חקיקה למפרע

חקיקה למפרע היא חקיקה שתחילת תוקפה נקבעה למועד שקדם להשלמתה. זאת, בניגוד לעיקרון הבסיסי לפיו נורמות חדשות שקובע המחוקק הן צופות פני עתיד. עיקרון זה נובע מאחד הכללים הבסיסיים של עקרון החוקיות, לפיו אין עונשין אלא אם מזהירין. לפיכך, ברירת המחדל היא כי חוק אינו חל למפרע, אלא אם כן נקבע בו במפורש אחרת. ייתכנו שני סוגים של חקיקה למפרע: חקיקה רטרואקטיבית, שמשנה את המצב החוקי למפרע, וחקיקה רטרוספקטיבית, שאינה משנה את המצב החוקי למפרע, אך היא משנה את תוצאותיהן של פעולות שנעשו בעבר. חוק רטרוספקטיבי, שבא לתת תוקף חוקי למעשים חסרי תוקף כזה שנעשו בעבר, נקרא חוק תשריר.

חקיקה רטרואקטיבית נחשבת קיצונית יותר מחקיקה רטרוספקטיבית, שכן משמעותה היא שאדם נהג בהתאם למצב חוקי מסוים, ובדיעבד התברר שהמצב החוקי היה שונה. עם זאת, ייתכנו גם מקרים שבהם האינטרס הציבורי יצדיק חקיקה מסוג זה. דוגמה בולטת לכך היא החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. חוק זה נחקק ב-1950, ותחולתו היא לגבי פשעים שהתרחשו בתקופת השלטון הנאצי, בין 1933 ל-1945.

בספרות ובפסיקה

בעקבות חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כתב פרופ' אהרן יורן:

חקיקה רטרואקטיבית פוגעת בקניין ובזכויות מוגנות. מעתה תעמוד בעינה חקיקה פיסקאלית למפרע, רק אם תצליח המדינה לשכנע, שהיא הולמת את ערכיה של מדינת ישראל, נועדה לתכלית ראויה, ומידתה אינה עולה על הנדרש. ערכיה של מדינת ישראל הוגדרו בסעיף 1 לחוק היסוד כערכים של 'מדינה יהודית ודמוקרטית'. הגדרה זו היא נוסחת פשרה, השאולה מהכרזת העצמאות, ואשר נועדה להתגבר על התנגדות המפלגות הדתיות לחקיקה. המבחנים של התכלית הראויה ומידת הפגיעה דומים למבחנים של ההגנה על החירות והרכוש בחוקת ארצות הברית. ביהמ"ש יוכל לצקת במושגי השסתום שבסעיף 8 את התוכן שיחפוץ, ולהיעזר בתקדימים של יישום ההגנה בארצות הברית במקרים שונים. עיקרו של דבר, הסמכות לחקיקה פיסקאלית רטרואקטיבית ללא גבול נשללה מן הכנסת, ומעתה היא תעמוד לביקורת שיפוטית.

גם חקיקה רטרוספקטיבית אינה עניין פשוט, שכן משמעותה היא שאדם פעל בהנחה שלמעשיו יהיו השלכות מסוימות, ובדיעבד התברר שהיו להם השלכות אחרות. מטעם זה, חקיקה שמיטיבה למפרע אינה נתפסת כבעייתית, שכן אינה פוגעת בציפיות או בזכויות מוקנות. כך, למשל, קובע חוק שירות המילואים, שנחקק ב-2008, כי יינתן תגמול נוסף למשרתים במילואים החל מ-1 בינואר 2007.

גם חקיקה רטרוספקטיבית שעניינה הוראות דיוניות, להבדיל מהוראות מהותיות, נחשבת בעייתית פחות, כפי שקבע השופט זילברג בפרשת כהן: "לגבי חוק פרוצסואלי, המשנה את דרכי הדין של בית המשפט, ההנחה היא כי הוא פועל למפרע, זאת אומרת: מחייב את בתי המשפט לנהוג על-פיו גם כלפי עניינים שכבר הוחל בהם לפני צאת החוק החדש... הטעם הוא כי הפרוצדורה אינה עניינו האישי של המתדיין; היא, כביכול, עניינו וקניינו של בית המשפט, ולכן מששונתה צורתה על ידי המחוקק, יפעל השינוי גם כלפי אלה שהחלו להתדיין לפני חול השינוי".

בשנת 1992 נזקקה ממשלת ישראל לחוק תשריר. בעקבות פסק דין של בית המשפט העליון, שבו נפסק כי סכום אגרת הרדיו והטלוויזיה שגבתה רשות השידור מתושבי המדינה היה מופרז, בניגוד לחוק, במשך שנים אחדות, נתבקש שרשות השידור תחזיר לציבור את הסכומים המופרזים שגבתה. כדי להימנע מכך, נתקבל בכנסת חוק רשות השידור (אישור תקפן של אגרות רדיו וטלוויזיה), התשנ"ג-1992‏. חוק תשריר זה, שהוצע על ידי הממשלה, נתן תוקף למפרע, משנת 1985 עד שנת 1992, לגובה האגרה כפי שנגבה בפועל. בעקבות זאת, נדרש בג"ץ להכריע בשאלת חוקתיותו של חוק רטרוספקטיבי זה. בית המשפט קבע כי האינטרס הציבורי מצדיק את האישור למפרע של גובה האגרה, כי אם לא כן, הרשות תקרוס. יחד עם זאת, ביטל את ההוראה המאפשרת גביית קנסות על פיגורים בתשלום.

במקרה אחר עתר אריה דרעי, שהיה מועמד לראשות עיריית ירושלים, לבית המשפט לעניינים מינהליים, בדרישה להורות למנהל הבחירות לאפשר לו להתמודד בבחירות חרף העובדה שריצה עונש של מאסר בפועל. אותו מועמד סיים לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו 6 שנים ו-3 חודשים לפני הבחירות. בעת שהחל לרצות את עונשו קבע חוק הרשויות המקומיות (בחירות) כי אדם שריצה עונש מאסר יוכל להתמודד בבחירות רק 6 שנים לאחר סיום ריצוי עונש המאסר. במהלך מאסרו שונה החוק, ותקופת הצינון עלתה ל-7 שנים. העותר טען כי מדובר בהוראה שפגעה למפרע בזכותו להיבחר. בית המשפט דחה את טענותיו, וקבע שאין מדובר בהוראה עונשית, כי אם בקביעת תנאי כשירות, שנקודת הזמן הקובעת לגביו היא מועד סיום המאסר ולא מועד מתן גזר הדין.

ראו גם

• עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל

לקריאה נוספת

• אהרן ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה, עמ' 622–645.

קישורים חיצוניים

• נדיב מרדכי, מרדכי קרמניצר, עמיר פוקס, מדריך למחוקק, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015, הפרק "עקרון ההימנעות מחקיקה רטרואקטיבית", עמ' 52–60
• יניב רוזנאי, רטרואקטיביות – יותר מאשר רק עניין של זמן! מחשבות על ניתוח חקיקה רטרואקטיבית בעקבות בג"ץ גניס, משפט ועסקים ט (תשס"ח), עמ' 395–458
• חקיקה למפרע, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.