משפט הסרבנים (ישראל, 2003)

משפט הסרבנים (ישראל 2003) הוא משפטם המאוחד של שמרי צמרת, נעם בהט, חגי מטר, אדם מאור ומתן קמינר, פעילי שמאל רדיקלי בישראל שסירבו להתגייס לצה"ל, בשל רצונם להביא לשינוי בדעת הקהל ובמדיניות הממשלה באשר לשאלת השליטה על העם הפלסטיני. לטענתם, הם מתנגדים מצפונית לשירות בצה"ל ולכיבוש. הסרבנים הועמדו לדין, הורשעו, נידונו למאסר, וישבו בכלא בין 21 ל-23 חודשים - יותר מכל סרבן מצפון בהיסטוריה של ישראל. המשפט היה מושאם של מספר סרטים דוקומנטריים, ביניהם הסרט ״נערי הסיפון״ של אורי ברבש ששודר בערוץ 1. כליאת החמישה הייתה גם מושאו של הסרט הקצר "Prières pour Refusniks" של הבמאי הצרפתי הנודע ז'אן-לוק גודאר שנוצר ב-2004 בסולדריות עם הסרבנים בזמן שהיו בכלא.

רקע

סרבנות בישראל

ערך מורחב – סרבנות בישראל

הרקע לסרבנות בישראל הוא מגוון, מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, הסיבות נעות מסירוב למלא פקודות צבאיות כאלה או אחרות, כולל פקודת החיול עצמה, בשל התנגדות לשליטה הישראלית באיו"ש או מתוך פציפיזם. עם פריצת האינתיפאדה השנייה נשלח מכתב השמיניסטים לראש הממשלה, שחותמיו הצהירו כי "יסרבו לשרת את הכיבוש".

איחוד תיקים

במרץ 2003 הוחלט על שינוי גישה בצה"ל. תיקיהם של שניים מהכלואים הוותיקים ביותר, יוני בן-ארצי וחגי מטר, הועברו לבית דין צבאי. הסיבה לכך היא ההבדל ביכולת הענישה של שתי הערכאות: דין משמעתי יכול לדון למחבוש של עד 35 יום. לעומת זאת, בית-דין צבאי רשאי לגזור עד שלוש שנות מאסר על עבירה של סירוב פקודה. מאוחר יותר הסביר התובע הצבאי שמדיניות הצבא היא העברה לבית דין לאחר חמישה סירובים וחמש תקופות מחבוש.

בעקבות ההחלטה להעביר את הטיפול בבן-ארצי ובמטר לבית הדין, הסרבן מתן קמינר הגיש בקשה לעמוד בפני בית דין גם הוא, והסרבנים אדם מאור, שמרי צמרת ונעם בהט עשו כמוהו עד מהרה. בקשותיהם התקבלו, וכך גם בקשתם לאחד את תיקם עם זה של מטר. החמישה סיכמו עם בן-ארצי שלא לבקש את איחוד תיקיהם עקב הבדלים משמעותיים בין עמדתם של החמישה וזו של בן-ארצי, אשר סירב להתחייל מתוך פציפיזם.

המשפט

משפטם של החמישה החל ב-15 באפריל 2003, בדיון מקדמי שבו ערערה ההגנה על עצם קיום המשפט. את הנאשמים ייצג עו"ד דב חנין, פעיל פוליטי בחד"ש ולימים חבר הכנסת מטעמה, ואת הפרקליטות הצבאית סרן ירון קוסטליץ. השופטים היו אלוף-משנה אבי לוי (אב בית הדין) ושני קצינים, בדרגות סרן ורב-סרן. במהלך המשפט שהו החמישה במעצר פתוח בבסיסי צבא שונים.

קו הטיעון של התביעה היה שהחמישה סירבו לפקודה שהיה עליהם לבצעה, ולפיכך יש להענישם. מלבד חומרת העבירה, התובעים ראו לנגד עיניהם את נסיבותיה האידאולוגיות של העבירה (לדידו של התובע, עבריינות אידאולוגית מסוכנת יותר מעבריינות פלילית), העובדה שהנאשמים אינם מתחרטים על מעשיהם, ושאיפתם לראות אחרים עושים כמותם.

קו הטיעון של ההגנה היה שהפקודה שניתנה להם היא פקודה בלתי חוקית, כיוון שהיא פוגעת בכבוד האדם שלהם. המצפון, טען עו"ד חנין, הוא חלק בלתי-נפרד מכבוד האדם. מרב זמן הדיונים הוקדש לעדויותיהם של הנאשמים, שבהן פירטו מדוע מצפונם אינו מאפשר להם להתגייס לצבא, ולחקירות הנגד שלהם.

העדויות

במהלך הדיונים, שהתפרסו לאורך קיץ וסתיו 2003, כל אחד מהחמישה ניצל את במת בית הדין כדי להסביר בהרחבה מדוע לטענתו, מצפונו אינו מאפשר לו לשרת בצבא. המכנה המשותף הבסיסי של החמישה הוא ההתנגדות לשליטה הישראלית ביהודה, שומרון ועזה ולשליטה בחייהם של הפלסטינים תושבי השטחים - מכלול המהווה את הכיבוש לדידם. ההתנגדות לכיבוש הובילה את החמישה, לפי עדותם, למסקנה שאסור להם לשרת בצה"ל.

על אף המכנה המשותף הרחב, לכל אחד מהחמישה היו דגשים שונים בעדותם, שנעו מווידוי אישי עד לפירוט תפיסת העולם המניעה אותם. תוכנן המצפוני של העדויות הקיף את סבלם של הפלסטינים ואת הנזק שהחזקת השטחים מסבה, לדעתם, לחברה הישראלית.

עדותו של חגי מטר התרכזה במפגשיו האישיים עם פלסטינים, בהם אוסמה ברהם, ותיק העצורים המנהליים, ובתגובתו האישית להיתקלות במה שכונה על ידו "זוועות הכיבוש". הוא סיפר, בין השאר, על מכתב שקיבל מצעיר פלסטיני:

אחד המכתבים המרגשים ביותר שקיבלתי היה מצעיר פלסטיני שחי בשטחים. הוא כתב שכל חייו גדל וחלם על פעילות בחמאס, ותמך במתאבדים. בהמשך הוא כותב: "אבל מששמעתי על דרככם, הבנתי שיש פעולות שיוצרות הד גדול יותר משכל פצצה תוכל ליצור אי-פעם – וזנחתי את דרך האלימות".

מתן קמינר ניסה בעדותו לקבוע מה לא-מוסרי בכיבוש. הוא הזכיר זכויות כמו חופש תנועה וחופש הביטוי, השכלה ופרנסה, הנמנעות לטענתו מהפלסטינים, והגדיר את הדמוקרטיה כזכות חשובה מכל, שמניעתה היא העוול הגדול ביותר הנעשה לפלסטינים.

שמרי צמרת הדגיש בעדותו את הסבל הנגרם לישראלים בעקבות החזקת השטחים. לטענתו, טרור, כלכלה צולעת ודרדור מוסרי הם כולם תוצאות ישירות של הכיבוש בישראל.

אדם מאור אמר שההחלטה לכבוש עם "היא הגורם העיקרי לכל מעשיו הבלתי-מוסריים של צה"ל, שהוא הכלי המשמש אותה, והגורם העיקרי לפעולות הטרור, שנועדו לבטל אותה, ומעוררות חלחלה בפני עצמן".

נעם בהט סיפר בעדותו על עבודתו החינוכית, על עניינו באיכות הסביבה ועל אמונתו בערכים אוניברסליים כגון חירות וסוציאליזם.

הכרעת הדין והמאסר

ב-4 בינואר 2004, אחרי למעלה משנה של מחבוש ומעצר לכל אחד מהנאשמים, הסתיים המשפט.

פסק הדין

בפסק דינם בחנו השופטים את עמדתם "בדבר חוקיות פעולות הרשות כלפי הנאשמים לנוכח הצהרותיהם וכנגזרת מכך, בדבר חוקיות פעולותיהם של הנאשמים, כאשר התנגדו לבצע את שנדרש מהם על ידי מפקדם". בדרך להכרעה עסקו השופטים בשאלות אחדות:

א. האם הצליחו הנאשמים, בעדויותיהם, לשכנע, כי סירובם לשרת בנוי על אדנים מוסריים-אידאולוגיים?
ב. האם טעמי סירובם מהווים סרבנות מצפון, מרי אזרחי או שמא תמהיל של השניים?
ג. מה הנפקות של ההכרעה בשאלה הנ"ל - במידה שעניין לנו במעשים של מרי אזרחי או במעשים מעורבים של סירוב מצפוני או מרי אזרחי - האם נהנים אז הנאשמים מהגנה מפני הרשעה פלילית?
ד. בהנחה שסירובם של הנאשמים מבוסס גם (או רק) על טעם מצפוני, האם נהנה חופש המצפון מהגנה ממנה נהנית זכות יסוד?
ה. ואם אכן כך הדבר - האם יש בנמצא חוק, המאפשר פגיעה שכזו בנסיבות אלו? מהם האינטרסים הנוגדים, העשויים להצדיק פגיעה בחופש המצפון? האם אלה הוכחו במקרה שבפנינו? האם האיזון שנערך ביניהם אכן מביא לממצא, שלפיו הפגיעה בחופש המצפון היא במידה שאיננה עולה על הנדרש?

בהערכת עדויותיהם של הנאשמים קבעו השופטים:

התרשמנו, כי חמשת הנאשמים, אשר העידו בפנינו, אכן חדורים אמונה, כי פעולות הצבא המיישמות את מדיניות הממשלה לגבי השטחים המוחזקים ותושביהם הינן בלתי מוסריות ופסולות, פוגעות באופן בלתי צודק ובלתי ראוי באוכלוסייה המקומית, וגורמות לנזקים מוסריים, כלכליים ואחרים לאזרחי המדינה ולחיילים המשתתפים בפעולות הללו.

הנאשמים כולם, מי במידה רבה יותר ומי במידה פחותה, ניסו להסיט את מרכז הכובד של טעמיהם לסירוב מהנושא האידאולוגי-פוליטי אל עבר הנושא המצפוני-האישי. עם זאת, במסגרת חקירותיהם הנגדיות, הודו כולם, כי הם רואים עצמם כחלק מתנועה רחבה, כי אחת ממטרותיהם הנה, שהרבים ישמעו על סירובם, וכי הם ישמחו אם סירובם, והמכתב שעליו חתמו, יעודד אחרים להצטרף אליהם.

עם זאת, תחושתנו הייתה, כי הנאשמים עשו מאמץ כדי להסתיר את כוונותיהם לגרום לשינוי בדעת הקהל דרך סירובם לעורר צעירים רבים (יוצאי צבא וחיילים בסדיר ובמילואים) לנקוט צעדים, המביאים לכלל ביטוי הלכה למעשה התנגדות למדיניות הממשלה וכך לסכלה.

השופטים הוסיפו כי

הנאשמים אמנם חשים רתיעה מוסרית ואידאולוגית מליטול חלק בצבא אשר לפי אמונתם מבצע פעולות בלתי-מוסריות בעליל. עם זאת, מעשה הסרוב נובע לא רק מרתיעה זאת, אלא גם ואולי בעיקר מרצונם של הנאשמים להביא לשינוי בדעת הקהל בכללה, בדעותיהם והתנהגותם של המועמדים לשירות ביטחון ושל החיילים בסדיר ומילואים, ולבסוף לשינוי במדיניות הממשלה ולסיום הכיבוש.

עם זאת קבע בית הדין, בניגוד לעמדת התביעה: "מוכנים אנו להימנע מלקבוע חד-משמעית, כי המניע שעניינו מרי אזרחי הוא היחיד המניע את הנאשמים". השופטים השמיעו דברים קשים נגד תופעת הסרבנות כמעשה לא דמוקרטי וכתבו שהחמישה "מפירים את עקרון השוויון, שוויון בנשיאת הנטל הביטחוני ושוויון בעמידה בסיכונים הכרוכים בשירות הצבאי". השופטים קיבלו את טענת התביעה לפיה סירובם של החמישה הוא "סלקטיבי", כלומר, סרבנות עקב התנגדות ספציפית למדיניות של ממשלת ישראל, ולא התנגדות כוללת לצבאות באשר הם.

על כן הרשיע בית הדין את החמישה בסירוב פקודה.

גזר הדין

לגבי העונש הייתה מחלוקת בין שלושת השופטים: אחד ביקש לדון את הנאשמים לשישה חודשי מאסר; אחד ביקש לאוסרם לשנה; והשלישי ביקש "להשלים" תקופה מקבילה לתקופת השירות הצבאי ולדון אותם ל-22 חודשי מאסר. עמדתו של השופט האמצעי הכריעה והחמישה נידונו לשנת מאסר נוספת על הזמן שכבר ישבו במחבוש ובמעצר. בית הדין המליץ לשחרר את החמישה משירות צבאי לאחר השלמת עונשם.

לכל אורך המשפט ליוו פעילי תנועות הסירוב, ובמיוחד "מכתב השמיניסטים", את החמישה והופיעו כדי לתמוך בהם בדיונים השונים. משפחות החמישה הקימו יחד עם הוריו של בן-ארצי את "פורום הורי הסרבנים" שגייס תמיכה כספית, מורלית ופוליטית בחמישה בארץ ובעולם.

המאסר

ב-7 בינואר 2004 נכנסו החמישה לכלא שש לשם ריצוי עונשם. עד מהרה ביקשה הנהלת הכלא להעבירם לכלא אזרחי, בנימוק שנוכחותם בכלא הצבאי מפרה את הסדר ושהם מסיתים חיילים לסירוב. אחרי היסוס ממושך החליטו החמישה שלא להתנגד להעברה, וב-22 בינואר 2004 הם הועברו לבתי הכלא מעשיהו (בהט, מטר וקמינר) וחרמון (מאור וצמרת).

בכלא האזרחי עסקו החמישה בהוראה, בלימודים באוניברסיטה הפתוחה ובסיוע לאסירים לוקים בנפשם (מטר). ועדת קיצור העונשים הצבאית (שנותרה אחראית על קיצור עונשם) החליטה שלא לקצץ מחצית מעונשם ביולי 2004. באוגוסט החליטה הוועדה לקצץ רבע מעונשם, והחמישה השתחררו ב-15 בספטמבר 2004, ערב ראש השנה התשס"ה.

השפעות על תנועת הסירוב

בטווח הקצר השפעתו של מכתב החמישה, יחד עם משפטו של יוני בן-ארצי והחלטות בג"ץ שונות (בין היתר בתיקה של לאורה מילוא), הייתה ירידה תלולה במספר הסרבנים הנכלאים. סרבנים רבים החליטו בתקופה זו שלא להצהיר על סירובם והשתחררו מהצבא בדרכים שונות. עם זאת, גם לאחר מכן היו שסירבו לשרת בצה"ל מטעמי מצפון ונשלחו לבתי הכלא הצבאיים. בשנת 2005 התגבש דפוס שלפיו סרבנים יושבים מספר חודשים ואז משתחררים שלא על סעיף מצפון. מדיניות "חמישה מחבושים ואז בית דין" שעליה העיד התובע קוסטליץ במשפט החמישה כבר איננה בתוקף, ככל הנראה: אלכס קון ישב ב-2005 שמונה תקופות במחבוש ולא זומן לבית דין.

לקריאה נוספת

• דב חנין, מיכאל ספרד, שרון רוטברד (עורכים), משפטי הסרבנים: התובע הצבאי נגד חגי מטר, מתן קמינר, נעם בהט, שמרי צמרת, אדם מאור. התובע הצבאי נגד יונתן בן ארצי, הוצאת בבל, 2004.
• פרץ קדרון (עורך), עד כאן: עדויות של סרבנים, הוצאת חרגול, 2003.

קישורים חיצוניים

• לילי גלילי, חמשת סרבני המצפון שוחררו סופית משירות בצה"ל, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2004
• מרדכי קרמניצר, הסירוב ועונשו, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2004
• כל הזין בצבא, באתר וואלה, 17 בדצמבר 2003