הקהילה היהודית בלבוב

ראשיתה של הקהילה היהודית בלבוב, שנקראה למברג בפי היהודים, בגליציה המזרחית בפולין, לוטה בערפל. ראשוני היהודים הגיעו לאזור נסיכות רייסן כבר במאה העשירית. בלבוב נתקיימו שלוש קהילות יהודיות: קראים, קהילה יהודית שישבה בתוך חומות העיר, וקהילה יהודית שישבה מחוצה להן.

ערב מלחמת העולם השנייה, הייתה לבוב הקהילה היהודית השלישית בגודלה בפולין, לאחר קהילות ורשה ולודז', ובה היו יותר ממאה אלף יהודים. כיום יש בעיר בין 1000 ל-2000 יהודים.^[1]

תולדות הקהילה

שנה	אוכלוסייה כללית	יהודים	חלקם באוכלוסייה
יהודים בלבוב^[2]
1857	55,800	22,586	40,5 %
1880	110,000	30,961	28,2 %
1890	128,000	36,130	28,2 %
1900	160,500	44,258	27,6 %
1910	206,500	57,387	27,8 %

ראשוני המתיישבים היהודיים הידועים לנו באו ללבוב בשנת 1256, והם הפכו לחלק חשוב מחיי התרבות בעיר, תוך שהם תורמים תרומה של ממש למדע ולתרבות. מלבד היהודים הרבניים היו בעיר יהודים קראים רבים, שהתיישבו בעיר מהמזרח וביזנטיון. לאחר שקזימיר השלישי כבש את לבוב בשנת 1349, קיבלו האזרחים היהודים זכויות שוות לשאר אזרחי פולין.

בלבוב היו שני רבעים יהודיים נפרדים, אחד בתוך חומות העיר ואחד מחוץ לפאתיה. לכל רובע היה בית כנסת נפרד, אולם שניהם חלקו את אותו בית קברות, ששימש גם את הקהילה הקראית.

הקהילה היותה אחת הקהילות המרכזיות בוועד ארבע ארצות, ובו היא ייצגה את כל יהדות גליציה. הקהילה היהודית, כמו שאר הקהילות היהודיות, סבלה בפרעות ת"ח ת"ט. כמו כן, היא נחשפה להשפעות שבתאיות ופרנקיסטיות. בתחילת ההמאה ה-18 עמד בראש הקהילה רב צבי הירש רוזאניס.

במאה ה-19 הייתה לבוב למרכז תרבותי יהודי. בשנת 1834 הודפסו בו שירי אריה לייב קינדרפרוינד שנכתבו בעברית. היה בה תיאטרון יידיש מפורסם. תיאטרון זה נודע ברבים בזכות תקליטים שהוקלטו בלמברג והופצו בכל העולם היהודי, והם מהתקליטים הקדומים ביותר, מהשנים 1906 עד 1911^[3]. בין 1839 ל-1857 שלטו בעיר אנשי תנועת ההשכלה, וזאת על פי חוק משנת 1836 שחייב את רב העיר להיות בעל תואר אקדמי. ככזו הפכה העיר לאבן שואבת ליהודים מרחבי גליציה שעקרו ללבוב (בנוסף למיעוט שרכשו בה בית מגורים בנוסף על בית המגורים הקבוע שלהם). עובדה זו הביאה לעליית מספרם של יהודי העיר ועלייה בכוח הקהילה. בין החרדים למשכילים קמו מריבות רבות. המשכילים הצליחו לשלוט בוועד הקהילה, פעלו בקרב השלטונות נגד הלבוש המסורתי ובכך הצליחו להצר את רגליה של הקהילה החסידית. לאחר מהפכת מרס בשנת 1848, החלו החרדים לטעון שהוועד אינו מייצגם וכי הוא פוגע בזכויותיהם, אך לא הצליחו בכך. בשנת 1855 התחלף השלטון באזור, והוא נענה לדרישות החרדים לוותר על תואר אקדמי לרבנים וכך, כעבור שנתיים, חזרו הרבנות וועד הקהילה לידי האורתודוקסים. בסוף 1918 התנהלו בעיר קרבות ביו הפולנים לאוקראינים על השליטה בגליציה המזרחית. על אף מאמציה של הקהילה היהודית להוכיח נייטרליות, סבלה הקהילה במהלך תקופת הלחימה מפורעים משני הצדדים הלוחמים ובנובמבר 1918, לאחר כיבוש העיר על ידי הכוחות הפולנים, בוצע הפוגרום בלבוב, שתוצאותיו ההרסניות הכו גלים ברחבי העולם היהודי. לבוב הייתה גם מרכז ציוני; באביב 1920 נערכה שם ועידת השומר הצעיר.

תקופת השואה

ערכים מורחבים – הפוגרומים בלבוב, גטו לבוב

יהודי העיר היוו שליש מאוכלוסיית העיר לפני השואה (יותר מ-100 אלף ערב מלחמת העולם השנייה), והתקיימו בה 97 בתי כנסת. שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, נכנסו הסובייטים ללבוב וסיפחו אותה לתחום שליטתם, יחד עם גליציה המזרחית. בעיר הצטופפו באותה השעה יותר מ-100 אלף פליטים יהודיים ממערב פולין הכבושה בידי הנאצים, אך בקיץ 1940 הוגלו רבים מהם לירכתי ברית המועצות.

עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 היה אזור העיר אחד מהראשונים שנכבשו על ידם. עם הפלישה ברחו מלבוב כעשרת אלפים יהודים בעקבות הצבא הסובייטי אל תוככי ברית המועצות. 6,000 יהודים נרצחו כבר בימים הראשונים לכיבוש העיר על ידי נאצים ומשתפי פעולה בשני פוגרומים.

בנובמבר 1941 הוקם גטו בעיר; ראש היודנרט שלו, יוסף פרנס, נרצח על ידי הנאצים, לאחר שסירב למסור לידיהם יהודים לעבודה במחנה העבודה ינובסקה. בשׁורה של גירושים להשמדה שהתרחשו במהלך השנים 1942–1943 גורשו דרך מחנה ינובסקה קרוב ל-80 אלף מיהודי גטו לבוב אל מותם במחנות השמדה, רובם בבלז'ץ ומיעוטם בסוביבור ובאושוויץ. רבבות אחרים הומתו במחנה ינובסקה או במהלך פעולות טרור בגטו. חלקים גדולים מהאוכלוסייה המקומית שיתפו פעולה בהשמדת היהודים, ולכן מעטים ביותר שרדו עד לסוף המלחמה.

ביולי 1944 שחרר הצבא האדום את העיר, והוקם בה "ועד יהודי", שהוכר על ידי השלטון הסובייטי. בשבוע הראשון נרשמו ברשומותיו 823 יהודים, ועד אמצע נובמבר הגיע מספר הנרשמים ל-2,571 מבוגרים ו-134 ילדים. רק מעטים מהנרשמים היו תושבי לבוב לפני המלחמה^[4]. בסוף יולי מסרו השלטונות לידי הרב דוד כהנא את בית הכנסת חדשים לתפילה בלבד, תוך ציון שלא ירשו פעילות יהודית אחרת ולא תוקם בעיר קהילה יהודית. בעקבות סיפוח לבוב לברית המועצות והאפשרות להגר לפולין עזבו רוב היהודים את העיר ועברו לפולין^[4].

רבני לבוב

ברבנות הקהילה שימשו גדולי האחרונים. להלן רשימה חלקית:

מהר"ם מלובלין, כיהן כרב בין השנים ה'שנ"ה (1595) - ה'שע"ג (1613).
הרב יהושע פלק כץ בעל הסמ"ע, כיהן עד פטירתו בשנת ה'שע"ד (1614).
הרב יהושע העשיל, בעל ה"מגיני שלמה", כיהן בסביבות השנים ה'שצ"ח (1638) - ה'ת' (1640)^[5].
הרב אברהם רפפורט, מחבר "איתן האזרחי", עמד בראש ישיבה עד פטירתו בשנת ה'תי"א, 1651.
הרב דוד הלוי סגל בעל הט"ז, שימש ברבנות בין השנים ה'תי"ד (1654) - ה'תכ"ז (1667).
הרב שמחה הכהן ראפפורט נבחר לשמש כרב בשנת ה'תע"ז (1717), אך נפטר בדרכו ללבוב.
הרב צבי הירש אשכנזי בעל החכם צבי, כיהן תקופה קצרה בשנת ה'תע"ח (1718), אך הספיק לתקן תקנות חשובות בקהילה.
הרב יעקב יהושע פלק בעל ה"פני יהושע", נבחר בשנת ה'תע"ח (1718) לשמש כרב, אך לאחר כשנתיים דאג אחד מפרנסי הקהילה למנות את חתנו ר' חיים ב"ר ליזרל לרב, והפני יהושע גלה לבוצ'ץ, אך עדיין נשא בתואר רב העיר לבוב עד שנת ה'ת"צ (1730) שאז עבר לברלין.
הרב אריה לייב מאמסטרדם נכדו של הרבי ר' השיל מקראקא, וחתנו של החכם צבי, כיהן עד שנת ה'תק"א, שאז עבר לכהן באמסטרדם.
הרב חיים כהן בן הרב שמחה ראפפורט^[6]. כיהן כרב בין השנים ה'תק"א (1741) - ה'תקל"א (1771).
הרב חיים יהודה לייב אטינגא^[7]. כנראה תקופה מסוימת שימש כמו"ץ, ולאחר מכן אב"ד. נפטר ככל הנראה בשנת ה'תק"ל (1770).
הרב שלמה מחלם, בעל "מרכבת המשנה", בין השנים תקל"א (1771) - תקל"ח (1777).
הרב מרדכי זאב אורנשטיין, נכדו של הרב אריה לייב מאמסטרדם, בין השנים תקל"ט (1779) - תקמ"ז (1787).
הרב צבי הירש רוזאניש, נכדו של הפני יהושע, מחבר הספר תשע שיטות^[8] - עד שנת תקס"ה (1804), בה נפטר.
הרב יעקב משולם אורנשטיין בנו של הרב מרדכי זאב, בעל ה"ישועות יעקב", נבחר פה אחד בשנת תקס"ה (1805) לשמש ברבנות, עד פטירתו בשנת תקצ"ט (1839).

לאחר פטירת הרב אורנשטיין, נתמנה המטיף הרב אברהם כהן לרב המחוז בידי המחנה הפרוגרסיבי בעיר. ב-1848 נפטר כהן לאחר שארסניק נמסך למרק שאותו לגם, החשוד ברצח שהשתייך לשמרנים בעיר זוכה בידי בית המשפט האוסטרו הונגרי לאחר שהעדים היחידים לא זיהו אותו במסדר זיהוי.

הרב יוסף שאול נתנזון שאשתו אדיל לבית איטינגא הייתה בת אחותו של הרב יעקב אורנשטיין. בבחירות לרבנות בשנת תרי"ז (1857), גבר על גיסו הרב מרדכי זאב איטינגא, וכיהן ברבנות עד פטירתו בשנת תרל"ה (1875).
הרב צבי הירש אורנשטיין נכדו של הרב יעקב אורנשטיין, מחבר ספר "ברכת רצ"ה", בבחירות בשנת תרל"ה (1875) גבר על ר' יצחק אהרן ב"ר מרדכי זאב איטינגא. שימש ברבנות עד שנפטר בשנת תרמ"ח (1888).
הרב יצחק אהרן ב"ר מרדכי זאב איטינגא, נכד אחות הרב יעקב אורנשטיין, כיהן בין השנים תרמ"ח (1888) - תרנ"א (1891).
הרב יצחק יהודה שמלקיש, רב העיר בין השנים תרנ"ב (1892) - תרס"ה (1905).
הרב אריה לייב ברודא^[9]^[10], בעל "מצפה אריה", חתנו של הרב צבי הירש אורנשטיין, כיהן כרב "חוץ לעיר" בין השנים תרס"ה (1905) - תרפ"ח (1928). לאחר פטירתו לא מונה רשמית רב ל"חוץ לעיר"^[11]. בזמן כהונתו הביאו החסידים בעיר את הרב משה ברז"פ רפפורט מליז'נסק שישמש כרבם.
באותה תקופה היה הרב משה באב"ד רב "תוך העיר", אם כי כנראה לא נשא בתפקיד רשמי.
לאחר פטירת הרב אריה לייב ברודא כיהן הרב נתן נטע לייטר כממלא מקומו בפועל ב"חוץ לעיר".
הרב יצחק ציף שימש כרב "תוך לעיר" בין השנים תר"פ עד פטירתו ביום י"ב חשון שנת תרצ"ו^[12].
אחריו כיהן הרב משה אלחנן אלטר באופן בלתי רשמי, עד שנספה בשואה בקיץ תש"ב^[13].

הספרייה

בתחילת המאה ה-20 נוסדה בלבוב ספרייה יהודית^[14], בשם בית הספרים של עדת ישראל בלבוב, והיא הייתה לאחת הספריות הגדולות ביותר מסוגה בגליציה. הספרייה קיבלה משלמה בובר את אוספיו הפרטיים^[15]. היא כללה כמעט כל ספר בתחום היהדות שראה אור במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 וכללה אוסף מיוחד של ספרי שאלות ותשובות^[16]. עד לשואה ניהל את הספרייה יהודה כהן. במהלך הכיבוש הנאצי של העיר הם חתמו את פתח הספרייה ולא פגעו בה. עם כניסת הסובייטים לעיר הם מינו את דוד כהנא לספרן, והוא העביר את הספרים ממבנה הספרייה הישן ברחוב זיזניצקה למבנה אחר ברחוב סיקסטוסקי^[17]. בסוף 1946 הועברה תכולת הספרייה לקייב^[16].

כיום

בשנת 1969 לקהילה הוחזר בניין בית הכנסת חדשים, לאחר שפעל מספר שנים כמועדון ספורט.

בשנת 1970 חיו בעיר כ-30 אלף יהודים (1.6% מהאוכלוסייה). כיום הצטמקה האוכלוסייה היהודית באופן ניכר כתוצאה מהגירה, ובמידה מועטה גם בגלל התבוללות. מספר היהודים כיום מוערך בין 1000 ל-2000. מספר ארגונים מוסיפים לפעול בו^[1].

כרב העיר מכהן כיום הרב מרדכי שלמה בולד, נציג חסידי סטולין קרלין.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקהילה היהודית בלבוב בוויקישיתוף

חיים נתן דמביצר, כלילת יופי ח"א, תולדות רבני לבוב, קראקא תרמ"ח, באתר היברובוקס
חיים נתן דמביצר, כלילת יופי ח"ב, תולדות רבני לבוב, קראקא תרנ"ג, באתר היברובוקס
שלמה בובר, אנשי שם, גאוני ורבני לבוב, תרנ"ה, באתר היברובוקס
גבריאל סאחיסטאוו, מצבת קודש - זיכרון צדיקים, ספר זיכרון לשוכני בית הקברות בלבוב, 1860-1869, באתר היברובוקס
קהילת לבוב, באתר חט"ב פיינשטיין, פתח תקווה
קהילת יהודי לבוב - למברג
ד"ר נ.מ. גלבר (עורך), אנציקלופדיה של גלויות, כרך לבוב, באתר ספריית העיר ניו יורק
א.מ. הברמן, קהילת לבוב, באתר דעת
יהודים - היסטוריה - אוקראינה לביב, דף שער בספרייה הלאומית
ארכיון אוסף הקהלה היהודית לבוב, בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ¹ ² "'It is terrible': For Ukraine's Jews and Roma, war revives old traumas". BBC News (באנגלית בריטית). 2022-03-04. נבדק ב-2022-03-13.
^ Ergebnisse der Volkszählungen der K. K. Statistischen Central-Kommission u.a., in: Anson Rabinbach: The Migration of Galician Jews to Vienna. Austrian History Yearbook, Volume XI, Berghahn Books/Rice University Press, Houston 1975, S. 46/47 (Table III)
^ פרנץ וגרדה לייכליטנר (וינה, אוסטריה), מאמר על תקליטים יהודיים, כולל סריקה של תוויות תקליטים (ברובם מלמברג) ואפשרות האזנה (באנגלית)
^ ¹ ² הרב דוד כהנא, אחרי המבול, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1981, עמ' 12
^ ראו אודותיו בספרו של שלמה בובר, אנשי שם, ה"ר יהושע ב"ר יוסף
^ ראו אודותיו בספרו של שלמה בובר, אנשי שם, ה"ר חיים ב"ר שמחה כהן ראפפורט
^ ראו אודותיו בספרו של שלמה בובר, אנשי שם, ה"ר חיים יהודה לייב ב"ר אליעזר סג"ל איטינגא
^ ראו אודותיו בספרו של שלמה בובר אנשי שם, ה"ר צבי הירש ב"ר ישכר דוב בעריש ראזאניש. (עמוד 198 אות תצ"ג)
^ תיאור תולדותיו בספר "משפחת ברודא" מאת עזריאל מאיר ברודא, ורשה תרצ"ח
^ ראו אודותיו במבוא לתשובת רבה האחרון של לבוב מאת משה לייטר, הדרום, אלול תשכ"ב
^ קהילת לבוב, באתר זכור, מכללה ירושלים
^ על אודותיו ראו: טלומץ: ספר עדות וזיכרון, תשל"ו, עמ' 46–47; 'ר' יצחק ציף', מאיר וונדר, אנציקלופדיה לחכמי גליציה, כרך ד, ירושלים תשנ"ז, עמ' 404–405; יצחק אלפסי, 'ציף, יצחק', אנציקלופדיה של הציונות הדתית, כרך ו, ירושלים תשס"א, עמ' 763–764; הרב משה רויטמן, 'תולדותיו וקורות חייו של... מוהר"ר יצחק ציף', אור הצפון עח, ירושלים תשע"ח, עמ' מב-מט
^ על אודותיו ראו: הרב שמואל אלטר, לקוטי בתר לקוטי אגדות הש"ס, כרך ה, ניו יורק תש"י, עמ' רצד-רצט ('מצבת זיכרון לאחי הגאון הקדוש הרב משה אלחנן אלטער זצ"ל'); הלל זיידמן, 'הרב ר' משה אלחנן אלטר – לבוב', אלה אזכרה, כרך ז, ניו יורק תשכ"ה, עמ' 184–189
^ קול קורא, המגיד, 17 בינואר 1901
^ דב סדן, בית מקרא, דבר, 21 בנובמבר 1975
^ ¹ ² הרב דוד כהנא, אחרי המבול, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1981, עמ' 14
^ הרב דוד כהנא, אחרי המבול, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1981, עמ' 13

[:0-1] ¹ ² "'It is terrible': For Ukraine's Jews and Roma, war revives old traumas". BBC News (באנגלית בריטית). 2022-03-04. נבדק ב-2022-03-13.

[2] Ergebnisse der Volkszählungen der K. K. Statistischen Central-Kommission u.a., in: Anson Rabinbach: The Migration of Galician Jews to Vienna. Austrian History Yearbook, Volume XI, Berghahn Books/Rice University Press, Houston 1975, S. 46/47 (Table III)

[3] פרנץ וגרדה לייכליטנר (וינה, אוסטריה), מאמר על תקליטים יהודיים, כולל סריקה של תוויות תקליטים (ברובם מלמברג) ואפשרות האזנה (באנגלית)

[כהנא12-4] ¹ ² הרב דוד כהנא, אחרי המבול, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1981, עמ' 12

[5] ראו אודותיו בספרו של שלמה בובר, אנשי שם, ה"ר יהושע ב"ר יוסף

[6] ראו אודותיו בספרו של שלמה בובר, אנשי שם, ה"ר חיים ב"ר שמחה כהן ראפפורט

[7] ראו אודותיו בספרו של שלמה בובר, אנשי שם, ה"ר חיים יהודה לייב ב"ר אליעזר סג"ל איטינגא

[8] ראו אודותיו בספרו של שלמה בובר אנשי שם, ה"ר צבי הירש ב"ר ישכר דוב בעריש ראזאניש. (עמוד 198 אות תצ"ג)

[9] תיאור תולדותיו בספר "משפחת ברודא" מאת עזריאל מאיר ברודא, ורשה תרצ"ח

[10] ראו אודותיו במבוא לתשובת רבה האחרון של לבוב מאת משה לייטר, הדרום, אלול תשכ"ב

[11] קהילת לבוב, באתר זכור, מכללה ירושלים

[12] על אודותיו ראו: טלומץ: ספר עדות וזיכרון, תשל"ו, עמ' 46–47; 'ר' יצחק ציף', מאיר וונדר, אנציקלופדיה לחכמי גליציה, כרך ד, ירושלים תשנ"ז, עמ' 404–405; יצחק אלפסי, 'ציף, יצחק', אנציקלופדיה של הציונות הדתית, כרך ו, ירושלים תשס"א, עמ' 763–764; הרב משה רויטמן, 'תולדותיו וקורות חייו של... מוהר"ר יצחק ציף', אור הצפון עח, ירושלים תשע"ח, עמ' מב-מט

[13] על אודותיו ראו: הרב שמואל אלטר, לקוטי בתר לקוטי אגדות הש"ס, כרך ה, ניו יורק תש"י, עמ' רצד-רצט ('מצבת זיכרון לאחי הגאון הקדוש הרב משה אלחנן אלטער זצ"ל'); הלל זיידמן, 'הרב ר' משה אלחנן אלטר – לבוב', אלה אזכרה, כרך ז, ניו יורק תשכ"ה, עמ' 184–189

[14] קול קורא, המגיד, 17 בינואר 1901

[15] דב סדן, בית מקרא, דבר, 21 בנובמבר 1975

[כהנא14-16] ¹ ² הרב דוד כהנא, אחרי המבול, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1981, עמ' 14

[17] הרב דוד כהנא, אחרי המבול, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1981, עמ' 13

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]