לדלג לתוכן

חוסיין אבו כף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חוסין אבוכף)
חוסיין אבו כף
حسين أبو كف
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1855 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1955 (בגיל 100 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש עיריית באר שבע
1924–1927
(כ־3 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

השייח' חוסיין אבו כףערבית: حسين أبو كف; 18551955) היה השייח' של שבט אלחריזאת, אשר כלל שלושה פלגים: אבו כף, אלאטרש, אלבטון.[1] חוסיין אבו כף היה אחד מהשייח'ים הבולטים והמכובדים בנגב. בתקופת השלטון העות'מאני כיהן כחבר פרלמנט, ובתקופת המנדט שימש כראש עיריית באר שבע (19241927), וכדיין בבית הדין השבטי בבאר שבע.[2][3][1]

בתקופת המנדט הבריטי בשנת 1923 מונה על ידי הנציב העליון הבריטי כשופט בבית המשפט בבאר שבע.

אבו כף החזיק באדמות רבות בשטח היישוב אום בטין שבנגב, ועל חלקן יושבים היום נכדיו וצאצאיו, בני שבט אבו כף. אדמותיו גובלות ביישוב עומר (מדובר בחלק שהופקע על ידי המדינה). בנוסף, היו בבעלותו קרקעות בכפר הלא-מוכר אלזרנוק, ועוד אדמות רבות באזור אבו תלול. בנוסף, היו לו שני בארות מים בבאר שבע שנקראו על שמו, וכן בוסתן באזור העיר העתיקה (סמוך לשוק העירוני בבאר שבע).

מטה "א־תיאהא"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבט אל־חריזאת שייך למטה א־תיאהא, שהיה אחד מארבעת המטות הגדולים בבאר שבע. מקור השם הוא מאזור "א־תייה".[4] אב המטה הגיע עם בני משפחתו מחצי האי ערב עם צבאות האסלאם לאזור. הם השתכנו באזור ורכשו חלק גדול מהאדמות בבאר שבע.

מטה זה כלל שבטים רבים אשר חלקם נמצאים עד היום בנגב, דוגמת שבט אבו כף, אלנבארי ואלאסאד. חלק משבטים אלה גורש למדינות שכנות עם כיבושה של העיר באר שבע והקמת מדינת ישראל בשנת 1948. לאחר כיבוש העיר באר שבע, גורשו רוב השייח'ים בעלי השליטה באזור, וביניהם השייח' חוסיין אבו כף שגורש מאדמותיו בבאר שבע. לאחר גירושו, הוא עבר לחברון, שם נקבר ונפטר. חלק מבני משפחתו עברו להתגורר באזורים שונים בירדן, וחלק מבניו נותרו באזור אום בטין.[4][1]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 עארף אל עארף, תולדות באר שבע ושבטיה, ירושלים: אריאל, 1948
  2. ^ עארף אלעארף, המשפט אצל הבדואים, ירושלים: אלקודס, 1933
  3. ^ חיה נוח, הכפרים שישנם ואינם, באר שבע: פרדס, 2009
  4. ^ 1 2 אחמד אבו שנאר, מטה אל-תיאהא- תרבות והיסטוריה, דאר אלמעתז, 2017