חירייה – איגוד ערים דן לתברואה
 לוגו חירייה - איגוד ערים דן לתברואה | |
 | |
| חירייה - איגוד ערים דן לתברואה | |
| פעילות | מפעיל את פארק המחזור חירייה |
|---|---|
| התאגדות | תאגיד סטטוטורי |
| מדינה | ישראל |
| יושב ראש | ראובן לדיאנסקי |
| מנכ"ל | גיל ליבנה |
| תקופת הפעילות | 1952–הווה (כ־73 שנים) |
| hiriya.co.il | |
חירייה – איגוד ערים דן לתברואה הוא תאגיד סטטוטורי (איגוד ערים) המאגד שש רשויות מקומיות: תל אביב-יפו, חולון, בת-ים, רמת-גן, בני-ברק וגבעתיים, ומפעיל את פארק המחזור חירייה, אתר התשתיות המרכזי והגדול בישראל לקליטת פסולת מוצקה. הפארק, המשתרע על שטח של כ־200 דונם למרגלות מזבלת חירייה ההיסטורית, קולט בממוצע 3,800 טונות אשפה עירונית ביום. כמות זאת מסתכמת ל 1.2 מיליון טונות בשנה, שהן כרבע מהכמות השנתית המיוצרת בישראל. בנוסף מטפל האיגוד בכ-1,000 טונות פסולת בניין מדי יום.
בנוסף לשש הערים החברות באיגוד, מעניק הפארק שירותי טיפול בפסולת לרשויות נוספות: קריית אונו, אזור, אור יהודה, בית דגן, גני תקווה, יהוד-מונוסון, שוהם, מועצה אזורית גדרות, מועצה אזורית שדות דן, מועצה אזורית גזר, ראשון לציון, גבעת שמואל, באר יעקב, מודיעין עילית, ועוד. בסך הכל מספק האיגוד שירות לכשני מיליון תושבים, שהם כחמישית מתושבי מדינת ישראל ולעוד כמיליון אזרחים ותיירים השוהים בתחומי מטרופולין תל אביב אך אינם מתגוררים בו.
איגוד ערים דן לתברואה הוקם בשנת 1966 על פי צו הקמה שניתן על ידי שר הפנים בתוקף סמכותו בהתאם לחוק איגודי ערים[1]. על פי צו ההקמה תפקידו של האיגוד הוא לטפל בפסולת ובנושאי תברואה. הקמת האיגוד התרחשה ארבע עשרה שנים לאחר שאתר חירייה החל לשמש את עיריית תל אביב-יפו כ"מגרש אשפה" בו נקלטה הפסולת העירונית.
יושב ראש האיגוד הוא עו"ד ראובן לדיאנסקי ומנכ"ל האיגוד הוא גיל ליבנה[2].
היסטוריה של פארק המחזור חירייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפני קום המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור השם "חירייה" הוא בשמו של הכפר הערבי אל-ח'ירייה ששכן כ-8 ק"מ מזרחית ליפו, בקרבת דרך לוד בסמיכות לגדות נחל איילון ובצמידות לאתר ארכאולוגי של העיר בני-ברק הקדומה. המילה ח'ירייה נגזרת מהמילה ח'יר שפירושה: שפע, טוב, ונדיבות. הכפר נקרא כך על שום האדמות הפוריות והחקלאות המשגשגת שאפיינו אותו.
בזמן שלטון המנדט הבריטי הוגדרו אזור הכפר וסביבותיו כ"שטח גלילי" שאינו כפוף לרשות מקומית כלשהי, ואסור לבנייה ולפיתוח, על מנת שיוכל לתפקד כ"פֶשֶׁט הצפה", כלומר, שטח המיועד לקלוט מי שיטפונות בזמן שנחל איילון, שבשנים שקדמו לקום המדינה נקרא "נחל מוסררה" עולה על גדותיו. אזורים ביצתיים אלו סומנו כשטחים חיוניים למניעת הצפות בעיר תל אביב, שבאותם ימים הייתה עיר צעירה ומתפתחת בקצב מהיר. שלטון המנדט הבריטי נהג לסמן תשתיות טבע חיוניות לשימור כ"שטחי כתר", מושג שהתפתח בשפה העברית ל"שטח גלילי". שטחים אלו אושרו גם אחרי הקמת מדינת ישראל כשטחים שאינם כפופים לשום רשות מקומית, ואסורים לבנייה ולפיתוח.
מזבלת חירייה 1952–1998
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכפר אל-ח'ירייה נכבש במלחמת השחרור במהלך "מבצע חמץ". בעקבות המלחמה נהרסו בתיו, השתנה המרחב הגאוגרפי באזור וגבולות חדשים שורטטו לערים ולישובים סביב. מספר תושביה של העיר תל אביב-יפו, העיר המרכזית והגדולה באזור גדל בדרמטיות לצד שטחה שהוכפל בכל כמה שנים.
בשטח הכפר עצמו נוסדה בשנת 1951 מעברת חירייה (נקראה גם "כפר המסובים"[3][4]) ובסמוך לכפר הוקמה באותה שנה "חוות הזרע" ששימשה כחוות ניסיונות חקלאיים[5].
ב-8 בפברואר 1952 אישרה רשות הפיתוח להקצות בסמוך למעברה ולחווה, שטח להקמת "מגרש אשפה" לצורך קליטת אשפת העיר והקמת מפעל לייצור קומפוסט בשטח של כ-300 דונם בסמוך לשטח המעברה. עד למועד זה פונתה פסולת העיר תל אביב לכפר החקלאי "מקוה ישראל", אולם בשנת 1948 נאלצה לחפש אתר חדש, ובתקופת המעבר פונתה פסולת העיר לשולי "מקווה ישראל" לאתר זמני[6].
בשנת 1952 חתמה עיריית תל אביב-יפו על הסכם עם חברת 'גרין', לפיו תקלוט החברה באתר חירייה את כל פסולת העיר ותקים מכון שיעבד את כל האשפה העירונית לקומפוסט שהיה בו מחסור חמור בארץ, אולם התוכנית עוררה התנגדות בקרב תושבי המעברה ותושבי החווה עקב החשש לפגיעה בבריאותם. חרף מחאות התושבים וחוות דעת של גורמי בריאות החלה עיריית תל אביב לקלוט פסולת במגרש החדש בפברואר 1953. ב-1957 העבירה חברת "גרין" את זכויותיה לחברת "דומן" שגם היא התקשתה להפעיל את "מכון הייצור" ועד לשנת 1960 התמהמהה בניית המכון. הטיפול החלופי שבוצע על ידי חברת 'דומן' כלל הפרדה של מרכיבי פסולת אורגניים והתססתם, ולאחר מכן כיסוי הפסולת בעפר החל לייצר מפגעים שהצריכו התערבות משרד הבריאות[7]. בשנת 1960 העבירה חברת "דומן" את זכויותיה לחברת "דשנים אורגניים". במהלך כל השנים האלו הלכה והצטמצמה המעברה עד לחיסולה הסופי בשנת 1959[8].
בשנת 1963 הושק שוב המפעל ובדיקות שבוצעו לקומפוסט הוכיחו כי הוא איכותי, אולם עד מהרה התברר כי אין המפעל מסוגל להתמודד עם כל היקפי האשפה של העיר, ושרווחי החברה קטנים מהצפוי. מנהלי החברה החלו לקלוט פסולת מעיריות אחרות על מנת להגדיל את הכנסותיהם, ואילו עיריית תל אביב-יפו סירבה לאשר זאת. מחלוקת זאת הצריכה התערבות של משרד הפנים[7].
משרד הפנים מצא כי יש דחיפות למצוא פתרון לפסולת של כל הרשויות באזור וקידם הקמה של איגוד ערים. צו הקמת איגוד ערים גוש דן לתברואה פורסם ב-22 ביוני 1966[1].
פעילות מפעל הקומפוסט המשיכה תחת ניהולה של חברת 'דשנים אורגניים' כאשר איגוד ערים דן ועיריית תל אביב-יפו פנו בדרישות חוזרות ונשנות לשיפור התהליך והטיפול בקומפוסט[9], עד אשר בעקבות תביעה כנגד החברה ניתן פסק דין שכלל צו לסגירת המפעל. לאחר סגירת המפעל נמשכה הפעילות באתר בשיטת ההטמנה, כלומר, כיסוי הפסולת בשכבות עפר, ויצירת תל מלאכותי[9]. בשנת 1988 הסתיימה ההתקשרות עם חברת דשנים אורגניים וניהול האתר עבר לידי איגוד ערים דן לתברואה. בשנים אלו נרשמה התייעלות בעבודה באתר. נסללו בו כבישים פנימיים, הותקנו מאזניים אלקטרוניים לשקילת האשפה והוגדלו שעות וימי הפעילות[10].
ההתייעלות בניהול שיפרה את השירות לרשויות וסייעה להתנהלות כלכלית ושקופה, אך לא הצליחה למנוע את מפגעי אתר חירייה, שהחמירו גם במהלך שנות ה-80 ושנות ה-90. תהליך קבירת הפסולת יצר שרפות וזיהום אויר שנגרמו מבעירה פנימית של הפסולת, ורטיבות האשפה וחלחול מי הגשמים דרך הר הפסולת גרמו לתשטיפים מזוהמים שחלחלו בקרקע והיוו סכנה למי התהום. הר הזבל גרם למטרדי ריח והיווה כר פורה לשיגשוג מזיקים, מכרסמים ובעלי חיים עזובים שמצאו דרכם לשטח המזבלה. תושבי היישובים הסמוכים סבלו מריחות קשים והשפעות של מזיקים. בנוסף, כמויות הזבל העצומות שנשפכו באתר, ללא כל תשתית מתאימה לקליטתן, הפכו למטרד נופי ולמפגע סביבתי[11].
בשנת 1993 קיבלה ממשלת ישראל החלטה המורה בין השאר על סגירת האתר ומציאת חלופה ראויה להטמנת הפסולת של גוש דן בהקדם (החלטה מספר 1349, 1993). בנובמבר 1997 עקב גשמים מרובים[12], קרסו אלפי טון אשפה ממדרון ההר וחסמו את הערוץ המרכזי של נחל איילון למרגלות הר הזבל. אירוע זה וכן הלחץ המתמשך סביב בעיית הציפורים על ההר והסכנה למטוסים, הביאו להסכמה על סגירת המזבלה ללא צו בית משפט, אך לאור קושי במציאת אתר חלופי המשיך האתר לפעול עד לשנת 1998[13].
שיקום הר הפסולת והמאבק להקמת פארק מטרופוליני
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד עם סגירת המזבלה והפסקת הטמנת הפסולת על הר חירייה נוצר צורך להעלות למודעות הציבורית והשלטונית את סיפורו של האתר, ולרתום את הציבור למאבק לשמירת אזור חירייה כריאה ירוקה וכפארק מטרופוליני רחב ידיים לטובת תושבי האזור. סגירת המזבלה והטיפול במפגעים שיצרה יצרו הזדמנות לפתח פארק שיכלול מלבד הר הפסולת את כל השטחים הגליליים ממזרח ומצפון, כולל שטחי מקוה ישראל[14].
כמהלך פתיחה למאבק זה, הוצגה בשנת 1999 בביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל אביב לאמנות התערוכה "חירייה במוזיאון"[15] ביוזמת קרן ברכה ואיגוד ערים דן לתברואה[16]. בתערוכה זו נקראו אמנים מתחומים שונים מישראל וממדינות נוספות לתרום רעיונות לשיקום חירייה. את מפגש האומנים ואת התערוכה יזם ואצר ד"ר מרטין וייל שעמד בראש קרן ברכה. הצעותיהם של האמנים היו מרשימות אך לא ישימות, אך הן מילאו תפקיד חשוב ביצירת דימוי חיובי לאתר ולצורך לשקמו ולהשאירו כשטח פתוח ללא שטחי בנייה. בעקבות התערוכה חברו לקרן ברכה ולאיגוד ערים דן לתברואה ראשי רשויות, ארגונים ירוקים, שרים וחברי כנסת לקידום ותמיכה בקמפיין למען הפארק, שבתקופה זו כבר כונה בשם "פארק איילון". בשנים 2000–2005 נערכו דיונים בין בעלי עניין שונים (משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, ארגוני סביבה וכיוצא בזה) לגבי עתיד אזור חירייה. מאמץ הושקע בשימור הקואליציה של נבחרי ציבור ברמה המקומית והארצית התומכים בתוכנית הפארק שעם סגירת המזבלה קמו לה התנגדויות רבות בקרב גופים ששאפו לממש בקרקע תוכניות בנייה[17].
בשנת 2003 התקבלה במועצת האיגוד, בה יושבים נציגי הרשויות, החלטה לפתוח את האתר לקהל הרחב למרות המגבלות הבטיחותיות שבו. רשויות האיגוד התגייסו להטמיע תוכניות חינוכיות העוסקות בסיפורו של אתר חירייה, בהיכרות עם בעיית הפסולת ושותפו בחזון שיקום ההר והקמת הפארק[18].
לאור התמיכה של מוסדות התכנון ושרים בממשלה בתוכנית הפארק המורחבת, יצאה לדרך תחרות לבחירת אדריכלים שיובילו את תכנון הפארק. התחרות תועדה בתערוכה שנייה במוזיאון תל אביב "חירייה במוזיאון #2," בשנת 2005. התחרות הייתה אנונימית וההצעות כוונו לתכנונו של פארק בהיקף של 8,000 דונם ולתכנון מפורט של הר הזבל ואתר חירייה כאתר מבקרים בטוח, שיהווה מוקד משיכה ותצפית מרחבית עבור הציבור[19]. הזוכים בתחרות היה פרופ' פיטר לאץ, אדריכל נוף גרמני המתמחה בפרויקטים של שיקום אתרי פסולת מהעידן הפוסט התעשייתי. לאץ הציע לשמר את קווי המתאר של הר הזבל, וכמענה למיתון המדרונות הוצעה הסטה של הנחלים והרחקתם מההר.
במהלך שנת 2005 התקבלו מספר החלטות שקבעו את הקמתו של הפארק. באפריל 2005 אושרה תוכנית המתאר המחוזית, תמ"מ 3/5, שכללה את הקמת "פארק איילון" אשר ישמש כ'ריאה ירוקה' במטרופולין תל אביב[20]. באיגוד ערים דן התקבלה החלטה להפוך את מבנה מפעל הקומפוסט שננטש בשנות ה־60 למרכז לחינוך סביבתי שיהווה מרכז לקליטת מבקרים באתר, שכבר החל בתקופה זו לסקרן ולהוות מוקד עניין.
בשנת 2007 נחנך הפארק ובשנת 2008 שונה שמו של הפארק ל"פארק אריאל שרון". בעקבות הקמת החברה הועברו פעולות לשיקום הר הזבל ל"חברת פארק אריאל שרון".
חירייה כתחנת מעבר החל משנת 1998
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר קבלת החלטת הממשלה על סגירת האתר להטמנת פסולת והפיכתו לתחנת מעבר החל תכנון המהלך בהיבטים פיזיים, ניהוליים וכלכליים. המשמעות של הפיכת אתר חירייה לתחנת מעבר היה שינוע של כמויות האשפה שנאספו אליה מכל רשויות המטרופולין להטמנה בדרום ישראל. התהליך לווה בהתנגדויות, כמו אלו של עיריית באר שבע שהתנגדה למעבר המשאיות בקרבתה לצורך הטמנה באתר 'גני הדס' שנקבע אז כאתר קולט עבור הפסולת.
על ההר הוקמה תחנת מעבר זמנית שפעלה עד לסיום תכנון והקמת תחנת המעבר הקבועה בשנת 2001.
הפיכת אתר חירייה לתחנת מעבר היוותה לא רק נקודת מפנה באופן בו תופעל האתר ומטופלת הפסולת, אלא גם בהגדרת החזון והמטרות של איגוד ערים דן לתברואה
קשת רוזנבלום, הר חירייה - יש חיים בזבל, באתר הארץ, 21 בינואר 2013. עם סגירת המזבלה הגדיר איגוד ערים דן חזון חדש הכולל את שיקום הר חירייה והפיכתו לפארק פתוח לציבור ורואה בו פעולה חיונית לתיקון סביבתי-חברתי. במקביל, הוגדר חזון לטיפול בפסולת רשויות גוש דן תוך הטמעת תפיסות מתקדמות, חדשנות טכנולוגית, ושקיפות ניהולית. השקיפות בטיפול בפסולת מתבטאת בראש ובראשונה בכך שעם סגירת המזבלה והקמת תחנת המעבר למרגלות הר הפסולת הוחלט על פתיחת האתר לציבור והנגשת האזורים התפעוליים שבו לביקורים[21]. גישה זו גובתה בהחלטה להקים מרכז לחינוך סביבתי שיעסוק באתגרי הטיפול בפסולת ותרבות הצריכה המודרנית – כחלק אינטגרלי מפעילות האתר. הקמת הפארק התעשייתי הכולל תשתית תפעולית לצד תשתית חינוכית התבססה על תפיסה הוליסטית של הטיפול באשפה הנשענת על טכנולוגיה, ניהול מתקדם ותפיסה חברתית הרואה בציבור חלק בלתי נפרד ממעבר למשק פסולת מתקדם וסביבתי[22].
פיתוח פארק תעשיות טיפול בפסולת למרגלות הר הפסולת המשוקם בשטחו של פארק אריאל שרון המתהווה, תורגם לתוכנית מחוזית מסודרת המכשירה את ייעוד הקרקע לטיפול בפסולת ומהווה את הבסיס לתפעול השוטף ולפיתוח פרויקטים הנדסיים אחרים באתר. התוכנית אושרה בנובמבר 2011, ונקראת תג"פ 594 (תג"פ = תוכנית גלילית פרטנית). אישור התוכנית היווה נקודת מפנה להתפתחות פארק המחזור חירייה. התוכנית הגדירה את מטרות האיגוד ואת ייעודי הקרקע של שטח פארק המחזור. על פי התוכנית פארק מחזור חירייה מיועד להיות האתר המרכזי של גוש דן לטיפול בפסולת מוצקה, כולל מתקני טיפול, תשתיות תומכות למתקנים, ותשתיות לקליטת מבקרים[23].
פיתוח פארק המחזור חירייה 2001 – 2025
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1998 נסגרה מזבלת חירייה להטמנה, עקב הוראה של השר לאיכות הסביבה רפאל איתן. לאיגוד ערים דן ניתן זמן קצר להיערך לשינוי זה שמשמעותו הייתה הפיכת אתר ההטמנה לתחנת מעבר בה נפרקת הפסולת וממנה משונעת לאתרי הטמנה בדרום הארץ. על הר הזבל נבנתה תשתית זמנית לפריקת משאיות האשפה העירוניות ומשטחי העמסה למשאיות שנועדו לשנע את האשפה. בשנים הראשונות שונעה הפסולת לאתר דודאים ולאתר גני-הדס, אך משגדלו הכמויות והצטמצם הנפח הזמין להטמנה באתרים אלו נחתם הסכם ארוך טווח עם מטמנות אפעה שהחלו לקלוט את הפסולת מאתר חירייה[24].
בשנת 2000 נחנך מבנה הקבע של תחנת המעבר לפסולת לרגלי ההר תוך הסדרת התנועה באתר, והקמת מערך שקילה. תחנת מעבר זו, שהייתה בזמנו התחנה הראשונה והגדולה מסוגה בארץ קלטה את כל משאיות הדחס של הרשויות למשטח פריקה. הפסולת נפרקה לבור הקליטה, ומשם הועמסה על משאיות ענק (המכילות עד 30 טון). פתיחת תחנת המעבר, ככל שציינה עידן חדש בטיפול בפסולת, עדיין נתפסה בעיני האיגוד כתשתית זמנית עד לבניית מתקנים מתקדמים שימיינו את האשפה ויפיקו ממנה תוצרים שניתנים לשמש חומרי גלם או מקור אנרגיה. בסמוך לפתיחת תחנת המעבר הוקם במתחם המזרחי מפעל לטיפול בפסולת גזם שאליו נותבו משאיות המנוף האוספות פסולת זו יחד עם פסולת גושית שהיא פסולת בגודל חריג[25].
בשנת 2001 פרסם האיגוד קריאה לחברות להציע טכנולוגיות לטיפול באשפה באתר. בין החברות בלטה החברה הצעירה 'חץ אקולוגיה' שהציעה טכנולוגיה חדשנית למיחזור אשפה ובשנת 2002 רשמה פטנט בינלאומי לתהליך שפיתחה[26]. ייחודה של הטכנולוגיה היה במתקן הטיפול המסוגל להתמודד עם פסולת מופרדת ומעורבת כאחד, כך שלמעשה אין תלות בשיטת איסוף האשפה, מה שמקל על העבודה מול הרשויות המקומיות והציבור. בשנת 2003 הקימה החברה מתקן המיישם את הטכנולוגיה באתר חירייה. הפסולת האורגנית-רקבובית שהופרדה הועברה למיכלי עיכול אנאירובי שם הופק ביוגז וסוג של בוצה פעילה המתאימה לייצור דשן. המפעל המשיך לפעול כטכנולוגיה ניסיונית (פיילוט) עד שנת 2020 וטיפל בכמות של 100–400 טונות ביום. מתקן הגזם ומפעל "חץ אקולוגיה" צמצמו את הכמות המועברת להטמנה בשיעור של 5-10%[27]. במקביל לפעילות מתקנים אלו המשיך האיגוד לאתר שותפים וטכנולוגיות מתאימות שיתנו מענה לטיפול בכמויות גדולות יותר, ולסוגי פסולות נוספים[28].
בשנת 2017 נחנך מפעל ה־RDF שסימן ציון דרך משמעותי בפעילות האיגוד ובטיפול בישראל בכלל.
מפעלי פארק המיחזור חירייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נכון לשנת 2025 נקלטים בממוצע מדי יום בפארק המחזור 3,800–4,000 טונות פסולת מוצקה[29]. הפסולת נשקלת בכניסה לאתר ומנותבת לאחד מן המפעלים הבאים: מפעל ה-RDF, מפעל המפרידן, מפעל לטיפול בפסולת גזם ופסולת גושית, ומפעל לטיפול בפסולת בנייה. באתר מתקן לשאיבת ביוגז מהר הפסולת כמקור לאנרגיה ירוקה.
מפעל ה־RDF
[עריכת קוד מקור | עריכה]_-_%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A5.jpg)
_-_%D7%9E%D7%91%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D.png)
מפעל ה־(Refused Derived Fuel) RDF שהחל לפעול בשנת 2017[30], קולט מדי יום כ-2,000 טונות פסולת עירונית מעורבת (בלתי ממויינת). כמות זו מהווה כמחצית מהפסולת העירונית שנקלטת בפארק המחזור. מפעל ה־RDF הוא פרי שיתוף פעולה של שלושה גופים: איגוד ערים דן לתברואה, חברת ורידיס המתמחה בתחום תשתיות הסביבה בישראל וחברת "נשר מפעלי מלט ישראליים"[31].
המפעל ממיין ומפריד את הפסולת לרכיבים הבאים:
- פסולת אורגנית רקבובית מועברת לייצוב ביולוגי במתקן לייצור קומפוסט לשימוש חקלאי או כחומר כיסוי.
- מתכות ברזליות ומוצרי אלומיניום מועברים למפעלי מחזור מתכת.
- פסולת יבשה בעלת ערך קלורי גבוה (בעיקר פלסטיק לסוגיו) נגרסות לתערובת פתיתים בגודל 1–2 ס"מ ונשלחות כחומר דלק חלופי בתהליך ייצור מלט במפעל נשר רמלה. תערובת זו מכונה RDF (Refused Derived Fuel), משמשת כתחליף לדלק מוצק בכבשני ייצור המלט.
עם השלמת קו המיון הרביעי בשנת 2022, הגיע המפעל לכושר קליטה שנתי של 550,000–600,000 טונות בשנה. מתוך הפסולת הממויינת, מחולצת פסולת אורגנית להמשך טיפול, בכמות העומדת על 200,000–220,000 טונות בשנה, 6,000–8,000 טונות מתכות למיחזור בשנה, ו-110,000–140,000 טונות של דלק חלופי מפסולת יבשה בעלת ערך קלורי (RDF). שאר הפסולת, המכונה "שאריות מיון" נשלחת להטמנה. שיעור פסולת זו מתוך סך תוצרי המיון עומד על כ-40%[32].
מפעל ה־RDF מהווה את הגורם שהשפיע יותר מכל על צמצום שיעורי הפסולת המוטמנת ברשויות מטרופולין תל אביב. עם התייצבות הכמויות הנקלטות בתום תקופת ההרצה דיווח איגוד ערים דן לתברואה על כך ש 35% מהפסולת הנקלטת באתר אינה מוטמנת, ובכך מגיעות הרשויות המעבירות את הפסולת לאתר חירייה לערכי שיא של מניעת הטמנה העומד על ממוצע קרוב ל־40%[33].
מפרידן – תחנת מעבר בתהליך שדרוג
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפרידן הוא תחנת מעבר לפסולת, הממוקמת בתחום המבנה של תחנת המעבר הוותיקה שנחנכה בשנת 2000, לאחר הפסקת הטמנת הפסולת על הר חירייה.
בשנת 2022 הסתיים השלב הראשון של שדרוג מבנה התחנה למבנה סגור והותקנו בה מערכות מתקדמות לטיפול באוויר, ומערכות מודרניות לשליטה ובקרה לצורך מניעת מפגעים ולצורך תפעול יעיל. כיום קולטת התחנה את רוב הפסולת הביתית והמסחרית שאינה מטופלת במפעל ה־RDF[34].
עד לשנת 2027 צפויה התחנה לעבור שדרוג נוסף, ובשיתוף חברת "גרין-דן טי.אל.וי. בע"מ" יותקנו בה מערכות ממוכנות למיון פסולת[35]. בכך תושלם הפיכתה למפעל "המפרידן". הפיכתה למפעל מיון ממוכן תשלים את היעד של איגוד ערים דן לתברואה לפיו כל הפסולת הנקלטת באתר חירייה תמוין ותאפשר העברה של פסולות למפעלי קצה מתאימים, שיצמצמו את כמות הפסולת המועברת להטמנה[36].
מפעל למיון ומחזור פסולת בניין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפעל לטיפול בפסולת בניין נחנך בשנת 2023. המפעל הוקם בשאיפה למצוא פתרון זמין לכמויות פסולת הבנייה העצומות שנוצרות ברשויות המקומיות בפרויקטים של בינוי והתחדשות עירונית. מחסור במתקנים זמינים לפסולת בניין גורם להשלכה עבריינית בשטחים פתוחים ולמפגעים סביבתיים[37].
הטיפול בפסולת הבניין כולל תהליכים חדשניים של מיון מכני לחומרים שונים, גריסה ושטיפה יסודית, המאפשרת מיחזור של כ־90% מומרי הגלם וייצור חומרי גלם באיכות גבוהה תעשיית הבנייה[38].
המפעל שואף ליישם עקרונות כלכלה מעגלית ולספק לרשויות המקומיות חומרים שיחסכו חציבה וכרייה של חומרי בנייה חדשים[39][40].
מתקן לטיפול בפסולת גזם ופסולת גושית
[עריכת קוד מקור | עריכה]איסוף פסולת המתקבלת מטיפול בפארקים וגינות (גזם), ופסולת גושית המכילה פריטים גדולים מתבצע ברשויות באמצעות איסוף נפרד, ומנותב באתר חירייה למתקן ייעודי בו מופרדת הפסולת הגושית המכילה: ריהוט, מוצרי מתכת וכדומה מפסולת הגזם. פסולת הגזם מקוצצת לשבבים קטנים ומשמשת לייצור דשן (קומפוסט) וחיפוי קרקע[41]. בעבר היווה הגזם הקצוץ חומר גלם להפקת אנרגיה וקיטור במפעל גלעם.
מתקן לאיסוף ביוגז מהר הפסולת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2005 הסתיימה התקנת מערכת בארות שאיבה לביוגז מבטן ההר שהותקנה כחלק מהליך שיקום וייצוב ההר. הביוגז הינו גז שנוצר מתסיסה של פסולת אורגנית המוטמנת בהר. הביוגז מורכב בעיקר מגז מתאן (CH4) ודו־תחמוצת הפחמן (CO2) ומכמויות קטנות של גזים נוספים. המתאן הוא גז נפיץ, הידוע גם כאחד מגזי החממה בעלי ההשפעה השלילית הגדולה ביותר על יצבות אקלים כדור הארץ. עם זאת, ניתן לנצל את גז המתאן כמקור לאנרגיה חלופית לדלק.
המערכת המותקנת על כל שטח הר הפסולת שואבת את הגז באופן מבוקר על מנת למנוע את פליטתו לאטמוספירה. במהלך השנים מנוטרת ספיקת הבארות ועל סמך אנליזה מדעית מותקנות בארות נוספות. כיום מונה מערך האיסוף 100 בארות בתשעה אשכולות המפוזרים על שטח ההר. עומק הקידוחים נע בין 12 ל־27 מטר, ותלוי במפלס התשטיפים באזור. הגז הנשאב מכל אשכול מוזרם לקו ראשי ומשם למערכת איסוף הממוקמת בפארק המחזור. שאיבת הגז במערכת מוסדרת ומבוקרת היוותה שלב הכרחי בשיקום הר הפסולת וייצובו[42].
בשנת 2005 חתם איגוד ערים דן לתברואה על הסכם עם חברת "איילון ביוגז" לרכישת זכויות השאיבה. חברת איילון ביוגז השקיעה בהנחת צנרת של חמישה ק"מ נוספים שחיברה את תשתית האיסוף עד למפעל "אופיס טקסטיל", מפעל לאשפרת טקסטיל וצביעת בדים, שפעל עד שנת 2022 באזור התעשייה של אזור. במפעל שימש הגז מקור אנרגיה חלופי לדלק המזוט ובכך גם הוזיל משמעותית את הוצאות האנרגיה ואיפשר את שרידותו של המפעל וגם מנע שאיבת דלקים מזהמים וניצול הגז הנוצר בבטן ההר לטובת מפעל תעשייה ישראלי[43].
פרויקט שאיבת הביוגז מהר חירייה היה פרויקט חלוצי בישראל והוכר על ידי האו"ם כאחד מהפרויקטים שהוכרו כחלק מפרויקט ממנגנון ה־CDM הבינלאומי (CDM = Clean Development Mechanism). מנגנון ה CDM הוא מנגנון כלכלי המאפשר סחר בינלאומי בזכויות הפחתה של גזי חממה. מנגנון זה נוצר בשנת 1996 במסגרת אמנת קיוטו ומבוסס על רכישת "זכויות הפחתת פליטה" ממדינות מתפתחות. ישראל סווגה בזמן פרוטוקול קיוטו כמדינה מתפתחת ולפיכך, מדינות מפותחות יכלו לרכוש ממנה זכויות הפחתה ולקזז כמויות אלו מדיווח הפליטות שלהן בהתאם למכסה שנקבעה. הפיקוח על הדיווחים והתגמולים של זכויות ההפחתה בוצע בשנים 2005–2013 על ידי חברת "אקוטריידרס"[44].
עם פתיחת הר חירייה לציבור הרחב כחלק מפארק אריאל שרון, שודרגה המערכת והונחה צנרת תת-קרקעית לטובת בטיחות המבקרים.
תשתיות תומכות למניעת מפגעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]על מנת לספק שירות מיטבי לקליטת פסולת ולמנוע מפגעים סביבתיים מופעלים באתר מתקנים מודרניים לצמצום כל סוגי הזיהום העשוי להיווצר כתוצאה מהטיפול בפסולת[45].
- מכון טיהור שפכים – תשטיפים שהם נוזלים שנוצרים מתוך המרכיבים הרקבוביים בפסולת, ומכילים ריכוז גבוה של מזהמים מסוגים שונים מועברים למתקן שמטהר נוזלים אלו עד לרמה המותרת להזרמה בתשתיות ההולכה למתקן השפד"ן.
- מתקן לשטיפת משאיות – כל רכבי האיסוף לסוגיהם נשטפים לאחר פריקת הפסולת באמצעות מתקן שטיפה, על מנת למנוע הגרת נוזלים מזוהמים בכבישים. מי השטיפה מטוהרים באמצעות מכון הטיהור.
- תחנת תדלוק בגז למשאיות – לנוחות הרשויות שרכבי איסוף האשפה שלהן מונעים בגז טבעי, ועל מנת לסייע בצמצום זיהום אוויר הנוצר משריפת דלקים מזהמים, מצויה בתחום האתר תחנה לתדלוק בגז, כשירות לרשויות ולקבלנים[46].
מתקנים עתידיים בפארק המחזור חירייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]איגוד ערים דן מחויב לפעול לצמצום שינוע פסולת להטמנה ולפתרונות קצה אחרים מחוץ לתחומי גוש דן ועל כן פועל לספק פתרונות קצה שיתאימו לפסולת ממויינת ברשויות האיגוד ובמתקני המיון הממוכנים בפארק. במסגרת מאמצים אלו מקודמים שני מפעלים עתידיים:
- מפעל למיון פסולת אריזות בשיתוף ת.מ.י.ר – תאגיד מחזור יצרנים בישראל[47]
- מתקן להפקת אנרגיה מפסולת (פל"א) המייצר אנרגיה חשמלית וחום מפסולת שאין לה ערך מחזורי ונותרת בסיום תהליכי מיון ללא פתרון זמין מלבד הטמנה[48][49].
המרכז לחינוך סביבתי – "תוצרת חירייה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2007, בתום ארבע שנים שבהן התקיימו פעילות חינוכית וסיורים באתר חירייה במסגרת שיתופי פעולה עם ארגונים מגוונים ורשויות האיגוד, נפתח המרכז לחינוך סביבתי במודל ייחודי בישראל ובעולם, המשלב עשייה חברתית-חינוכית בלב אתר תשתיות עמוס ופעיל. המרכז לחינוך סביבתי הוא הזרוע החינוכית-הסברתית של איגוד ערים דן ומתפקד כאחת מתשתיות האתר, המאפשרת קליטת מבקרים מסודרת ובטיחותית, לצד כל מערכי התפעול והבקרה של הטיפול בפסולת[50].
מבנה המרכז הוא מבנה היסטורי אשר שימש כמפעל לייצור קומפוסט שנסגר בשנות ה־60. עיצובו הייחודי המשמר את עברו, לצד התוספות החדשות שעושות שימוש בחומרי פסולת ומשלבות יצירות אמנות ופריטי עיצוב של קהילת יוצרים, מבטאים את התפיסה החינוכית-הוליסטית הדוגלת בשילוב חוויה חושית ורגשית עם ידע עדכני ותפיסות מתקדמות בנושאי פסולת ותרבות צריכה[51]. מודל מתקדם זה ממחיש את הבעייתיות בצריכה מופרזת וייצור מוגבר של פסולת, לצד הצגת פתרונות ישימים ועידוד לקיחת אחריות אישית ושינוי דפוסי חשיבה.
המרכז לחינוך סביבתי פועל בחמישה צירי השפעה עיקריים[52]:
- קליטת קבוצות מבקרים תוך שילוב סיור במתקנים, התנסות בתכנים הכוללים סדנאות יצירה וסדנאות חשיבה ומנהיגות.
- תוכניות חינוכיות ארוכות טווח בשיתוף מוסדות חינוך וקהילה ברשויות החברות באיגוד.
- אירועים לקהל הרחב הכוללים אירועי שיא וחוויה רב-גילית.
- יצירת "בית" לקהילת אומנים, מעצבים ויוצרים אחרים באמצעות מיזמים אמנותיים, תערוכות וכיוצא בזה.
- פעילות דיגיטלית מקוונת המאפשרת גישה לתכנים וידע בנושא פסולת ותרבות צריכה במגוון פלטפורמות.
-
מבנה המרכז לחינוך סביבתי כמפעל קומפוסט נטוש בשנות ה-90 -
מיצבי אמנות בחלל המרכז לחינוך סביבתי -
המרכז לחינוך סביבתי – "תוצרת חירייה" – מבפנים -
מבנה המרכז לחינוך סביבתי – "תוצרת חירייה" מבחוץ -
מבנה המרכז לחינוך סביבתי – "תוצרת חירייה" מבחוץ
ניהול סביבתי בפארק המחזור חירייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]איגוד ערים דן הטמיע שיטות בקרה ונוקט פעולות למניעת מפגעי ריחות[45]. בכל המתקנים מותקנים אמצעים לטיפול באוויר במפעלים כגון: פילטרים של פחם פעיל, אמצעים להנחתת אבק וחלקיקים, ועריכת דיגומי ריחות בהתאם לדרישת המשרד להגנת הסביבה[53]. בנוסף, מתבצע מעקב אחר מדדי ביצוע לבחינה כמותית של ההשפעה הסביבתית של סך הפעילות המתקיימת באתר. מלבד המעקב השוטף על שיעורי המחזור וההשבה המונעים שינוע של פסולת להטמנה בדרום הארץ, פותח בשנת 2020 "מחשבון הפחמן של חירייה" שהוא כלי דינמי הבוחן את כלל פעולות התפעול, מיון, שינוע, והטיפול באתרי פסולת. נתוני הפליטות המוזנות למחשבון משמשות את האיגוד החל משנת 2022 ככלי להערכת ביצועים וגם ככלי לקבלת החלטות. כלי זה מאפשר לבחון אסטרטגיות שונות ושימוש בטכנולוגיות שטרם נבחנו בישראל[54]. מדד פליטות הפחמן מהווה נדבך חשוב בגישה ההוליסטית של הנהלת האיגוד הרואה בבעיית הפסולת חלק חשוב ביצירת המשבר הסביבתי העולמי, ובתוכו משבר האקלים ובפתרונות לבעיית הפסולת תרומה חשובה לצמצום שינויי האקלים.
מחשבון הפחמן מהווה המשך למחקר בינלאומי שהשווה את מקרה חירייה והשפעותיו האקלימיות עם עוד מקרי בוחן בעולם וחישב תרחישים עתידיים לטיפול בפסולת גוש דן לפי מדד אקלימי[55].
איגוד ערים דן לתברואה מייצג את מדינת ישראל בארגון העולמי לניהול פסולת ISWA ובמסגרת זאת, משתתף בקבוצות עבודה בינלאומיות, צוותי חשיבה והכשרות מקצועיות.
יושבי ראש האיגוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריה קרמר: 1973 – 1989
- יוסף גבעול: 1989 – 1999
- דורון ספיר: 1999 – 2019
- נתן וולוך: 2019 – 2024
- ראובן לדיאנסקי: 2024 – מכהן
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מרטין וייל, חירייה: על צחנה ויופי, יומן אישי, הוצאת עם עובד, 2010[56]
- ירון בלסלב, עיר עברית עם אשפה עברית: הטיפול בפסולת של תל אביב בתקופת המנדט, באתר אוניברסיטת תל אביב, 2016
- גליה לימור-שגיב, קריסתו של נוף: חירייה בעשור הראשון למדינה, קתדרה, גיליון 182, תשרי תשפ"ג
- תמר אלאור, 'מתחת לפני השטח, המזבלה של תל אביב המנדטורית במקווה ישראל, רסלינג, 2024[57]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של חירייה - איגוד ערים דן לתברואה
דחפורי קטרפילר די-9 עובדים באתר האשפה בחיריה, באתר יוטיוב, 19 באפריל 2012- נטע אחיטוב: סנטרל פארק חיריה: הר הזבל הפך לריאה הירוקה של גוש דן, 11 ביוני 2012, באתר Xnet
- פארק חירייה: למי קראת זבל?, באתר ynet, 3 באפריל 2016
צפריר רינת, 25 שנה לרגע שבו נפסקה צמיחתו של ההר, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2023
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2
צו איגוד ערים אזור דן (תברואה וסילוק אשפה), תשכ״ו–1966, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ וואלה מקומי, ראובן לדיאנסקי נבחר ליושב ראש פארק המיחזור חירייה, באתר וואלה, 17 בספטמבר 2024
- ^ "כפר המסובים", דבר, 10 ביולי 1952.
- ^ מפה עליה מסומן בתחתית הגליון (בעברית) "כפר המסובים" בסמוך לכפר אל-ח'יריה (המצוין בכיתוב באנגלית), וממזרח כיתוב 'מעברה'. 1952, באתר אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
- ^ לימור־שגיב, ג, ליסובסקי, נ (2022). עדות בנוף : קריסתו של נוף חירייה בעשור הראשון למדינה
- ^ בלסלב, י'. (2016). עיר עברית עם אשפה עברית: הטיפול בפסולת של תל-אביב בתקופת המנדט. ישראל (24), 271-300.
- ^ 1 2 השופט ברנזון נפגש לשיחה עם א. שכטר על מזבלת חיריה, דבר, 30 בספטמבר 1964
- ^ סיפורו של אתר חירייה, באתר האיגוד
- ^ 1 2 הדרך להשגת רשיון בניה אינה כה ארוכה, מעריב, 9 באוקטובר 1978
- ^ דורית ארי, סמירה קרייזלר, לאה זוסמן, "מזבלת חיריה - האיום האמיתי", 1998
- ^ בראשית הייתה מזבלה
- ^ חיריה: הסדרת הנחל התמוטטה בין הכסאות, באתר גלובס, 22 בדצמבר 1997
- ^ מאת זהבה דברת, מהיום מפסיקים לטמון פסולת בחיריה, באתר גלובס, 5 באוגוסט 1998
- ^ נטע אחיטוב, סנטרל פארק חיריה: הר הזבל הפך לריאה הירוקה של גוש דן, באתר Xnet, 11 ביוני 2012
- ^ חזון האמנים - תערוכת חירייה במוזיאון #1, באתר חיריה
- ^ חירייה במוזיאון – הצעות אמנים ואדריכלים לשיקום האתר, מרטין וייל, 1999
- ^ מרטין וייל, חירייה: על צחנה ויופי, יומן אישי, הוצאת עם עובד, 2010 עמ' 36–67
- ^ ילדי רמת-גן מתכננים את שיקום חיריה ופארק איילון
- ^ חזון אדריכלי הנוף - תערוכת חירייה במוזיאון 2#, באתר חיריה
- ^ בג"ץ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים ואחרים, ניתן ב־23 במרץ 2011
- ^ ליאת לב, פח אשפה שהפך לשמורת טבע, באתר וואלה, 13 ביולי 2011
- ^ יובל קרני, ניחוח של הצלחה, באתר ynet, 7 בספטמבר 2005
- ^ מיכל מרגלית, הפארק על הר הזבל: פרויקט שיקום חירייה קיבל היתר בנייה, באתר גלובס, 12 במאי 2010
- ^ דליה טל, המועצה הארצית אישרה את תוכנית אתר הפסולת אפעה, באתר גלובס, 14 באפריל 2002
- ^ צפריר רינת, 25 שנה לרגע שבו נפסקה צמיחתו של ההר המלאכותי הגדול בישראל. מה השתנה מאז?, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2023
- ^ יובל בגנו, אשפה ירוקה: מתקן המיחזור מהגדולים מסוגו בעולם נחנך בחירייה, באתר מעריב אונליין, 26 במרץ 2017
- ^ דן לביא, הר הזבל יהפוך למרכז מיחזור מהגדולים בעולם, באתר ישראל היום, 12 במרץ 2013
- ^ אילנה קוריאל, ישראל טובעת בפסולת: "הזבל לא מעניין אף אחד", באתר ynet, 11 במרץ 2024
- ^ צפריר רינת, הדרך להתמודדות עם משבר האקלים עוברת בכלכלה מעגלית ובשינוי הטיפול בפסולת, באתר הארץ, 3 בפברואר 2021
- ^ שירות גלובס, 400 מיליון ש' השקעה: כך הפך אתר חירייה למתקדם בעולם, באתר גלובס, 27 במרץ 2017
- ^ מפעל הRDF החדש בפארק המיחזור חירייה
- ^ אילנה קוריאל, חדש בחירייה: מפעל שהופך פסולת לדלק, באתר ynet, 26 במרץ 2017
- ^ מפעל ה-RDF הזניק את תל-אביב ושכנותיה אל סף 40% מִחזור והשבה, אקולוגיה וסביבה, 19 בינואר, 2021
- ^ תחנת מעבר 5 כוכבים (מפרידן)
- ^ עוזי גרסטמן, הכנסות של 1.5 מיליארד ש': YSB ו-BlueGen ינהלו מתקן פסולת בחירייה, באתר ביזפורטל
- ^ עופר פטרסבורג, החזית השמינית: משבר הפסולת שמאיים לזהם את ישראל, באתר ישראל היום, 20 בנובמבר 2024
- ^ מתקן חדש לטיפול ומיחזור פסולת בנייה והריסה החל לפעול במתחם חירייה | אונו News, באתר אונו News, 9 ביולי 2023
- ^ שי פאוזנר, חיסכון בחירייה: מיחזור בפארק שרון יחסוך 30 מיליון שקל בשנה, באתר כלכליסט, 18 ביולי 2009
- ^ תתחילו לבנות עלינו! מפעל מיון ומחזור פסולת בנייה בפארק המחזור חירייה
- ^ מפעל למיון ומחזור פסולת בנייה, באתר האיגוד
- ^ רגינה קאשי רודנשטיין, שיא במיחזור: 21,779 טון של פסולת מבת ים מוחזרה ב-2019, באתר mynet בת ים, 9 ביוני 2020
- ^ הילה שמר, הקץ לזבל: מפעל חדשני בחיריה הופך את הפסולת שלנו לדלק, באתר Xnet, 26 במרץ 2017
- ^ הר השינוי הגדול - חירייה
- ^ מנגנון ה CDM בחירייה, אתר אקוטריידרס
- ^ 1 2 אביב לביא, חלף עם הריח בחירייה מקווים שהצליחו לעצור את מכת הסירחון, באתר זמן ישראל, 28 ביוני 2020
- ^ גולן חזני, אס.או.אס אנרגיה זכתה במכרז לתדלוק משאיות בגז טבעי בפארק חיריה, באתר כלכליסט, 20 ביולי 2021
- ^ שירות Corporate, עם מרכז מבקרים ובסטנדרט אירופאי: המתקן הגדול והמשוכלל במדינה למיון פסולת אריזות יוקם בעלות של עשרות מיליוני ש"ח, באתר כלכליסט, 16 במאי 2024
- ^ מתקן השבה לאנרגיה בפארק המחזור חירייה, באתר אקולוגיה וסביבה, 20 בינואר 2021
- ^ ראובן לדיאנסקי, רק שריפת פסולת לצורך הפקת אנרגיה תביא לתועלת סביבתית ולחיסכון כספי, באתר כלכליסט, 13 בנובמבר 2024
- ^ לגלות את חיריה מחדש: הר הפסולת שהפך למקום הכי ירוק שיש, באתר "Time Out ישראל", 7 בנובמבר 2024
- ^ נעמי גוטקינד-גולן, היום בפח מחר בסלון: ריהוט תוצרת חירייה, באתר nrg, 8 באוקטובר 2014
- ^ המרכז לחינוך סביבתי, באתר האיגוד
- ^ נתיב נחמני, אוסקר לאשפה: ריח הניצחון של חירייה, באתר nrg, 2 בדצמבר 2011
- ^ ולדמן ר וענבר י. 2022. מחשבון הפחמן של חירייה ככלי שימושי למקבלי החלטות במגזר המוניציפלי. אקולוגיה וסביבה 13(3): 67–74
- ^ Climate benefits due to dumpsite closure: Three case studies; International Solid Waste Association (ISWA). 2019.
- ^ סבינה מסג, "חירייה: על צחנה ויופי, יומן אישי", מאת מרטין וייל | שירת האשפה, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2010
- ^ עדי וולפסון, הספר הזה עוסק בזבל, אך למעשה משקף את תעודת הזהות שלנו, באתר ynet, 21 במאי 2024
