טלאל, מלך ירדן
 | |||||
| טלאל, 1951 | |||||
| לידה |
26 בפברואר 1909 מכה, האימפריה העות'מאנית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
7 ביולי 1972 (בגיל 63) איסטנבול, טורקיה | ||||
| שם מלא | טלאל בין עבדאללה האשם | ||||
| מדינה |
 ירדן | ||||
| מקום קבורה |
ארמון ררדאן  | ||||
| השכלה |
המכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט | ||||
| בת זוג | זיין א-שריף בנת ג'מיל | ||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
  | |||||
טלאל בן עבדאללה (בערבית: طلال بن عبد الله; 26 בפברואר 1909 – 7 ביולי 1972) היה מלך ירדן מ-20 ביולי 1951 עד שאולץ לוותר על כיסאו מסיבות נפשיות ב-11 באוגוסט 1952.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]טלאל נולד במכה בשנת 1909 כבנם הבכור של עבדאללה הראשון ומוסבח בנת נאסר. בילדותו סבל מהתפרצויות זעם, מיעט לדבר ונטה להתבודד. בשנת 1929 סיים לימודיו במכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט שבבריטניה.[1] בשנת 1934 נישא לזיין א-שריף בנת ג'מיל.
על פי החוקה הירדנית, אמור היה בנו הבכור של המלך לרשת אותו, אולם טלאל סבל ממחלת נפש, שעשתה אותו אדם מלנכולי, שנוטה למצבי רוח קיצוניים והתפרצויות, ולכן נתווסף לחוקת 1947 סעיף שקבע כי המלך רשאי ליטול מבנו את זכות הירושה במידה ולדעתו היורש אינו מתאים.[2] אביו סבר שאינו כשיר לרשת את מקומו והעדיף את אחיו הצעיר נאיף או את בנו הבכור של טלאל, חוסיין, כיורשו. באופן רשמי נשא טלאל בתואר יורש העצר.
בשנת 1951 סבל טלאל מהתרופפות עצבים ומחולשה כללית. לאחר שנבדק על ידי שלושה רופאים, שהמליצו על ריפוי בסנטוריום, שלח אותו אביו לאנגליה. בעת ההתנקשות באביו, עבדאללה הראשון, בירושלים ב-20 ביולי 1951, שהה טלאל מחוץ לירדן ורצה לשוב ולקבל לידיו את השלטון, אולם נתקל בהתנגדותו של ראש ממשלת ירדן. לאחר שנבדק על ידי רופאיו ונמצא שהוא "במצב גופני ורוחני משביע רצון" הותר לו לשוב לירדן. בעת מותו של עבדאללה עוד לא מלאו לחוסיין 16 שנים, ולכן העדיפו מקבלי ההחלטות בממלכה – הפוליטיקאים הוותיקים ובראשם תאופיק אבו אל-הודא, השגריר הבריטי אלק קירקברייד ומפקד הלגיון הערבי ג'ון באגוט גלאב – שטלאל יוכתר למלך ויישב על כס השלטון לפחות עד שחוסיין יגיע לפרקו, וב-6 בספטמבר 1951 הוכתר טלאל למלך ירדן.[2]
עלייתו לשלטון של טלאל אחרי אביו האוטוקרט יצרה ציפיות גבוהות לשינוי והדביקה לו תדמית ליברלית.[3] במהלך שלטונו הקצר, ב-1 בינואר 1952, אושררה חוקה ירדנית חדשה, שהוחל בהכנתה עוד בתקופת עבדאללה. חוקה זו הייתה ליברלית ודמוקרטית יותר מהחוקה שקדמה לה, ועל-פיה הממשלה כגוף, וכל שר באופן אישי, אחראים בפני הפרלמנט. החוקה כללה פירוט רב של זכויות אזרחיות ודתיות, אך היא גם העניקה למלך סמכויות נרחבות לגבי שלוש רשויות הממשל. כמו כן, היא קבעה גם חינוך יסודי חובה חינם לבנים ולבנות בבתי ספר ממשלתיים.[4]
טלאל ניסה לשפר את הקשרים של ירדן עם מדינות ערב. הוא לא דבק בתוכנית "סוריה הגדולה" של אביו ובמגמות ההתרחבות הטריטוריאלית שלו. כמו כן, הוא חתם על "אמנת הביטחון הקיבוצי" של "הליגה הערבית" (שאביו לא חתם עליה), המחייבת את המדינות החתומות לראות התקפה מזוינת נגד אחת מהן כמכוונת נגד כולן ולחוש לעזרתה.[4] כמו כן, הוא סייע בשיפור היחסים המתוחים בין ירדן לבין מצרים וערב הסעודית. טלאל זכה לאהדה רבה בירדן ומחוצה לה (אם כי פחות בקרב הפלסטינים), וזאת עקב דימויו האנטי-בריטי. על רקע זה נפוצו שמועות בירדן כי סיפור מחלת הנפש שלו הוא המצאה בריטית שנועדה להדיח אותו מהשלטון בגלל סירובו להישמע לבריטים.[5]
במאי 1952, עקב החמרה במחלתו של טלאל, קבעה הממשלה בניגוד לרצונו כי עליו לצאת לריפוי, ומינתה עוצרים לניהול הממלכה.[5] בעקבות המלצת רופאיו, יצא טלאל לחופשת הבראה בצרפת, למרות שחשש מהפיכה מצד אחיו נאיף. בעקבות חוות דעת של כמה רופאים, שטענו שאין סיכוי לשיפור במצבו, החליט הפרלמנט באוגוסט 1952 לסיים את כהונתו ולהעביר את השלטון לבנו הבכור, חוסיין,[5] וב-11 באוגוסט 1952 הודח טלאל מכס המלוכה.[2] ממשלת ירדן הכריזה עליו כבלתי שפוי וכחולה בסכיזופרניה. בנו חוסיין הוכתר למלך באוגוסט 1952, אולם את המדינה ניהלה מועצת עוצרים עד חודש מאי 1953, שבו לפי הלוח המוסלמי חל יום הולדתו ה-18.[3]
מאוחר יותר הועבר טלאל לאשפוז בסנטוריום פרטי ליד איסטנבול בטורקיה, שם שהה עד מותו בשנת 1972.[3] טלאל נקבר במאוזוליאום המלכותי בעמאן. הוא הותיר אחריו שלושה בנים ובת.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ליטל לוין, היום לפני 59 שנים: יורש העצר הירדני אובחן כחולה רוח, באתר הארץ, 30 במאי 2010
- טלאל, מלך ירדן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Jordan remembers King Talal, The Jordan Times online, 7 July 2015.
- ^ 1 2 3 יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר זהות (ספר 3 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 57.
- ^ 1 2 3 יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר זהות (ספר 3 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 60.
- ^ 1 2 יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר זהות (ספר 3 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 58.
- ^ 1 2 3 יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר זהות (ספר 3 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 59.
| מלכי ירדן | ||
|---|---|---|
|
