יום ראשון העקוב מדם (1920)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
טבח  |
| מיקום |
קרוק פארק |
| משתתפים |
Auxiliary Division |
| תאריך |
21 בנובמבר 1920 |
| נפגעים | |
| הרוגים |
14 |
| פצועים |
65 |
  | |
יום ראשון העקוב מדם של 1920, הוא כינויו של יום רווי אלימות בדבלין ב-21 בנובמבר 1920, במהלך מלחמת העצמאות האירית, שבסיומו מצאו את מותם 31 אנשים. יום זה החל בהתנקשות בחייהם של 14 סוכני חרש בריטים שהשתייכו לכנופיית קהיר וסייעניהם, על ידי הצבא האירי הרפובליקני (IRA). יום ראשון העקוב מדם היה פעולת נקם של הכוחות הבריטים בתגובה לסדרת התנקשויות בכוחותיהם. פעולת נקם זו התרחשה במהלך משחק כדורגל גאלי הנהוג בעיקר באירלנד. המשחק התקיים בקרוק פארק שבצפון דבלין.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]שורשיו של יום ראשון העקוב מדם נעוצים במלחמת העצמאות האירית שהתרחשה בין 1919 – 1921, בעקבות הכרזת העצמאות של הרפובליקה האירית והפרלמנט שלה, הדאל אירן (Dáil Éireann). הצבא הרפובליקני האירי (old IRA במקור) ניהל מלחמת גרילה נגד חיל השוטרים המלכותי של אירלנד (RIC, שהיה אחד משני כוחות המשטרה באירלנד בתחילת המאה ה-20), ארגוני הסיוע שלו והצבא הבריטי, שהיו נחושים לדכא את הבדלנות האירית. בתגובה הקימה הממשלה הבריטית כוח סיוע צבאי משלה, בלאק אנד טאנס (על שום צבעי מדיהם) וכן את ה- Auxiliary Division. התנהגותן של שתי קבוצות אלו הפכה מיידית לשנויה במחלוקת; המלך ג'ורג' החמישי נמנה אף הוא עם מבקריהם, עקב הברוטליות והאלימות בהן נהגו, לא רק כלפי החשודים כחברים ב-IRA ואסירים, אלא כלפי התושבים בכלל. ה- Auxiliary Division הייתה האחראית לטבח של יום ראשון העקוב מדם.
מהלך היום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-21 בנובמבר 1920, שר האוצר וראש האחווה האירית הרפובליקנית (IRB), מייקל קולינס, הורה על ביצוע סדרת התנקשויות ב-18 קציני מודיעין בריטים בכירים הידועים בשם "כנופיית קהיר", שנשלחו להסתנן ולערער ארגונים איריים לאומניים. רוב חברי הכנופיה נרצחו בסדרת התנקשויות שהתרחשו בו-זמנית, אם כי לא כל ההתנקשויות עלו יפה, ובודדים הצליחו להימלט. במהלך ההתנקשויות נהרגו גם שניים מחברי ה-Auxiliary Division ושלושה נפצעו כאשר חברי אחת מחוליות ההתנקשות נמלטו. לפי תכנונו של מייקל קולינס, היו אמורים להיהרג כ-50 קציני מודיעין בריטיים, אך לא כל ההתנקשויות צלחו. רק אחד מחברי החוליות נתפס, אך הוא הצליח לברוח במהירות מכלאו.
חברי הכנופיה שניצלו מן ההתנקשות, יחד עם סוכנים חשאיים רבים אחרים, נמלטו לטירת דבלין או לאנגליה, מתוך חשש מפני "רשימת חיסול" נוספת של ה-IRA. ההתנקשויות בחברי כנופיית קהיר הנחיתו מכה קשה על הביון הבריטי באירלנד, ממנה לא התאושש עד אחרי המלחמה.
ההתנקשויות בוצעו ביום זה מאחר שההנחה הייתה כי יבוא קהל רב למשחק הכדורגל הגאלי שבין קבוצת דבלין לקבוצת טיפררי בקרוק פארק, מה שיתן למתנקשים יתרון בפיזור בשטח והתחמקות מהכוחות הבריטיים. אחד מהבריטים שהיה חבר ב- Auxiliary Division שחזר אחר כך, כי הם הטילו מטבע לגבי הזמן שבו יתחילו במסע הרג בקרוק פארק או ביזה ברחוב סאקוויל, שהוא הרחוב הראשי בדבלין (כיום הוא נקרא רחוב או'קונול).
למרות הידיעות על ההרג שנפוצו בדבלין, האוכלוסייה שבעת הקרבות המשיכה את חייה. כ-15,000 צופים הלכו לאותו משחק כדורגל בקרוק פארק. ואולם, בתוך דקות ספורות מרגע שהחל המשחק, מטוס הגיח מעל למגרש ונור אדום נורה מתוך תא הטייס. ה-Auxiliaries זרמו בהמוניהם אל המגרש, בו-בזמן שקצין מעל החומה ירה באקדחו. הם החלו לירות אל תוך הקהל מן השיפוע, בעוד אחר ירה במקלע מן הכניסה. ההמון החל להימלט מן היריות. שני כדורגלנים, מייקל הוגאן וג'ים אגאן, נורו. הוגאן מת מפצעיו אך אגאן שרד. אחד מאנשי וקספורד, שניסה ללחוש באוזני הוגאן הגוסס את תפילת החרטה (Act of Contrition), נפגע אף הוא ומת מן היריות. קציר הדמים: 31 הרוגים ו-65 פצועים.
בין ההרוגים היו גם ג'ני בויל, אשר הלכה למשחק עם ארוסה והייתה אמורה להינשא חמישה ימים לאחר מכן. גם ג'ון סקוט, אשר היה רק בן 14, וגופתו הושחתה עד כדי כך שחשדו תחילה כי הוא נדקר בכידון באופן ברוטלי. הקורבנות הצעירים ביותר היו בני 10 ו-11.
פעולות ה-Auxiliaries, בדומה לפעולות רבות אחרות של ה-Black and Tans, היו באופן "רשמי" לא מורשות. במטרה לכסות על אופי התנהגותם, פרסמו כוחות הכתר (בריטניה) הצהרה לעיתונות ובה נאמר:
"מספר גברים הגיעו לדבלין בשבת במסווה של מי שהולכים למשחק הכדורגל בין טיפררי ודבלין. אך כוונותיהם האמיתיות היו לקחת חלק בסדרת רציחות מזוויעות שהתרחשו בדבלין בבוקר זה. כשנודע בשבת כי כמה מאותם רוצחים שכירים היו נוכחים בקרוק פארק, כוחות הכתר יצאו לפשיטה במגרש. כוונתם המקורית הייתה שקצין ילך למרכז המגרש לדבר במגאפון ויבקש מהמתנקשים להתייצב. אך בהתקרבם, משמר חמוש נתן אזהרה. יריות נורו כדי להזהיר את האנשים המבוקשים, ואלה גרמו למנוסת בהלה והימלטות בתוך המהומה".
ה"טיימס", כתב עת של היוניוניסטים, לעג לגרסה זו לאירועים שיצאה מטירת דבלין, בה ישבו הבריטים. כך גם עשתה משלחת של תנועת העבודה הבריטית שביקרה באירלנד באותה תקופה.
מאוחר יותר באותו יום, נעצרו שני קצינים בכירים של ה-IRA, דיק מק'קי ופידר קלאנסי, אשר עזרו לתכנן את רציחות הסוכנים הבריטים וקונור קלון (Conor Clune), אזרח לא מעורב ומי שהיה אחיינו של הארכיבישוף קלון מפרת', אוסטרליה. הם הובאו לטירת דבלין, עונו ו"נורו בעת שניסו להימלט". כך לפי הסיפור הרשמי, שטען כי מאחר שלא היה מקום בתאים הם הושמו בחדר משמר המכיל נשק, ונהרגו בעת שניסו לברוח.
היום שאחרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]התנהגותם של ה-Auxiliaries ושל הבלאק אנד טאנס במהלך מלחמת העצמאות האירית, שבמידה רבה קיבלה רשות מהגורמים המוסמכים בחשאי, סייעה להפנות את דעת הקהל האירית נגד בריטניה. מספר פוליטיקאים בריטיים ואף המלך הביעו את מורת רוחם הרבה מן הזוועות שביצעו כוחות הכתר. הטבח ההמוני של גברים, נשים וילדים, הן צופים והן שחקנים, זכו לכותרות ראשיות בעיתונים ברחבי העולם, והזיקו לאמינות הבריטית.
השילוב של אובדן כנופיית קהיר, שהביא לפגיעה אנושה במודיעין הבריטי באירלנד, יחד עם ההד הציבורי הנרחב עקב יום ראשון העקוב מדם, פגעו קשות בטענה לשלטון בריטי באירלנד. גורמים אלה יחדיו גם הגבירו את התמיכה בממשלה הרפובליקנית של איימון דה ואלירה.
אירועי יום ראשון העקוב מדם נשארו חקוקים בזיכרון הציבורי. האגודה האתלטית הגאלית הכריזה על אחד היציעים כ"יציע הוגאן", על שמו של השחקן שנהרג.
ג'יימס ריאן, שהיה המודיע לגבי קלאנסי ומק'קי, נורה ונהרג על ידי ה-IRA במהלך פברואר 1921.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Tom Bowden, "Bloody Sunday--A Reappraisal," European Studies Review, vol 2, no. 1 (1972).
- Tim Carey and Marcus de Búrca, "Bloody Sunday 1920: New Evidence," History Ireland, vol. 11, no. 2 (Summer 2003).
- Tim Pat Coogan Michael Collins (1990, Hutchinson).
- David Leeson, "Death in the Afternoon: The Croke Park Massacre, 21 November 1920," Canadian Journal of History, vol. 38, no. 1 (April 2003).
- T. Ryle Dwyer, The Squad and the intelligence operations of Michael Collins, Dublin 2005.
- Charles Townshend, "Bloody Sunday--Michael Collins Speaks", European Studies Review, vol. 9 (1979).
