חוק הרפורמה של 1832

חוק ייצוג העם
Representation of the People Act

פרטי החוק
מדינה	הממלכה המאוחדת
שם רשמי	An Act to amend the representation of the people in England and Wales
גוף מחוקק	הפרלמנט הבריטי
שטחים שעליהם חל החוק	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
הסכמה מלכותית	7 ביוני 1832
תאריך תחולה	7 ביוני 1832

תמונה מאת ג'ורג' הייטר המתארת את הפרלמנט הראשון שנבחר לאחר הרפורמה, המחנה הוויגי בשמאל התמונה והמחנה הטורי בימינהּ

חוק הרפורמה של 1832 (באנגלית: Reform Act 1832) או בשמו הרשמי המקוצר "חוק ייצוג העם 1832" (Representation of the People Act 1832) הוא חוק ששינה את סדרי הבחירות לבית הנבחרים הבריטי, כדי שייצגו טוב יותר את ציבור הבוחרים.

הרפורמה נועדה לתקן את שיטת הבחירות בבריטניה. לפני החלתה, זכות הבחירה הייתה מוגבלת לחלק קטן מהאוכלוסייה, על-פי קריטריונים כלכליים, ומחוזות הבחירה נקבעו באופן היסטורי ולא לפי מספר התושבים בפועל, כך שהתפתחו פערים עצומים בין גודלי האוכלוסייה במחוזות שונים. קריאות לתיקון המצב החלו להישמע כבר במאה ה-18, אך רק לאחר ששככו הדי המהפכה הצרפתית עלה בידי תומכי הרפורמה להוציאה אל הפועל, ביוזמת ראש הממשלה הלורד גריי. שני השינויים העיקריים ברפורמה היו ביטולם של מחוזות בחירה היסטוריים שבהם מספר מצביעים קטן מאוד, והענקת זכות הבחירה לציבור רחב יותר, אך לא לכלל האוכלוסייה. ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם באשר למידה שבה השפיעה הרפורמה על הדמוקרטיה בבריטניה.

המצב לפני הרפורמה

ציור מאת ויליאם הוגארת' המתאר את ההתמודדות בין ויגים לטורים על קולות הבוחרים, שנעשית באמצעות שוחד גלוי

הרפורמה הייתה פרי מאבק פוליטי שנמשך עשרות שנים לתיקון העיוותים באופן הייצוג של הבוחרים בבריטניה, מאבק שעמד בתקופות מסוימות בלב הוויכוח הפוליטי בבריטניה.

במצב ששרר קודם לחקיקת החוק, חולקה בריטניה למחוזות בחירה בהתאם לגבולות של נחלות פיאודליות שמקורם עוד בימי הביניים ולא שיקפו את המציאות הדמוגרפית. מחוזות נחלקו לשני סוגים:

• מחוזות כפריים (counties) שאמורים היו לייצג את בעלי הקרקעות, ושהיוו גם יחידה מנהלית בעלת חשיבות (למשל לארגון מיליציות ובמערכת בתי המשפט).
• מחוזות עירוניים (boroughs) שאמורים היו לייצג את מעמד הסוחרים והבורגנות העירונית.

גבולותיהם של מחוזות כפריים נקבעו החל מן המאה השמינית לספירה, ומספר הבוחרים במחוז נע לרוב בין 1,000 ל-20,000. כל מחוז כפרי בווילס שלח לפרלמנט נציג יחיד, ובאנגליה - שניים. מחוזות עירוניים נוצרו בחלקם בימי הביניים על ידי שריפים מחוזיים, בתקופה שבה גם יישוב קטן יכול היה למלא תפקיד של עיירת מחוז. במשך השנים העניקו מלכי אנגליה ייצוג בפרלמנט למחוזות עירוניים ושללו את הייצוג מאחרים, כשההחלטה אילו ערים יזכו בייצוג נעשית באופן קפריזי ונקודתי ולא בצורה שיטתית. המחוז העירוני האחרון שנוצר היה ניוארק, ב-1661. רוב המחוזות העירוניים באנגליה בחרו שני נציגים לפרלמנט, המחוזות בווילס וחלק מאלה שבאנגליה בחרו נציג בודד, ולונדון ומחוז עירוני נוסף בחרו ארבעה.

לא כל אדם היה זכאי להצביע. במחוזות כפריים נדרשה בעלות על קרקע בשווי 40 שילינג. במחוזות העירוניים הועמדו תנאים שונים הנוגעים להכנסה, לבעלות על רכוש או לתשלום מיסים מקומיים. בפועל, הוענקה זכות הבחירה לגברים בלבד, אם כי הדבר לא נקבע במפורש בחוק.

שינויים דמוגרפיים שהתחוללו במשך השנים, כאשר יישובים שונים איבדו את חשיבותם ואוכלוסייתם הדלדלה, ואחרים גדלו מאוד, העצימו את הפערים בין הייצוג לפרלמנט לבין המציאות הדמוגרפית. תהליך זה הואץ בשל המהפכה התעשייתית, שגרמה למעבר תושבים רבים לערי התעשייה המתפתחות. כך התקיימו בבריטניה מחוזות עירוניים שהיו למעשה כפרים, והיו בהם רק כמה מאות או אף עשרות בוחרים (אלו כונו "מחוזות רקובים" או "מחוזות כיס"). מחוזות אלה היו מועדים לשוחד בחירות, כיוון שדי היה בקניית קולותיהם של אנשים מעטים כדי להשיג מקום בפרלמנט. שוחד הבחירות הסתייע בעובדה, שההצבעה נעשתה בגלוי, ולכן המשחד היה יכול להיות בטוח שהמשוחד הצביע עבורו. מחוזות רבים היו נתונים למעשה בידיו של אציל כפרי, בעל האדמות הגדול במחוז (מכאן הכינוי "מחוז כיס"). חלק מבני האצולה הגבוהה, שירשו קרקעות בכמה מחוזות, יכלו להכניס לבית הנבחרים כמה מבני חסותם. היו דוכסים שחלשו על עשרה מושבים ויותר. נציגים שנבחרו הודות לתמיכתו של פטרון אציל נאלצו בדרך כלל להצביע לפי רצונו, כיוון שהוא היה יכול למנוע את בחירתם מחדש.

לצד מחוזות הכיס היו ערים בנות רבבות תושבים, שיוצגו על ידי שני נציגים בלבד, או ללא ייצוג כלל (בנפרד מהמחוז הכפרי שבו שכנו), כגון מנצ'סטר ובירמינגהאם.

המאבק לשינוי שיטת הבחירות

עיוותי הייצוג לא נעלמו מעיני הפוליטיקאים הבריטים. חלקם, בכלל זה גם הבכירים שבהם, תמכו בשינוי המצב.

במלחמת האזרחים האנגלית שפרצה ב-1642 הונהג לזמן קצר בבריטניה משטר רפובליקני בהנהגת אוליבר קרומוול. בין המהפכנים היו שקראו לשינוי יסודי בשיטת הבחירות והרחבת זכות הבחירה, אך ידו של המחנה השמרני בתוכם גברה, וקרומוול הסתפק בתיקונים חלקיים, שגם הם בוטלו עם החזרת המלוכה. הדיון בנושא שיטת הבחירות נדחק לשוליים למשך כמאה שנה. בשנות השישים של המאה ה-18 קרא ראש הממשלה ויליאם פיט לרפורמה בסדרי הבחירות. גם בנו ויליאם פיט הבן, שנכנס לתפקיד ראש הממשלה ב-1783, היה מהתומכים המובהקים ברפורמה, אך גם הוא לא הצליח להוציאה אל הפועל.

כמה מכשולים נערמו בפני חסידי הרפורמה: התנגדות של בית הלורדים, שתמיכתו נדרשה כדי לאשר חוקים חדשים, התנגדות מצד המלך ג'ורג' השלישי; וקושי להעביר את הרפורמה בבית הנבחרים עצמו, עקב מספרם הרב של צירים שנבחרו במחוזות כיס, שרבים מהם היו צפויים לאבד את מושבם כתוצאה מרפורמה. המהפכה הצרפתית שפרצה ב-1789 גרמה לריאקציה שמרנית בקרב רוב הפוליטיקאים בבריטניה, מחשש שניסיונות לתקן את סדרי השלטון עלולים לצאת משליטה, כפי שאירע בצרפת. רק מיעוט מבין הוויגים, אנשי המחנה הליברלי בפוליטיקה הבריטית, המשיכו לצדד בגלוי בשינוי סדרי הבחירות בתקופת המלחמות הנפוליאוניות שפרצו לאחר המהפכה בצרפת. בציבור הרחב, לעומת זאת, הלך והתגבר הלחץ לרפורמות, בהובלתן של תנועות חוץ ממסדיות שארגנו עצומות, אספות והפגנות, לעיתים אלימות. ב-1819 נהרגו 15 מפגינים ומאות נפצעו בטבח פיטרלו, כאשר הפגנה למען ייצוג הולם בבחירות פוזרה בכוח במנצ'סטר.

בשנות העשרים של המאה ה-19 ננקטו כמה צעדים נקודתיים לתיקון עיוותים בייצוג, אך הם לא שינו את התמונה הכוללת, והשינויים הדמוגרפיים שנלוו למהפכה התעשייתית אף העצימו את פערי הייצוג ככל שחלף הזמן. הדרישה לרפורמה גורפת החלה צוברת תומכים גם בקרב המחוקקים.

חקיקת חוק הרפורמה

צ'ארלס גריי (הלורד גריי) שבעת כהונתו כראש ממשלה נחקק חוק הרפורמה

הרפורמה יצאה לפועל לבסוף ב-1832, ביוזמת ראש הממשלה הלורד גריי, תוך התנגדות עזה מצד רוב המחנה הטוֹרי (השמרני), בעיקר בבית הלורדים. מרבית ההנהגה הוויגית, בדומה לטורים, החזיקה בהשקפות אריסטוקרטיות והתנגדה לדמוקרטיה בצורתה המודרנית. חבריה קיוו שתיקון השיטה הפוליטית, מבלי לעקרה מיסודותיה, ישיג פיוס בין האריסטוקרטיה השלטת לבין כלל האומה וישקיט את המחאה הציבורית.

גריי, ליברל שצידד ברפורמה מאז היבחרו לפרלמנט ב-1786, ניסה להעביר את חוק הרפורמה מיד עם מינויו לראש ממשלה בחודש מרץ 1831. החוק עבר ברוב דחוק בקריאה ראשונה ושנייה בבית הנבחרים, אך השלמת תהליך החקיקה נכשלה ולכן פוזר הפרלמנט. שאלת הרפורמה עמדה במוקד מערכת הבחירות והוויגים חסידי הרפורמה זכו לרוב גורף, תוך שהם מנצחים כמעט בכל המחוזות שבהם היה קהל בוחרים ממשי. נוסח שני של החוק אושר בבית הנבחרים ברוב של כמאה צירים, אך טורפד בבית הלורדים, בין היתר בגלל התגייסות של נציגי הכנסייה בבית הלורדים נגדו. הזעם הציבורי על דחיית הרפורמה התבטא בגל של מהומות אלימות שנמשך מספר ימים בכמה ערים. נוסח שלישי של החוק אושר בבית הנבחרים במושב הבא שלו, במרץ 1832, והועבר לבית הלורדים. מתנגדי הרפורמה בבית הלורדים, שלא רצו לקומם את הציבור בהצבעה נגד הצעת החוק, ניסו להכניס בה שורה של שינויים כדי לעקרה מתוכן. בתגובה הציעו שרי הממשלה למלך ויליאם הרביעי להעניק תוארי אצולה (המקנים מושב בבית הלורדים) לעשרות פוליטיקאים חסידי הרפורמה, כדי לאפשר את העברת הצעת החוק ללא שינויים משמעותיים. המלך, אף שתמך ברפורמה, נרתע מצעד קיצוני שכזה, ולכן התפטר גריי. הדוכס מוולינגטון, בעל העמדות השמרניות הקיצוניות, התבקש להרכיב ממשלה במקומו. התפתחות זו הציתה גל נוסף של מהומות, שכונו "ימי מאי", במהלכן הותקפו בתים בבעלותם של לורדים ושל בישופים, ובתי כלא נפרצו. לדעת היסטוריונים מסוימים, בהם אריק הובסבאום, בריטניה הייתה קרובה למהפכה בימים אלה. עתה שינה המלך את עמדתו: הוא שב והטיל על גריי להרכיב ממשלה, ואיים על הלורדים כי אם יעמדו בהתנגדותם, יכניס עשרות ויגים לבית הלורדים, במספר הדרוש כדי לאפשר את אישור הרפורמה. האיום פעל את פעולתו, רוב מתנגדי החוק נעדרו מההצבעה, וב-4 ביוני הוא אושר בבית הלורדים. ב-7 ביוני 1832 נכנס החוק לתוקף לאחר שאושר בידי המלך.

כותרתו הרשמית המלאה של החוק הייתה "An Act to amend the representation of the people in England and Wales", "חוק לתיקון ייצוגו של העם באנגליה ובווילס". לעיתים הוא נקרא "Great Reform Act", "חוק הרפורמה הגדולה".

סעיפי החוק

השינויים העיקריים ברפורמה שחולל החוק נגעו לחלוקת בריטניה למחוזות בחירה ולהרחבת זכות הבחירה.

חוק הרפורמה של 1832 ביטל 143 מושבים במחוזות הבחירה העירוניים מעוטי המצביעים (מתוך 513 מושבים במחוזות אנגליה וויילס בכלל), הוסיף מחוזות בחירה באזורים מרובי אוכלוסייה ובעיקר בערים המתפתחות, והגדיל את מספר הנציגים בחלק ממחוזות אלה. השינויים נעשו על בסיס נתוני מפקד אוכלוסין שנערך זמן קצר לפני הרפורמה.

שינוי נוסף היה הרחבת בסיס המצביעים. החוק לא העניק זכות בחירה לכל, והוא אף שלל במפורש את זכות הבחירה מן הנשים, אך הוא ריכך את הדרישות שנדרשו כדי להצביע. מעריכים את הגידול במספר הזכאים להצביע כתוצאה מהרפורמה ב-50 עד 80 אחוזים, עד לרמה של כ-650,000 בעלי זכות בחירה באנגליה לבדה, אחד מכל חמישה גברים בערך.

בנוסף, החוק קבע תנאי סף אחידים בכל המחוזות העירוניים והנהיג מערכת של רישום בוחרים ושינויים אחרים בסדרי הבחירות, במטרה להפחית את השחיתות שאפיינה את הבחירות קודם לכן. עם זאת, ההצבעה נותרה גלויה.

חוק הרפורמה נגע רק לאנגליה ולווילס. חוקים משלימים נחקקו באותה שנה עבור סקוטלנד ואירלנד (אז חלק מהממלכה המאוחדת), אם כי בארצות אלה לא שונתה החלוקה למחוזות בחירה במידה ניכרת כפי שנעשה באנגליה ובווילס.

השלכות הרפורמה

אילוצים פוליטיים מיתנו חלק גדול מסעיפי הרפורמה. לא כל המחוזות מעוטי המצביעים בוטלו, וקניית קולות המשיכה להיות נוהג רווח גם לאחר 1832. זכות הבחירה אמנם הורחבה משמעותית, אך עדיין נשללה מרוב גדול של האוכלוסייה שלא עמדה בדרישות הכספיות, וכן מכל הנשים. מבחינת המאבק בין המפלגות, חיזקה הרפורמה את הוויגים (הליברלים) שכוחם היה רב בערים ומועט בקרב בעלי הקרקעות במחוזות הכיס. תוצאה זו קוזזה חלקית כתוצאה מאחד מסעיפי החוק, שהעניק זכות בחירה גם לשוכרי נכסים, שדמי השכירות שלהם אינם נופלים מחמישים לירות שטרלינג בשנה; שוכרים אלה נטו להצביע בהתאם לעמדות בעלי הבתים שלהם, שהיו לרוב חסידי הטוֹרים.

החוק הגדיל את כוחו של בית הנבחרים לעומת בית הלורדים, כיוון שחלק ניכר מן המחוזות שבוטלו נשלטו על ידי חברי בית הלורדים. עם זאת, בית הלורדים נותר עדיין גורם רב-השפעה, והיה בכוחו לעכב רפורמות אחרות בסדרי הממשל ולמזער את היקפן.

שינויים קטנים בסדרי הבחירות הוכנסו בשנים שלאחר הרפורמה, אך קריאות לרפורמה מקיפה יותר, שתעניק זכות בחירה לכל גבר ותבטיח את חשאיות הבחירות, נתקלו בהתנגדות טורית מוצקה ולא נענו. הרפורמה הגדולה הבאה בסדרי הבחירות בממלכה יצאה לפועל ב-1867.

הערכה היסטורית

היסטוריונים חלוקים בדעתם באשר למשמעותה של הרפורמה. ישנם היסטוריונים, כגון ג'. מ. טרווליאן, הרואים בה נקודה מכרעת בתהליך הדמוקרטיזציה של בריטניה, ואילו אחרים טוענים כי המערכת הפוליטית נותרה דומה מאוד למערכת ששררה לפני החוק. לפי עמדתם של הללו, בריטניה לא הייתה לדמוקרטיה של ממש עד חוק הרפורמה השני (של 1867), ואולי אף לאחר מכן.

ראו גם

• התנועה הצ'רטיסטית
• חוקי הדגן
• אמנציפציה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חוק הרפורמה של 1832 בוויקישיתוף

• The Reform Act of 1832, חלק מסעיפי החוק ודיון קצר בהשלכותיו (באנגלית)
• Lord Grey and the 1832 Reform Act by Dr E.A. Smith (באנגלית)