקו). אחד מגבולותיו המשוערים של משולש ברמודה.
1. ההמראה מבסיס פורט-לודרדייל.
2. אימוני הפצצה באזור צ'יקן-שואלס עד שעה 15:00 לערך.
3. פנייה ראשונה, כיוון טיסה 346 לאורך 117 קילומטרים.
4. פנייה שנייה, כיוון טיסה 241 לאורך 193 קילומטרים.
5. הגעה משוערת בחזרה לבסיס פורט-לודרדייל.
6. בין השעות 15:00 ל-17:00 מיקומה המדויק של הטיסה אינו ידוע.
7. בשעה 17:50 בעזרת שימוש בשיטת הטריאנגולציה מצליחים לצמצם את מיקום הטיסה לאזור ברדיוס של 161 קילומטרים. החץ בתמונה עם האות W מראה את כיוון הטיסה האחרון שדווח באותה עת.
8. 19:27 מטוס המארטין PBM מארינר ממריא מבסיסו.
9. מטוס המארטין מארינר מתפוצץ באוויר.

10. פלורידה קיז, המקום בו טיילור חשב שהוא נמצא.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טיסה 19 (באנגלית: Flight 19) היה כינויה המבצעי של טיסת אימון שאליה יצאה קבוצת מפציצים מדגם גראמן TBM אוונג'ר של הצי האמריקני ב-5 בדצמבר 1945, שעקבותיה אבדו באוקיינוס האטלנטי.

הקבוצה, שכללה חמישה מטוסים, איבדה את דרכה באופן פתאומי כשעה וחצי לאחר תחילת הטיסה. סדרה של החלטות שגויות מצד הטייס הבכיר בקבוצה, לוטננט צ'ארלס טיילור, הביאה לכך שבאופן מפתיע הקבוצה פנתה בטעות לכיוון האוקיינוס הפתוח במקום אל עבר היבשה. לאחר כמה שעות, בהן ניסה מגדל הפיקוח לסייע לה ללא הצלחה, התקבל ממנה השידור האחרון והקשר איתה אבד. האסון התעצם כאשר מטוס הצלה מדגם מארטין PBM מארינר, שנשלח לחפש את הטיסה האבודה, אבד אף הוא. גורלם של 14 אנשי הצוות של הטיסה ו-13 אנשי הצוות של מטוס ההצלה לא נודע עד היום. חקירה רשמית של הצי קבעה שאנשי צוות הטיסה בצעו נחיתת חירום במים סוערים, לאחר שאזל הדלק במטוסיהם, ואילו מטוס ההצלה התפוצץ באוויר עקב תקלה טכנית.

במהלך השנים הועלו מספר תאוריות קשר חלופיות להיעלמות המטוסים. מרבית התאוריות מתמקדות במשולש ברמודה, אזור שנפוצו עליו שמועות כי קיים בו, כביכול, כוח מסתורי הגורם להיעלמותם של כלי שיט ושל כלי טיס העוברים בו.

הטיסה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע ותחילת הטיסה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בדצמבר 1945 יצא לוטננט צ'ארלס טיילור, מדריך טיסה מנוסה, בראש קבוצת טייסים מתלמדים לטיסת אימון שגרתית מבסיס האוויר של הצי פורט-לודרדייל שבפלורידה. הטיסה נערכה בחמישה מטוסי גראמן TBM אוונג'ר ונועדה לאמן את הטייסים בשימוש במטוס ובניווט. המטוסים תודלקו ונבדקו כשגרה לפני ההמראה. במהלך הבדיקה התברר כי בכל המטוסים חסרים שעוני זמן. הניווט במהלך המשימה תוכנן להתבצע בשיטת ניווט לפי חישוב, שבין היתר דורשת חישוב הזמן שחלף. למרות זאת, המחסור בשעונים בכלי הטיס לא עורר דאגה, כי ההנחה הייתה שכל איש צוות עונד שעון יד פרטי.[1][2]

לקראת הטיסה ביקש טיילור שלא לצאת, וביקש למצוא לו מחליף. משזה לא נמצא יצא טיילור לטיסה, והטיסה יצאה מהבסיס באיחור קל בשעה 14:10, תחת הקוד המבצעי "טיסה 19". מזג האוויר הוגדר באותה עת כסביר לטיסה. כל אחד מהמטוסים כלל שלושה אנשי צוות: טייס, תותחן ואיש קשר, פרט למטוס אחד שבו היו שני אנשי צוות לאחר שאיש הצוות השלישי שוחרר לבקשתו מהתרגיל[א]. בהתאם לתכנון, קיבל אחד הטייסים המתלמדים את הפיקוד על הטיסה בעוד טיילור מפקח על הנעשה[1][3]

על פי מתווה המשימה, המטוסים היו אמורים לטוס כ-90 קילומטרים מזרחה לעבר האוקיינוס האטלנטי ולבצע אימוני הפצצה באזור הנקרא צ'יקן-שואלס, הסמוך למחוז בימיני שבאיי בהאמה. לאחר מכן המטוסים היו אמורים להמשיך לטוס מזרחה כ-108 קילומטרים נוספים, לפנות לכיוון 346, להמשיך עוד כ-117 קילומטרים, לפנות שוב - לכיוון 241 ולחזור לבסיס, מרחק 193 קילומטרים.[1][2][3]

התשדורת בין טייסי הטיסה נקלטה על ידי חלק מהמטוסים שטסו באזור. מגדל הפיקוח בפורט-לודרדייל קלט גם הוא את התשדורת, אך לא היה באפשרותו לתקשר עם מטוסים בעודם טסים מעל הים. כ-50 דקות לאחר ההמראה נשמע אחד הטייסים בקשר מקבל אישור להטיל את פצצתו האחרונה - דבר המרמז כי עד לאותה עת דבר לא השתבש. רב חובל של ספינת דיג ששט באזור, העיד מאוחר יותר כי הביט לשמיים וראה את המטוסים טסים מזרחה. ככל הידוע הוא האדם האחרון שראה את הטיסה.[1][2]

איבוד הדרך והיעלמות המטוסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 15:40 בערך טס מדריך הטיסה הבכיר רוברט פ. קוקס עם תלמידיו מעל בסיס פורט-לודרדייל, כאשר שמע פתאום תשדורת רדיו ממקור לא מזוהה.[4] קול גברי שאל אדם בשם פאו (אחד הטייסים המתלמדים בטיסה 19) מה מראה המצפן שלו, וזה ענה לו: "אני לא יודע היכן אנחנו. ככל הנראה הלכנו לאיבוד לאחר הפנייה האחרונה שביצענו". קוקס הניח שמדובר בשידור מצוקה ודיווח על כך לפורט-לודרדייל שבתורם העבירו את הדיווח ליחידת חילוץ והצלה בנמל אברגליידס. לאחר מכן יצר קוקס קשר עם המשדר וקיבל תשובה מטיילור שנשמע לחוץ ומבולבל. טיילור טען כי שני מצפניו אינם תקינים ואמר כי הוא מנסה לאתר את פורט-לודרדייל וחושב שהוא באזור הקיז, אך אינו יודע את מיקומו המדויק. מאוחר יותר הוסיף כי הוא לקח פיקוד בחלק השני של המשימה לאחר שחשב שהטיסה טסה בכיוון הלא נכון.[1][2][3][5]

קוקס הורה לטיילור לטוס צפונה כאשר השמש נמצאת מצדו השמאלי. אילו הטיסה אכן הייתה באזור הקיז, פעולה זו הייתה מביאה אותה בחזרה לפלורידה. טיילור עשה זאת אולם דקות לאחר מכן שידר ואמר כי הוא עבר מעל אי קטן ולא רואה יותר איים נוספים באופק. דבריו אלו נראו לקוקס תמוהים שכן אילו היה טיילור מעל הקיז כפי שטען, טיסה קצרה צפונה אמורה הייתה להביאו לחופי פלורידה. קוקס הורה לטיילור להפעיל את משדר הזיהוי עמית-טורף (זע"ט) שנמצא במטוסו, ושבעזרתו ניתן לבצע שילוש (טריאנגולציה) שיעזור לקבוע את מיקום הטיסה. מספר דקות לאחר מכן קיבל מלווין בייקר, איש הקשר מיחידת החילוץ בנמל אברגליידס, שדר מטיילור שאישר שמשדר זע"ט פועל וביקש שיבצעו ניסיון לאתר אותו במכ"ם. מכיוון שלבייקר לא היה הציוד המתאים, הבקשה הועברה ללמעלה מ-20 תחנות שניסו לאתר את הטיסה. בינתיים הציע בייקר לטיילור להעביר את הפיקוד למטוס אחר בעל מצפן תקין. טיילור אישר כי קיבל את השידור, אולם מהשידורים שנשמעו לאחר מכן מהטיסה התקבל הרושם כי הפיקוד נשאר בידיו. קוקס ניסה להמשיך לשמור על קשר עם הטיסה, אולם ממסר רדיו שנשרף במטוסו הביא להשבתת תקשורת הרדיו שלו, והוא חזר לבסיס.[1]

לוטננט צ'ארלס טיילור שעמד בראש טיסה 19

בשעה 16:45 שידר טיילור ואמר כי הוא יטוס בכיוון 30 מעלות במשך 45 דקות, ולאחר מכן יטוס צפונה כדי לוודא שהטיסה לא נמצאת מעל מפרץ מקסיקו. במשך זמן זה לא הייתה ידיעה ודאית על מיקומם של המטוסים וכיוון טיסתם, והאות ממשדר הזע"ט לא נקלט. טיילור התבקש על ידי בייקר לעבור לתדר 3000 קילוהרץ, ששימש כתדר לפעולות חיפוש והצלה והיה חזק יותר ונקי מרעש סטטי. טיילור אמר בתגובה: "אני לא יכול לשנות תדרים. אני מוכרח לשמור על קשר עם מטוסיי".[1][3]

מעט אחר השעה 17:00 נשמע טיילור משדר למטוסיו לשנות כיוון טיסה ל-90 מעלות (כיוון מזרח) למשך 10 דקות. בערך באותו הזמן נשמעו שני טייסים בטיסה אומרים: "לעזאזל, אם רק נטוס מערבה נגיע הביתה; טוס מערבה, לכל הרוחות". ההנחה המקובלת היא שבשלב זה המטוסים כבר התרחקו מהיבשה במידה ניכרת והיו עמוק בלב האוקיינוס, כ-320 ק"מ מזרחית לפלורידה. זמן קצר לאחר מכן שידר טיילור ואמר כי הוא יטוס מערבה עד שיגיע ליבשה או עד גמר הדלק במטוסיו.[1][3][5]

ככל שחלף הזמן הלך והורע מזג האוויר, ותקשורת הרדיו עם הטיסה הפכה מקוטעת וחלשה יותר ויותר עד לאובדן קשר מוחלט. עם זאת, עדיין נקלטו חלק מהתשדורות בין טייסי המטוסים. בכל אותה עת ניסו תחנות רדיו שונות לבצע שילוש למיקומה של הטיסה, לאחר שהחלו לקלוט את אותות משדר הזע"ט של המטוסים. עד השעה 17:50 הצליחו מספר תחנות במשימה וצמצמו את מיקומה של הטיסה לאזור ברדיוס של 161 ק"מ, צפונית לאיי בהאמה ומזרחית לפלורידה. אולם עקב אובדן הקשר עם המטוסים לא ניתן היה להעביר אליהם מידע חיוני זה.[1][2][3]

בשעה 18:04 שידר טיילור למטוסיו: "ממשיכים בכיוון 270 (מערב), לא טסנו מספיק מזרחה, אנחנו יכולים פשוט להסתובב ולטוס מזרחה שוב". מזג האוויר הורע עוד יותר, והשמש שקעה זה מכבר. בשעה 18:20 התקבל השידור המאומת האחרון מהטיסה בקולו של טיילור: "כל המטוסים היצמדו יחדיו... אנו נצטרך לנטוש (את המטוס) אם לא נמצא יבשה... כאשר אחד המטוסים יישאר עם פחות מ-10 גלונים (של דלק) נרד למטה יחד". בערך באותו הזמן דיווחה מכלית בריטית, ששטה באותו אזור שבו אנשי הטיסה התכוננו לנטוש את מטוסיהם, כי הים סוער והרוחות עזות.[1][2][3][6]

מאמצי החיפוש והתרסקות מטוס המארטין מארינר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר החל להתבהר מצבה העגום של טיסה 19 התבקשו כלי טיס, ספינות ובסיסי אוויר באזור לנסות ולסייע באיתור המטוסים האבודים. בשעה 17:00 הורה קצין המבצעים בבסיס פורט-לודרדייל לשלוח מטוס חד-מנועי קטן לתור אחר טיסה 19. המראת המטוס נדחתה לאחר שלקצין נאמר כי בקרוב יתבצע שילוש (טריאנגולציה) שיקבע את מיקומם המשוער של המטוסים ויעזור לצמצם את אזור החיפושים. מדריך הטיסה רוברט קוקס, שניסה לעזור לטיסה ברגעי המצוקה הראשונים שלה וחזר לבסיס זמן קצר לפני כן, ביקש להטיס את המטוס בטענה שהוא יודע בוודאות את מיקומה של טיסה 19. בשעה 17:36 הוחלט כי מטוס החיפוש לא יצא לדרכו ובקשתו נדחתה. מזג האוויר הורע משמעותית, ומטעמי בטיחות הוחלט כי יציאה עם מטוס חד-מנועי קטן בלילה למשימת חיפוש ברוחות עזות מסוכנת מדי.[1]

מטוס מסוג מארטין PBM מארינר הדומה לזה שהתרסק בעת החיפוש אחר טיסה 19

בשעה 18:20 המריא מטוס ימי מסוג PBY קטלינה במטרה לנסות לאתר את הטיסה האבודה, אך חזר על עקבותיו עקב תקלה טכנית. ככל שחלף הזמן, עוד ועוד מטוסים רבי-מנועים תודלקו והמריאו מבסיסים שונים כדי לחפש אחר טיסה 19. מעט אחרי השעה 19:00 הוכנו לטיסה שני מטוסים מסוג מארטין PBM מארינר שהתכוונו להצטרף למאמצי החיפוש. טכנאי מטוסים שבדק את אחד המטוסים בעל הקוד BuNo 59225, העיד מאוחר יותר כי הוא בילה כשעה במטוס ומצא אותו במצב מצוין, ללא שום סימנים לדליפת דלק, בעיות ציוד או מנוע. שני המטוסים המריאו מבסיס חיל האוויר בננה ריבר לקראת השעה 19:30. כשלוש דקות לאחר ההמראה שידר מטוס ה-BuNo 59225 הודעה שגרתית למגדל הפיקוח. קולו לא נשמע שוב לעולם. על המטוס היו 13 אנשי צוות. מכלית ששטה באזור החוף של פלורידה דיווחה כי בשעה 19:50 הבחין הצוות שעל סיפונה בפיצוץ באוויר, וזמן קצר לאחר מכן בלהבות בגובה של כ-30 מטר שבערו על פני המים במשך כ-10 דקות. מפקד המכלית דיווח כי הוא וצוותו עברו דרך כתם שמן שנוצר במקום בחיפוש אחר ניצולים, אך לא מצאו איש. ספינה אחרת שלקחה חלק בחיפושים דיווחה כי מטוס ה-BuNo 59225 נעלם מהמכ"ם שלה בדיוק בזמן ובמקום שעליהם דיווחה המכלית. בדגימות מים שנלקחו ממקום ההתרסקות המשוער של מטוס המארינר ביום שלמחרת, נמצא ריכוז חריג של שמן. אף על פי כן, המים העמוקים ובמיוחד קרבתו של המקום לזרם הגולף, לא איפשרו לצוללים לחפש אחר שברי המטוס.[1][2][3][5]

מאמצי החיפוש נמשכו חמישה ימים נוספים, ללא תוצאות. שרידי חמשת מטוסי טיסה 19 ומטוס המארינר וכן גופות אנשי הצוות, 27 במספר[ב], לא אותרו מעולם.[1][2][3][5]

החקירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי האמריקאי, בהוראת מזכיר הצי ג'יימס פורסטל, ערך חקירה מקיפה של התקרית ובסופה פרסם דו"ח בן כ-500 עמודים. במסקנות הדו"ח נקבע תחילה כי היעלמות טיסה 19 נגרמה כתוצאה מטעות אנוש של טיילור, אולם מאוחר יותר שונה הדו"ח ובמקום זאת נכתב כי טיסה 19 נעלמה מסיבות לא ידועות. הסברה הרווחת היא שהשינוי בוצע בלחץ אמו של טיילור, שטענה שהצי מאשים את בנה ללא הצדקה ובהיעדר ממצאים ברורים לגורלה של הטיסה בדמות גופות אנשי הצוות ושברי המטוסים.[7] החוקרים קבעו כי מטוס המרטין מארינר BuNo 59225 התפוצץ ככל הנראה באוויר כתוצאה מתקלה טכנית והתרסק.[4] מטוס המארינר היה ידוע בכינוי "פצצת דלק מעופפת", כינוי שניתן לו בגלל אדי דלק שפעמים רבות מילאו את פנים המטוס בעת טיסתו והיו עלולים להתלקח מכל ניצוץ קטן. במטוס נקבעו נהלים מחמירים האוסרים בין היתר על עישון בזמן הטיסה. על פי ההערכות, אחד מאנשי צוות המטוס, שאולי לא היה מודע לנהלים או בחר להתעלם מהם, הדליק סיגריה וגרם לפיצוץ.[1]

במהלך החקירה התברר שסדרה של אירועים ונסיבות פגעו בצורה קשה במאמצים לאתר את טיסה 19 בזמן אמת:

  • טיילור, הטייס שנבחר להוביל את טיסה 19, היה מדריך חדש בבסיס פורט-לודרדייל והייתה זו הפעם הראשונה בה פיקד על משימה במתווה זה. מסיבה זו, התמצאותו של טיילור באזור הטיסה של המטוסים בבסיס הייתה לקויה.[3]
  • לאחר שטיסה 19 סיימה לבצע את חלקה הראשון של המשימה, החל מזג האוויר להשתנות לרעה. עננות כבדה, גשם זלעפות ורוחות עזות הקשו מאוד על הטסת המטוסים וניווטם.[3]
  • הסברה הרווחת היא שהמצפנים במטוסו של טיילור פעלו כשורה. טיילור סבר שהמצפנים מקולקלים, כנראה משום שטס בהנחה שרוח האף היא במהירות של כ-30 עד 50 קמ"ש, כפי שנאמר לו בתחילת הטיסה. למעשה, השינוי הקיצוני והפתאומי במזג האוויר הביא לכך שרוח האף התחזקה והגיעה למהירות של עד 140 קמ"ש, דבר שהביא לסטיית המטוס מכיוון טיסתו המקורי ללא ידיעתו של טיילור. כאשר הבחין טיילור שאינו נמצא במקום שבו אמור היה להיות, אף שהיה משוכנע שטס בכיוון הנכון, הסיק בטעות שהמצפנים במטוסו מקולקלים.
  • רוברט קוקס, מדריך טיסה ותיק ומנוסה בפורט-לודרדייל, היה הראשון שיצר קשר עם הטיסה לאחר שנודע כי איבדה את דרכה. ייתכן שלקוקס היו היכולת והניסיון לאתר את הטיסה, אולם זמן קצר לאחר שיצר את הקשר הראשוני עם טיילור, תקלה טכנית במטוסו השביתה את תקשורת הרדיו שלו והוא חזר לבסיס.[3]
  • תקשורת הרדיו בין פלורידה לטיסה 19 הייתה מקוטעת כל אותו היום עקב בעיות טכניות והפרעות מתחנות רדיו בקובה. בעיה מרכזית נוספת בתקשורת הייתה קריסת רשת הטלפרינטר בין השעות 15:27 ל-21:08, שהתבררו כשעות הגורליות של הטיסה. קריסת הרשת הגבילה מאוד את התקשורת ואת התיאום בין התחנות השונות שעסקו בניסיון לאתר את הטיסה האבודה.[3]
  • יש הסבורים שמטוס ה-PBY קטלינה, שהיה אחד ממטוסי החיפוש הראשונים שהמריאו, היה מאתר את טיסה 19 בזמן, אולם תקלה טכנית גרמה למטוס לשוב על עקבותיו.[3]

הסברה בקרב החוקרים היא שטיילור החטיא את הפנייה שהיה אמור לבצע מעל האי קאסטאווי קי, ובמקום זאת הגיע לאי אחר (אחד מאיי אבקו) וביצע את הפנייה שם. מיד לאחר מכן המשיך לטוס לכיוון צפון-מערב וציפה לראות את איי גרנד בהאמה משתרעים לפניו כמתוכנן. טיילור אכן הבחין באי גדול אותו חשב לחלק מאיי גרנד בהאמה אף על פי שלמעשה, בגלל הסטייה מהדרך, מדובר היה בחלק הצפוני של איי אבקו. מכיוון שאת האי הוא ראה מימינו ולא מלפניו כפי שציפה, הסיק ככל הנראה מנקודה זו שמצפניו מקולקלים והפסיק להסתמך עליהם. הוא קבע את כיוון הטיסה למה שסבר שהוא כיוון דרום-מערב כדי לחזור לבסיס. ההערכה היא שבפועל הוא טס בכיוון צפון-מערב, לתוך האוקיינוס הפתוח. כדי להוסיף על הבלבול, טיילור ראה מימינו איים נוספים שנדמו לו כקי וסט (חלק מהפלורידה קיז), הנמצאים דרומית-מערבית לפלורידה והרחק מהמקום בו הוא היה אמור להיות. לבסוף מצא עצמו טיילור באמצע האוקיינוס, במקום שבו חשב למצוא את פורט-לודרדייל. בנקודה זו היה כבר מבולבל ולא ידע להחליט אם הוא נמצא באזור איי בהאמה או בקי וסט, ובשל תחושתו כי מצפניו מזייפים גם לא ידע מהו כיוון טיסתו הנוכחי. עובדות אלו הביאו לכך שטיסה 19 החלה לטוס בזיגזוגים, כשטיילור משנה את כיוון הטיסה מעת לעת ולמעשה מתרחק מהיבשה. מחילופי הדברים בין המטוסים הסיקו החוקרים כי כמה מפקודיו של טיילור ניחשו נכונה את מקומם המשוער וציינו, בצדק כפי שהתברר, כי טיסה לכיוון מערב תביא אותם בחזרה ליבשה. חילוקי דעות אלו עם טיילור העלו מאוחר יותר תהייה מדוע לא פנו הטייסים המתלמדים מערבה על דעת עצמם, וההסבר המקובל הוא שמשמעת צבאית מנעה מהם לפעול כך.

בשלב כלשהו ציינו חלק מפקודיו של טיילור את תחושתם שהמצפנים במטוסיהם עובדים כראוי, וטיילור הורה לטוס לכיוון צפון-מזרח בהתבסס עליהם ובהנחה שמיקומם הנוכחי בקי וסט. משלא נראתה יבשה באופק, החליט טיילור לשנות כיוון מערבה בהנחה שהוא נמצא באיי בהאמה, כפי שאכן היה. אם טיילור היה ממשיך בכיוון זה היו המטוסים מספיקים להגיע לפלורידה לפני שאזל הדלק במטוסיהם. אולם בשלב מסוים טיילור חש שהוא טס מערבה די זמן, והיות ושוב לא ראה יבשה באופק חזר להאמין כי הוא נמצא בקי וסט, והורה לטוס לכיוון צפון-מזרח. לבסוף אזל הדלק במטוסים בסביבות השעה 20:00, וההערכות קובעות שהם כנראה התרסקו לתוך האוקיינוס האטלנטי, צפונית לאיי אבקו ומזרחית לפלורידה.[8]

אם הערכה זו נכונה, מומחים סבורים כי סיכויי ההישרדות של צוות טיסה 19 היו קלושים, בין היתר משום שמטוסי האוונג'ר לא תוכננו לצוף על פני המים ושקעו במהירות לקרקעית, ועקב העובדה שהנחיתה בוצעה לאחר רדת החשיכה ובמים קרים וסוערים.

מצבו הנפשי של טיילור בעת הטיסה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחצי שעה לפני יציאתה של טיסה 19 לדרכה האחרונה, המריאה טיסה 18 מבסיס פורט-לודרדייל לאותה משימת אימון בדיוק. מפקד הטיסה, לוטננט וילארד סטול, נתקל כמעט באותם תנאי טיסה שחווה טיילור, אולם טיסתו, בניגוד לזו של טיילור, סיימה את המשימה ושבה בשלום לבסיס ללא אירועים חריגים. עובדה זו עוררה תהיות בקרב החוקרים: איך סטול הצליח להתמודד עם השינוי במזג האוויר בעוד טיילור נתקל בקשיים והתבלבל? שאלה זו, בצירוף העובדה שטיילור ביקש מראש להשתחרר מן המשימה, הביאה את החוקרים לבחון את מצבו הנפשי באותו יום. ההנחיה שניתנה לכל הטייסים בפורט-לודרדייל הייתה לטוס מערבה בכל מקרה של אובדן הדרך. הנחיה זו הייתה ידועה ומוכרת אף לטייסים הצעירים ביותר. אולם במקום לפעול לפי ההנחיה, שהייתה מביאה את טיסתו בחזרה לבסיס, טיילור התבלבל והגיע למסקנה שטיסתו נמצאת באזור הפלורידה קיז, מסקנה לא סבירה בעליל שכן סטייה כה קיצונית מתוכנית הטיסה לא הייתה הגיונית. גם סירובו של טיילור לעבור לתדר החירום ונימוקו בכך שהוא חושש לאבד את הקשר עם מטוסיו נראים תמוהים, שכן כל המטוסים יכלו לעבור לתדר החדש יחד איתו. הסבר אפשרי שניתן הוא שלאחד המטוסים היה מקלט פגום ושינוי תדרים היה עלול לגרום לטיילור לאבד את הקשר עם אותו מטוס.[9][3]

אחת ההשערות שעלתה במהלך השנים והתפרסמה בציבור היא כי טיילור היה שיכור בעת הטיסה.[10] להשערה זו לא נמצא כל ביסוס. השערה אחרת גורסת כי טיילור קיבל זמן קצר לפני היציאה לטיסה מכתב שגרם לו להיות בסערת רוחות ופגע בקשב שלו במהלך המשימה. אם אכן היה מכתב כזה, טיילור לא חלק עם איש את תוכנו וככל הנראה נטל אותו בכיסו לטיסה הגורלית.[3]

חוקרים רבים סבורים כי טיילור יצא לטיסה ללא שעון יד, ובהיעדר שעון במטוסו הסתמך על הטייסים האחרים לאומדן הזמן שחלף, מידע חיוני לצורך ניווט. בתמליל השיחות בין הטייסים אכן נשמע טיילור שואל פעמים רבות לגבי הזמן שחלף. עם זאת, ייתכן שטיילור עשה זאת לצורך השוואה עם שעונו שלו כדי לוודא שהוא מדייק, ואין בכך ראיה ודאית שלו עצמו לא היה שעון.

מציאת שרידים של מטוסי אוונג'ר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי העדויות הקיימות, 94 איש נהרגו בין השנים 1942 ל-1946 בעת אימוניהם בבסיס פורט-לודרדייל על מטוסי אוונג'ר[ג] ומטוסים רבים נמצאים בקרקעית האוקיינוס עד עצם היום הזה.[11] בשנת 1986, במהלך החיפושים אחר שרידי מעבורת החלל צ'לנג'ר, נמצאו שרידים של מטוס אוונג'ר באזור הסמוך לחופי פלורידה. השרידים נמשו מהמים בשנת 1990 על ידי חוקר התעופה ג'ון מייהר. מייהר טען כי מדובר בשרידי אחד המטוסים של טיסה 19, אולם לא ניתן להגיע לקביעות ודאיות. בשנת 1991 נמצאו שרידיהם של חמישה מטוסי אוונג'ר באזור הסמוך לחופי פלורידה, אך בעזרת בדיקת מספרי הזיהוי שעל מנועי המטוסים נקבע כי לא מדובר בטיסה 19. נמצא גם כי המטוסים התרסקו למעשה בזמנים שונים לחלוטין ובמרחק של כ-2.4 ק"מ זה מזה.[12] ב-1992 נמצאו שרידים מפוזרים של מטוס אוונג'ר על קרקעית האוקיינוס, אולם לא ניתן היה לקבוע את זהות המטוס.

בשנים האחרונות הרחיבו משלחות חיפוש רבות את טווח החיפושים אחר טיסה 19 מזרחה, עמוק לתוך שטח האוקיינוס האטלנטי. בנוסף נמצא כי שרידים של מטוסים רבים שנמצאו במהלך השנים, ובכלל זה שרידי חמשת המטוסים שנמצאו ב-1991, הם למעשה מטוסים שיצאו מכלל שימוש והוחלט להיפטר מהם בדרך של השלכתם לים.[12]

משולש ברמודה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משולש ברמודה

במשך השנים הפך אובדנה של טיסה 19 לאירוע הידוע ביותר שהתרחש באזור הקרוי "משולש ברמודה" ובשל כך התפרסמה בציבור הרחב. בתרבות הפופולרית מתואר משולש ברמודה כאזור שבו קיים כביכול כוח מסתורי הגורם להיעלמותם של כלי שיט וכלי טיס העוברים בו. בכתבה בדו-ירחון של הצי האמריקני "Naval Aviation News" (חדשות התעופה הימית) מיוני 1973 מתואר הסיפור הכללי שהתפרסם בציבור הרחב על היעלמותה של הטיסה:

חמישה מטוסי אוונג'ר ממריאים בשעה 14:00 ביום שטוף שמש ובהיר. המשימה היא סיור שגרתי בן שעתיים מבסיס פורט-לודרדייל שבפלורידה. כל חמשת הטייסים הם בעלי ניסיון רב וכל המטוסים נבדקו בקפידה לפני ההמראה. מזג האוויר במתווה המתוכנן של המשימה דווח כמצוין - יום שטוף שמש אופייני בפלורידה. הטיסה ממשיכה בדרכה.

בשעה 15:45 מגדל הפיקוח בפורט-לודרדייל מקבל שדר מהטיסה, אולם במקום לבקש הנחיות לנחיתה, מפקד הטיסה נשמע מודאג ומבולבל ומשדר: "לא יכול לראות אדמה. עושה רושם שסטינו ממסלולנו." "מה מיקומך"? שואל השדר במגדל הפיקוח. במשך מספר דקות נשמעת דממה באלחוט. צוות מגדל הפיקוח מסתכלים לשמי אחר צהריים בהירים ומצמצמים את עיניהם לתוך אור השמש. אין זכר לטיסה. "אנחנו לא בטוחים היכן אנחנו", מודיע להם מפקד הטיסה ומוסיף : "אני חוזר: לא רואים אדמה".

הקשר עם הטיסה אובד למשך כ-10 דקות ואז מתחדש. אולם לא קולו של מפקד הטיסה נשמע בקשר. במקום זאת נשמעים קולותיהם של אנשי הצוות, שנשמעים מבולבלים וחסרי אוריינטציה, "יותר כמו ילדי תנועת הצופים שאיבדו את דרכם ביער מאשר טייסים בעלי ניסיון שטסים במזג אוויר בהיר". "אנחנו לא יכולים למצוא את המערב. הכל לא נכון. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בקשר לכל כיוון. הכל נראה מוזר, אפילו האוקיינוס". עיכוב נוסף ואז השדר במגדל הפיקוח מגלה להפתעתו כי מפקד הטיסה העביר את הפיקוד לטייס אחר ללא שום סיבה נראית לעין. עשרים דקות מאוחר יותר המפקד החדש משדר למגדל הפיקוח, קולו רועד וגובל בהיסטריה: "אנחנו לא יודעים איפה אנחנו... הכל... לא יכולים להבין כלום. אנחנו חושבים שייתכן שאנו נמצאים כ-225 מיל (362 ק"מ) צפונית לבסיס..." במשך רגעים ספורים הטייס ממלמל דברים לא רציפים ואז נשמעות המילים האחרונות שנשמעו אי פעם מטיסה 19: "זה נראה כאילו אנחנו נכנסים למים לבנים... אנחנו אבודים לחלוטין."

בתוך דקות ספורות ממריא מטוס מסוג מרטין מארינר לכיוון מיקומה המשוער האחרון של טיסה 19, כשעל סיפונו ציוד הצלה. עשר דקות לאחר ההמראה, המטוס משדר הודעה קצרה למגדל הפיקוח ולא נשמע שוב לעולם. משמר החופים וספינות של הצי סורקות את האזור בחיפוש אחר ששת המטוסים. הם מוצאים ים שקט, שמיים בהירים, רוחות בינוניות של עד 64 קמ"ש ושום דבר אחר. שום אות מצוקה לא נראה באופק, ולא נמצא זכר לכתם שמן, רפסודת הצלה או שרידי המטוסים.

לבסוף, לאחר שוועדת חקירה מקיפה מטעם הצי סיימה את עבודה, החידה עודנה נשארת פתוחה. אנשי הוועדה סיכמו את הדו"ח שלהם במשפט תמציתי אחד: "אנחנו לא יכולים לספק אפילו ניחוש מושכל לגבי מה שאירע".[1]

גבול מוצע לאזור משולש ברמודה

הראשון לקשור את אובדנה של טיסה 19 עם אירועים על-טבעיים היה ההיסטוריון אלן אקרט שבמאמרו לגיליון אפריל 1962 של כתב העת "American Legion Magazine" כתב כי טיילור נשמע אומר "אנחנו נכנסים למים לבנים, שום דבר לא נראה בסדר. אנחנו לא יודעים היכן אנחנו, המים ירוקים, לא לבנים". עוד כתב אקרט כי אחד מחברי ועדת החקירה של הצי הצהיר כי המטוסים "טסו למאדים".[13] אף על פי כן, היה זה מאמרו של הסופר וינסנט גדיס לכתב העת "Argosy" ב-1964, שצירף את טיסה 19 לסדרה של היעלמויות מסתוריות נוספות באותו אזור וטבע את הכינוי "משולש ברמודה הקטלני".[14][15] כהמשך למאמרו כתב גדיס ספר מפורט בנושא ("Invisible Horizons" - "אופקים בלתי נראים") בשנה שלאחר מכן. סופרים אחרים הלכו בדרכו וכתבו ספרים המתארים את סיפורה של טיסה 19 עם אותם אלמנטים על-טבעיים שהתווה אקרט. אחד הידועים שבהם הוא ספרו של צ'ארלס ברליץ, "משולש ברמודה",[16] שיצא לאור בשנת 1974 והפך במהרה לרב-מכר. בין יתר הדברים טען ברליץ בספרו כי חלק מהאנשים שהשתתפו בחיפושים אחר הטיסה דיווחו כי הבחינו בשקעים גדולים בים, וכי חובב רדיו אחד קלט שדר מהטיסה שבו טיילור נשמע אומר כביכול: "אל תבואו אחרי... הם נראים כאילו הם מן החלל החיצון."

על ברליץ ואחרים נמתחה ביקורת על כך שספריהם בנושא כוללים מידע שגוי ומעוות, כמו הטענה שמשימתה של טיסה 19 הייתה סיור שגרתי של צוות מיומן בעוד שלמעשה מדובר היה במשימת אימון של טייסים מתלמדים. כמו כן, העדויות מצביעות על כך שהטיסה נתקלה במזג אוויר סוער ולא ב"יום בהיר ושטוף שמש". גם לרבים מהציטוטים שאקרט וברליץ מייחסים לטיילור ולאנשי צוות המטוסים לא נמצאה עדות בתמלילי השיחות עם הטיסה.[15]

בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיסה 19 אוזכרה בסרט המדע הבדיוני מפגשים מהסוג השלישי. בפתיחת הסרט נמצאים המטוסים שלמים במדבר סונורה כשמכלי הדלק שלהם מלאים, ובסופו הצוות חוזר לכדור הארץ מחללית של חצונים כשהם באותו הגיל בו היו כשנעלמו.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טיסה 19 בוויקישיתוף

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ שמו היה קורפורל אלן קוסנר, ובקשתו אושרה מכיוון שהוא כבר צבר את שעות האימונים שנדרשו ממנו באותו פרק זמן. בשנים שלאחר היעלמות טיסה 19 נטען, בחלק מהדיווחים על האירוע, כי לקוסנר הייתה תחושה מוקדמת על אסון שצפוי לטיסה. כשנשאל בנושא הכחיש את הדברים ואמר: "פשוט לא רציתי לטוס באותו יום ואמרתי לאדם שקובע את לוח הזמנים למצוא מישהו אחר שיחליף אותי"
  2. ^ 14 אנשי הצוות בטיסה 19 ו-13 אנשי צוות מטוס המארינר
  3. ^ במניין זה נכללים גם אנשי צוות טיסה 19

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 McDonell, Michael, "Lost Patrol," Naval Aviation News (June 1973): 8-16. Archived from the original on January 27, 2012. Retrieved December 21, 2023.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Witzenburg, Frankie, "The Mysterious Disappearance of Flight 19," Naval History Magazine (October 2021).
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Edwards, Ron, "Lost in the Bermuda Triangle," Aviation History (July 1999) in HistoryNet. Archived from the original on June 16, 2021. Retrieved December 22, 2023.
  4. ^ 1 2 United States Navy, (December 7, 1945) Board of Investigation Into 5 missing TBM airplanes and one PBM airplane convened by Naval Air Advanced Training Command, NAS Jacksonville, Florida, excerpt - Hosted by ibiblio.org
  5. ^ 1 2 3 4 Goodridge, Elisabeth, "Flight 19 crew honored by House; disappearance began notion of Bermuda Triangle,"שם Associated Press (November 17, 2005). Archived from the original on November 26, 2005. Retrieved December 22, 2023.
  6. ^ Mayell, Hillary, "Bermuda Triangle: Behind the Intrigue," National Geographic (December 15, 2003). Archived from the original on October 22, 2019. Retrieved December 21, 2023.
  7. ^ The "Mystery" of the Bermuda Triangle באתר unmuseum.org
  8. ^ National Geographic, Naked Science (2006), Episode: Bermuda Triangle.
  9. ^ The Biggest Mystery FLIGHT 19 The Lost Patrol באתר Blindkat Publishers
  10. ^ לדוגמה ספרו של לארי קוש, "היעלמותה של טיסה 19" (The Disappearance of Flight 19)
  11. ^ Naval Air Station Fort Lauderdale Historical Association
  12. ^ 1 2 Dive to Bermuda Triangle (2004); telecast on The Science Channel, February 17, 2006
  13. ^ Allen W. Eckert (April 1962). "The Mystery of The Lost Patrol". American Legion Magazine.
  14. ^ Gaddis, Vincent H. (February 1964) The Deadly Bermuda Triangle, Argosy p. 28–29, 116–118
  15. ^ 1 2 Bermuda (or "Devil's") Triangle Skeptics Dictionary online
  16. ^ צ'ארלס ברליץ, משולש ברמודה, הוצאת שוקן, 1974.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טיסה_19&oldid=40165687"