הקיסרות הגרמנית

הרייך הגרמני
Deutsches Reich

דגל סמל
הקמת הקיסרות הגרמנית, ארמון ורסאי, 1871
מוטו לאומי	"Gott mit uns" "אלוהים עמנו"
המנון לאומי	Heil dir im Siegerkranz ("הידד לעטור הניצחון") המנון
ממשל
משטר	מונרכיה פדרלית, חוקתית ופרלמנטרית
ראש המדינה	קיסר
קיסר	וילהלם הראשון (1871–1888) פרידריך השלישי (1888) וילהלם השני (1888–1918)
ראש הרשות המבצעת	קנצלר
קנצלר	אוטו פון ביסמרק (1871–1890, ראשון) מקס פון באדן (1918, אחרון)
שפה נפוצה	גרמנית
עיר בירה	ברלין 52°31′N 13°24′E (והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת	בונדסראט (בית עליון) רייכסטאג (בית תחתון)
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	מלחמת צרפת-פרוסיה
איחוד גרמניה	18 בינואר 1871
פירוק	מהפכת נובמבר
התפטרות הקייזר	9 בנובמבר 1918
ישות קודמת	הקונפדרציה הצפון-גרמנית ממלכת בוואריה ממלכת וירטמברג הדוכסות הגדולה של באדן הדוכסות הגדולה של הסן
ישות יורשת	העיר החופשית דנציג טריטוריית אגן הסאר
שליטים בולטים	וילהלם הראשון, וילהלם השני
שטח בעבר	540,857.54 קמ"ר (נכון ל־1910)
אוכלוסייה בעבר	64,925,993 (נכון ל־1910)
דמוגרפיה
דת	62.63% לותרנים, קלוויניסטים מיעוטים: 35.89% קתולים 1.24% יהודים 0.17% נוצרים אחרים 0.07% אחר
כלכלה
מטבע	גולדמארק
שונות

הקיסרות הגרמנית או האימפריה הגרמנית (בגרמנית: Deutsches Reich; ידועה גם בתור "הרייך השני") הוא שמה המקובל של גרמניה בתקופה שראשיתה בכינונה כמדינת לאום מאוחדת ב-18 בינואר 1871 לאחר איחוד מדינות גרמניה השונות, וסופה בהתפטרותו של הקייזר (קיסר) וילהלם השני ב-9 בנובמבר 1918, בעקבות מהפכת נובמבר ותבוסת המדינה במלחמת העולם הראשונה – אז החליפה אותה רפובליקת ויימאר.

שמה הרשמי של המדינה בגרמנית, "הרייך הגרמני", במובן של "אימפריה גרמנית", נותר גם לאחר הקמת הרפובליקה ויימאר הדמוקרטית וכן במשך רוב התקופה הנאצית בתולדותיה של המדינה, עד סיפוחה של אוסטריה ב-1938, אז נקראה "הרייך הגרמני הגדול" (Großdeutsches Reich).

הקיסרות הגרמנית הייתה מדינת הלאום הראשונה של הגרמנים. במשך 47 שנות קיום הקיסרות חוקקה רפורמות חברתיות והיו בה חיי תרבות פורחים, שהפכו אותה למעצמה מהמובילות בעולם באותו הזמן. ההצלחות החברתיות, הכלכליות והמדעיות בקיסרות הובילו את עידן הקיסרות להיחשב לפעמים כתור הזהב בהיסטוריה של גרמניה.

שם

בגרמנית משמש המונח "קייזרייך" (Kaiserreich) בהתייחס לתקופה זו, מונח הנמצא בשימוש גם על ידי היסטוריונים שאינם דוברי גרמנית. כינוי אחר לתקופה, המקובל בשפות זרות אך בגרמנית מופיע רק לעיתים נדירות, הוא הרייך השני. כינוי זה מתבסס על התפיסה המתייחסת לאימפריה הרומית הקדושה בתור הרייך (קיסרות או אימפריה) הראשון (גרמניה הנאצית היא הרייך השלישי). ההתעלמות הגרמנית מהמונח "הרייך השני" היא פועל יוצא מתהליך הדה-נאציפיקציה שעברה גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה^{[דרוש מקור]}. עם זאת, השם Deutsches Reich, "דויטשֶס רייך", הרייך הגרמני, נותר שמה הרשמי של המדינה הן בתקופת האימפריה הגרמנית והן בתקופה שלאחריה, עד לכיבושה של גרמניה הנאצית ב-1945 בסיום מלחמת העולם השנייה. כך שגם בתקופת רפובליקת ויימאר וגם בתקופת גרמניה הנאצית שמה הרשמי של המדינה היה "Deutsches Reich".

ביסמרק וכינונה של האימפריה

עלייתו של הקנצלר הפרוסי אוטו פון ביסמרק בשנת 1862 הייתה נקודת מפנה בתהליך עיצובה של הלאומיות הגרמנית, שהושתתה עד אז על האידיאליזם הרומנטי של מהפכת "אביב העמים" בשנת 1848. ברוח ה"ריאלפוליטיק", גישתו האינטרסנטית והסמכותנית לניהול הפוליטיקה והדיפלומטיה, ביקש ביסמרק לקדם את ההגמוניה הפרוסית, וזאת באמצעות חתירה לאיחוד הנסיכויות הגרמניות לכדי מדינה גרמנית שמרנית אחת – הקיסרות הגרמנית. שלושה ניצחונות צבאיים אפשרו לו לממש יעד זה:

• ראשית, ביסמרק כרת ברית עם אוסטריה כנגד דנמרק, ובתום המלחמה הקצרה שפרצה בעקבות זאת (מלחמת שלזוויג השנייה) בשנת 1864, הועברה שלזוויג-הולשטיין לשליטה פרוסית.
• כעבור שנתיים גרם, יחד עם איטליה, לפרוץ המלחמה האוסטרו-פרוסית, שבה ניצבה קואליציה של מדינות גרמניות בהנהגת פרוסיה מול קואליציה יריבה בהנהגת אוסטריה. הפרוסים זכו לניצחון מוחץ לאחר קרב קוניגראץ, וניצחון זה אפשר לביסמרק להתעלם מאוסטריה, יריבתה המסורתית של פרוסיה, בבואו לייסד את הקונפדרציה הצפון-גרמנית, אליה חברו הנסיכויות שתמכו בפרוסיה במלחמה האוסטרו-פרוסית. הקונפדרציה הצפון-גרמנית הייתה ליבת הקיסרות שנוצרה ב-1871.
• לבסוף, צרפת נוצחה במלחמת צרפת–פרוסיה (1870–1871); הקונפדרציה הייתה לאימפריה, ולקיסרה הוכתר המלך הפרוסי וילהלם הראשון בארמון ורסאי, למרבה ההשפלה הצרפתית.

ההכרזה על ייסוד האימפריה בארמון ורסאי. ביסמרק במרכז התמונה, במדים לבנים.

האימפריה הגרמנית, 1871–1918

עוד בשנת 1866 חיבר ביסמרק את החוקה הצפון גרמנית, מתוך כוונה כי זו תהיה חוקת האימפריה הגרמנית של 1871, אם כי בתיקונים קלים. גרמניה, יחד עם המשטרים האוטוריטריים באיטליה ובאימפריה היפנית, כללה מספר יסודות דמוקרטיים, ובמיוחד הרייכסטאג, פרלמנט בעל סמכויות מצומצמות. החקיקה דרשה את אישור ה"רייכסראט", המועצה של נציגי הנסיכויות, שבה נהנתה פרוסיה מרוב ברור. עיקר ההשפעה הפרוסית, עם זאת, נבע מעובדת שליטתה בגופי הסמכות המבצעת בגרמניה: ה"קייזר" והקנצלר הקיסרי שמונה על-ידו – אוטו פון ביסמרק. בעוד שיתר הנסיכויות הורשו לנהל ממשלות משל עצמן, כל כוחות הצבא היו בסמכותה של הממשלה הקיסרית, או למעשה, פרוסיה. הגם שנותרה אוטוריטרית בהיבטים רבים, התירה האימפריה את קיומן של מפלגות.

עלייתה של הקיסרות הגרמנית האוטוריטרית מקבילה במידת מה להתפתחויות שאירעו באיטליה וביפן באותה תקופה. בדומה לביסמרק, השתמש הרוזן קמילו בנסו די קאבור באיטליה בדיפלומטיה ובמלחמה כדי להשיג את היעדים שהציב לעצמו: הוא כרת ברית עם צרפת לפני שתקף את אוסטריה, והבטיח את איחודה של איטליה כולה (מלבד ונציה ומדינת האפיפיור) בשנת 1861. קאבור, שהתנגד לאופייה המהפכני של הלאומיות הליברלית-רפובליקנית שכוננו ג'וזפה גריבלדי וג'וזפה מאציני, ביקש לאחד את איטליה ולשוות לה אופי שמרני. יפן אף היא עברה תהליך של מודרניזציה שמרנית החל מנפילת השוגונים לבית טוקוגאווה ורסטורציית מייג'י ועד ל-1918. עובדה היא, כי בשנת 1882 יפן שיגרה משלחות לרחבי העולם במטרה ללמוד דפוסי שלטון ממשלתיים, ושליטיה התרשמו במיוחד מאופי השלטון הקיים בגרמניה של ביסמרק^{[דרוש מקור]}. בשנת 1889 פרסמו היפנים חוקה הדומה לזו הגרמנית. בנוסף, בכל שלוש המדינות ניתן כוח פוליטי ניכר למעמד בעלי הקרקעות.

איחודה של גרמניה כלל סיפוח מלא של ממלכת פרוסיה למדינה החדשה. שלוש הפרובינציות החדשות: מזרח פרוסיה, מערב פרוסיה ופרובץ פוזן, שנותרו מחוץ לקונפדרציה הגרמנית בעבר, סופחו עתה לגרמניה הלאומית. פרובינציה נוספת, שלזיה, הייתה נחלת האימפריה הרומית הקדושה יחד עם בוהמיה. ואולם בשטחים אלה ישבה אוכלוסייה פולנית גדולה. סיפוח ארבע הפרובינציות הללו גרם לחיכוכים גוברים עם הפולנים. כיוון שקצב הריבוי הטבעי של הפולנים היה מהיר יותר, וגרמנים רבים החלו מהגרים ממזרח גרמניה למערבה באוסטפלוכט (Ostflucht), השתנה הרכבן הדמוגרפי של הפרובינציות המזרחיות, והן הפכו באופן הולך וגובר לפולניות יותר.

מודרניזציה שמרנית

המדיניות הפנימית שהנהיג ביסמרק בגרמניה שיחקה תפקיד חשוב ביצירת התרבות הפוליטית האוטוריטרית של הרייך השני. לאחר האיחוד ב-1871 פחת העיסוק הגרמני בפוליטיקה היבשתית, במה שאפשר לממשלה הפרלמנטרית-למחצה להעביר באופן חלק למדי שורת רפורמות מדיניות וכלכליות – בבחינת "מהפכה מגבוה" – אשר הפכו את המדינה החדשה לאחת המעצמות התעשייתיות המובילות בעולם.

לא זו בלבד שהתוצרת המקומית הגרמנית דחקה את מוצרי היבוא הבריטיים מהשווקים הגרמניים – בשנות השבעים של המאה ה-19, היצרנים הבריטים כבר חוו תחרות ממשית מול מוצרים גרמניים בשווקים בינלאומיים. התיעוש התפשט במהירות בגרמניה כמו גם בארצות הברית, ואפשר להן לגבור על כלכלותיהן המיושנות של צרפת ובריטניה. תעשיות הטקסטיל והמתכת של גרמניה, לדוגמה, עלו בארגונן וביעילותן הטכנית על אלו הבריטיות כבר ב-1870^{[דרוש מקור]}. בשלהי המאה ה-19, התעשיות הגרמניות ייצרו באופן מסיבי מוצרים שיעדם היה בריטניה – שהייתה בעבר "מפעל התעשייה של העולם".

לאחר שהשיג את האיחוד הרשמי ב-1871, הקדיש ביסמרק את עיקר מאמציו לשימור האחדות הלאומית, וזאת עשה באמצעות טיפוח אידאולוגיית הפרוסיאניזם. באותה תקופה, פלגים שונים בחברה הגרמנית אשר חרדו למעמדם בעקבות השינוי המהיר מכלכלה מבוססת חקלאות לקפיטליזם תעשייתי מודרני, החלו לדבוק באידאולוגיות שונות: הן שיבה ריאקציונית לשמרנות הקתולית ולאמונה מוחלטת בעליונותו של האפיפיור פיוס התשיעי; והן תמיכה גוברת ברדיקליזם של מעמד הפועלים, שהלך וקיבל את ביטויו במפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדשה. ביסמרק, שהבין כי דיכוי חסר פשרות של הקתולים או הסוציאליסטים יהיה בעוכריה של גרמניה, נקט כלפיהם בגישת "המקל והגזר", במה שהפחית באופן ניכר את ההתנגדות מקרב שתי הקבוצות.

ניתן לסכם את יעדיו של ביסמרק בשלוש מילות מפתח: קולטורקאמפף (Kulturkampf, "מאבק התרבות"), רפורמה חברתית ואיחוד לאומי^{[דרוש מקור]}.

• קולטורקאמפף: לאחר סיפוח הנסיכויות הקתוליות בדרום, הקתוליות, כפי שיוצגה על ידי מפלגת המרכז הגרמנית, נתפסה כאיום העיקרי על הלאומיות הפרוסית צבאית-אריסטוקרטית שטיפח ביסמרק, כיוון שנאמנותם הראשונה של הקתולים, לשיטתו, הייתה נתונה לאפיפיור ולא למדינה^{[דרוש מקור]}. הקתולים הדרומיים, שבסיס חייהם עדיין היה אגררי ושחלוקתם המעמדית מנתה בעיקר איכרים, בעלי מלאכה, אנשי כמורה ואצילים מסורתיים, התקשו תחילה להתמודד עם היעילות התעשייתית ועם הפתיחות המסחרית של הצפון הפרוטסטנטי.

מטרת הקולטורקאמפף הייתה להחליש את הלך הרוח הקתולי בגרמניה. בין פעולותיו של ביסמרק נמנו איסור על אנשי דת קתוליים לדון בענייני פוליטיקה; פיקוח הדוק של המדינה על הכשרתם ותעסוקתם של כמרים; סילוק מסדר הישועים מגרמניה והוצאתו אל מחוץ לחוק ב-1872; והחשוב מכל, הפקעת טקס הנישואין מסמכות הכנסייה והפיכתו לטקס אזרחי לכל דבר ב-1875.

בשנת 1878 איחדו ביסמרק ומפלגת המרכז הקתולית את כוחותיהם במטרה להיאבק בסוציאליסטים, במה שסימל את סוף הקולטורקאמפף. בפרספקטיבה היסטורית, ניתן לומר שהקולטורקאמפף הוביל בסופו של דבר לחוסר שקט קתולי רב מבעבר, ואף חיזק את הקתוליות בגרמניה, בניגוד לכוונתו המקורית של ביסמרק^{[דרוש מקור]}. רבים מהקתולים באזורי מזרח גרמניה, פולנים במוצאם, חשו ניכור כלפי המדינה ואגב כך התעוררה בקרבם הלאומיות הסלאבית.

• רפורמה חברתית: במסגרת התמודדותו עם מעמד הפועלים ועם הסוציאליזם, כונן ביסמרק מדינת רווחה מתקדמת למדי, אשר העצימה את הרגש הלאומי הגרמני בקרב הפועלים. הצעדים החברתיים שבהם נקט (שירותי רפואה ב-1883, ביטוח תאונות ב-1884, קצבת בריאות וזקנה ב-1889) היו המתקדמים ביותר בעולם באותה תקופה, ובמידה מסוימת עודם קיימים בגרמניה של ימינו.
• איחוד גרמניה (המאה ה-19): מאמציו של ביסמרק הביאו גם לצמצום הפערים האדירים בין הנסיכויות הגרמניות – שהתפתחו באופן עצמאי במשך מאות שנים – ובמיוחד בענייני חקיקה.

המסורות החוקיות והמערכות המשפטיות, שהיו שונות לחלוטין בין נסיכות לנסיכות, יצרו סיבוכים קשים, במיוחד בתחומי המנהל וסחר הלאומיים. בשנת 1871 הוצג חוק עונשין משותף לכל הנסיכויות (Reichsstrafgesetzbuch); ב-1877 נוסדו נהלים משפטיים אחידים, הכוללים את ה-Gerichtsverfassungsgesetz (מערכת בתי המשפט), ה-Zivilprozessordnung (הליכים אזרחיים) וה-Strafprozessordnung (הליכים פליליים). ארבע שנים קודם לכן תוקנה החוקה באופן שיאפשר לאימפריה להחליף את הקודקס האזרחי השונה בכל מדינה. ב-1881 התקיים המושב הראשון של הוועדה לקביעת הקודקס האזרחי של האימפריה כולה, מאמץ עילאי אשר הוביל בסופו של דבר ליצירתו של הקודקס האזרחי הגרמני Bürgerliches Gesetzbuch, מהמרשימות שביצירות המשפטיות שידע העולם; הקודקס נכנס לתוקפו ב-1 בינואר 1900.

בסופו של דבר, המודרניזציה השמרנית הביאה לתוצאות משמעותיות, בהתחשב בעובדה שהייתה בעיקר "מהפכה מגבוה". בהכירו בעובדה כי הכוח הפוליטי הממשי מצוי בידיהם של האריסטוקרטים בעלי האדמות, הממשל הפרלמנטרי-למחצה בגרמניה ביקש לשמור ככל הניתן על המסגרת החברתית המקורית, אף שכוחם הכלכלי של בעלי האדמות דעך בהשוואה לזה של התעשיינים. תקופת הרייך השני מאופיינת בפרקי זמן ארוכים של שלטון שמרני, ריכוזי מאוד ואוטוריטרי. לראשונה אוחדו הישויות המדיניות המסורתיות לכדי מדינה עצמאית אחת מאוחדת. דבר זה חייב את ההנהגה להקים מנגנון מנהלי מסועף, אחיד ורב עוצמה; קודקס משפטי אחיד; זרועות ביצועיות (משטרה וצבא) חזקים דיים, שיאפשרו למדינה להוציא לפועל את מדיניותה, כלפי פנים וחוץ; ולבסוף, טיפוח לאומיות גרמנית תוך הכפפת הקבוצות השונות במדינה לאיחוד הכלל גרמני.

המשבר הפיננסי של 1873

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. פסקה.

המשבר הפיננסי של 1873 עורר את התסיסה האנטישמית החמורה ביותר בגרמניה מאז מסעות הצלב או מגפת המוות השחור. לדברי ההיסטוריון של האימפריה של ביסמרק, פולקר אולריך, התפרצות האנטישמיות הייתה התוצאה "החמורה והמתמשכת ביותר" של המשבר הכלכלי הזה, והפכה ל"מרכיב עיקרי בתרבותה הפוליטית" של האימפריה עד סופה ב-1918.

מיליטריזם ואימפריאליזם

אחד מתוצרי הלוואי של המודרניזציה השמרנית היה מיליטריזם. על מנת לאחד את המעמדות העליונים – האריסטוקרטיה הלוחמת מזה והתעשיינים מזה – היה צורך בטיפוח הלך רוח מיליטריסטי, אשר יאפשר את המשך המודרניזציה מבלי לשנות את המבנה החברתי-פוליטי של המדינה. ואמנם, כל חברי ההנהגה של הרייך השני מצאו כי התפשטות אימפריאליסטית מעבר לים תניב יתרונות רבים. תעשייני הענק הגרמניים דחפו להתפשטות מעין זו מתוך עניין בערובות ובשווקים זרים למקרה של תחרות כלכלית בלתי צפויה או מתיחות פנימית; הפקידים רצו משרות רבות יותר; קציני הצבא חשקו בקידום; ואילו האריסטוקרטיה ביקשה תוארי כבוד. העלייה בתפוצתם של איגודי סחר, והתחזקות הסוציאליזם ותנועות מחאה נוספות בעידן החברה ההמונית באירופה, הייתה כר פורה עבור האריסטוקרטיה, אשר קראה למסעות אימפריאליזם לאומי בנימוק שכך ייטב לכל, ובפרט למעמד הפועלים. האימפריאליזם החדש, אשר נשען על הרומנטיקה של שלהי המאה ה-19, שלהב את כל שכבות החברה ותרם להיווצרותם של גלי לאומיות עזים. עוד בתקופתם של פרידריך וילהלם הראשון ופרידריך הגדול הצליחה פרוסיה ליצור צבא חזק דיו, שלא זו בלבד שאיים על יריבותיה (צרפת ואוסטריה), אלא אף הקנה לה שם עולמי כמעצמה רבת חשיבות בזירה הבינלאומית. אלא שבניגוד למעצמות שממערב לה, פרוסיה לא נהנתה מעוצמה רבה מחוץ לאירופה, ונעדרה מסורת קולוניאלית ממשית כזו של בריטניה, צרפת, הולנד וספרד.

האימפריאליסטים הגרמנים השתמשו בעובדה זו לצורך ביסוס תעמולתם. אחת מטענותיהם הייתה, למשל, כי מעמדה הבינלאומי של בריטניה הקנה לה יתרון כלכלי בלתי-הוגן בשווקים הבינלאומיים, במה שמגביל את צמיחתה הכלכלית של גרמניה ומאיים על ביטחונה. מדינאים ותעשיינים רבים באירופה ביקשו להאיץ את חלוקתה הקולוניאלית של אפריקה ולתפוס קולוניות לפני שיהיה בהן צורך ממשי. הם הצדיקו בקשתם זו בטענם כי השווקים האירופיים עלולים להגיע למצב של עודף היצע, וכי היכולת להבטיח את הישרדותה הכלכלית של המדינה תלויה בזמינותם של שווקים זרים, אליהם ניתן יהיה לייצא את העודף.

לצד שיקולים כלכליים אלו, גם התמורות הגדולות במאזן הכוחות באירופה עמדו ביסודו של האימפריאליזם החדש, והקלו על ההתפשטות המעצמתית הגרמנית מעבר לים. לאחר קריסת הסדר האירופי של קונגרס וינה, לא נתפס עוד האימפריאליזם כנחלתן הבלעדית של המעצמות המסורתיות, היינו צרפת ובריטניה. מדינות הלאום החדשות – גרמניה ואיטליה – שוב לא שקעו בסכסוכים פנימיים ויבשתיים, כפי שאירע פעמים רבות לפני המלחמה הפרנקו-פרוסית.

אף שביסמרק התנגד בעברו להרפתקאות חוץ-אירופיות, הוא הבין את ערכן של הקולוניות כערובות ל"שווקים חדשים עבור התעשייה הגרמנית, התפשטות המסחר, ותחום נוסף לפעילות, לציוויליזציה ולהון הגרמניים." גרמניה, שעברה תיעוש מהיר ושגודל הצי שלה הוכפל בין 1871 ל-1914, הלכה והסתמנה כאיום אסטרטגי על שוקיהן של יתר המעצמות. עם זאת, מאמציהם הקולוניאליים של הגרמנים באפריקה, שנפתחו רשמית בשנת 1884, לא הניבו הישגים טריטוריאליים גדולים כדוגמת אלה של צרפת ובריטניה, שנכנסו למירוץ לפניה.

האימפריה הקולוניאלית הגרמנית

האימפריה הקולוניאלית הגרמנית

ערך מורחב – האימפריה הקולוניאלית הגרמנית

האימפריה הגרמנית באפריקה כללה מושבות בדרום-מערב אפריקה, במערב אפריקה ובמזרח אפריקה. באזור האוקיינוס השקט כללה האימפריה את המושבות סמואה המערבית וגינאה החדשה הגרמנית, שאליה השתייכו מספר קבוצות איים וחלקו הצפון-מזרחי של האי הגדול גינאה החדשה. נוסף לכך החזיקו הגרמנים שטחי השפעה בסין.

בראשית המאה ה-20 דיכאה גרמניה מרידות של שבטים מקומיים בשתיים ממושבותיה, מרד המאג'י מאג'י במזרח אפריקה ומרד ההררו והנאמה בנמיביה, ובמהלך דיכוי המרד השמידה במכוון חלק ניכר מבני העמים המורדים, במה שנחשב למקרים הראשונים של רצח עם במאה ה-20.

השאיפות הקולוניאליות הגרמניות (גם לגבי מרוקו), אשר הובילו בין היתר ליצירת צי-קרבי רב עוצמה, כמו גם החשש הבריטי הגובר מפני הכוח העולה באירופה, גרמו לבריטים לעמוד לצד צרפת עם החתימה על ההסכמה הלבבית (Entente Cordialle) בשנת 1904. עוד קודם לכן כוננו צרפת ורוסיה ברית חשאית ביניהן, שהייתה אנטי גרמנית במהותה.

לאחר ביסמרק

האימפריה הגרמנית צמחה תחת הנהגתו של ביסמרק עד למותו של הקייזר וילהלם הראשון במרץ 1888. בשנה זו, המכונה "שנת שלושת הקיסרים" (Dreikaiserjahr בגרמנית), מת גם בנו של הקייזר, פרידריך השלישי, 99 ימים בלבד לאחר שהוכתר כקיסר. הדבר הביא להכתרתו של בנו הבכור של פרידריך, קייזר וילהלם השני, אשר פיטר את ביסמרק ממשרת הקנצלר במרץ 1890.

בגרמניה עצמה הלכה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והתעצמה, עד שהייתה לגדולה בעולם: בבחירות לרייכסטאג שנערכו בינואר 1912 גרפה כשליש מהמושבים. יחד עם זאת, הממשלות הגרמניות באותה תקופה נותרו שמרניות, ונשענו על תמיכתם של הליברלים והקתולים, אף שלקייזר נודעה השפעה רבה על החלטותיהן.

הקייזר וילהלם השני

מאזן הכוחות המעורער באירופה קרס לחלוטין עם החלטתה של אוסטריה, בת בריתה הקרובה של גרמניה מאז 1879, להכריז מלחמה על סרביה (יולי 1914) לאחר ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, במהלך ביקורו בסרייבו. גרמניה תמכה בצעדיה של אוסטריה ואף העניקה לה "צ'ק פתוח" לפעול כפי שהיא רואה לנכון בסרביה. סרביה זכתה לתמיכתה של רוסיה, שכאמור הייתה בת בריתה של צרפת. לאחר שהחליטה ממשלת הצאר לבצע גיוס כללי של צבא רוסיה (במטרה לתקוף את אוסטריה ובת בריתה, גרמניה), הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה וצרפת, בבחינת "מלחמת מנע". יש לזכור, כי החשש מפני כיתור צרפתי-רוסי של האימפריה, שיביא למלחמה בשתי חזיתות, היה המרכיב הראשי בחרדת הביטחון הגרמנית כבר בעשורים הראשונים לקיומה.

אירועים אלה הביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. חרף הצלחות ראשוניות, גרמניה ובנות בריתה הקיזו דמן בקיפאון הצבאי של המלחמה, ובסופו של דבר נוצחו על ידי אויב, שזכה לתגבורת מרשימה בשנת 1917 עם התערבותה של ארצות הברית לטובתו. הקייזר וילהלם השני גורש מהמדינה בנובמבר 1918 על ידי יסודות סוציאליסטים וקומוניסטים גרמניים, אשר ניסו אף הם (ינואר 1919) לתפוס את השלטון במדינה, ללא הועיל.

ביוני 1919 נחתם הסכם ורסאי, והמלחמה הסתיימה באופן רשמי. ההסכם נחתם באולם המראות בוורסאי, מקום ייסודו של "הרייך השני" כחמישים שנים קודם לכן. גרמניה איבדה שטחים רבים שהועברו לצרפת, לבלגיה ולאומה החדשה שהוקמה בעקבות המלחמה, פולין. כמו כן, מושבותיה באפריקה ובאוקיאניה נמסרו על ידי חבר הלאומים כשטחי מנדט למדינות המנצחות. בנוסף, גרמניה נדרשה ליטול אחריות לפרוץ המלחמה, וחויבה בשל כך לשלם פיצויי מלחמה גדולים לבעלות הברית. בנוסף, נאסר עליה להקים כוח צבאי בן יותר ממאה אלף חיילים, כמו גם להחזיק בצי ובאווירייה. הסכם ורסאי גרם להתמרמרות קשה בקרב הציבור הגרמני, שתפס את החוזה כתכתיב דרקוני ובלתי הוגן. האידאולוגיה הנאצית מבית מדרשו של אדולף היטלר השכילה לנצל תסכול זה מאוחר יותר, באופן שהביא לקריסתה של רפובליקת ויימאר.

מורשת

את שלטונו האוטוריטרי של ביסמרק, כמו גם את תפיסותיו המסורתיות בדבר מיליטריזם והיררכיה, ניתן להבין על רקע העובדה שהמדינה הגרמנית הייתה צעירה מאוד, ושאיחודה היה במובנים רבים רופף; שהמעצמה השכנה מהמערב, צרפת, ניסתה לאורך מאות שנים לשמר את חולשתן ופילוגן של הנסיכויות הגרמניות; ושגרמניה הייתה פעם אחר פעם זירת למאבקים בין ממלכות ומדינות אירופיות, דבר שהיו לו השלכות שליליות מרחיקות לכת על אזורים רבים במדינה^{[דרוש מקור]}. מנהיגים גרמנים בני דורו של ביסמרק עוד שימרו בזכרונם את המלחמות הנפוליוניות ואת ההשפלות הלאומיות שנחלה פרוסיה מידי מעצמות זרות. הם חשו, אפוא, כורח תפיסתי להימנע מהפגנת חולשה כלפי חוץ ופנים, ולכן נמנעו מקיום שלטון ליברלי^{[דרוש מקור]}.

מורשתו של ביסמרק, שצברה תאוצה בימיו של הקייזר המיליטריסטי וילהלם השני, תרמה להתפתחות התרבות הפוליטית הגרמנית שהצמיחה את הנאציזם. ביסמרק השתמש באסטרטגיה של דיכוי פלגים יריבים לצד עידוד מיליטריזם פרוסי. כתוצאה מכך, בגרמניה, כמו ביפן ובאיטליה, ניסיונות מאוחרים יותר לחולל מהפכות דמוקרטיות הביאו ליצירתם של משטרים דמוקרטיים בלתי יציבים ופגיעים (רפובליקת ויימאר, יפן בשנות העשרים ואיטליה מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד לעלייתו של מוסוליני בשנת 1922)^{[דרוש מקור]}. הדמוקרטיות החוקתיות הללו לא השכילו להתמודד עם בעיות התקופה, ולא יכלו – או לא רצו – לחולל שינויים מבניים יסודיים בדפוסי הממשל ובתרבות הפוליטית^{[דרוש מקור]}.

נטיותיה המיליטריסטיות של גרמניה, כמו גם העובדה שאיחודה הושג "בדם וברזל", שימרו את הפן הדספוטי באופייה של המדינה, חרף ההתקדמות האדירה שחלה בתחומי המדע והתעשייה בעידן הרייך השני. כוחות הצבא שלה, שחונכו ברוח המיליטריזם הפרוסי – הערצת המלחמה וגילוי נאמנות בלתי מתפשרת כלפי המדינה, השליט והסדר החברתי – שמרו על נאמנותם העזה כלפי הקיסרים לבית הוהנצולרן. בנוסף, בעלי האדמות הגרמנים טיפחו תרבות מעמדית מובהקת, ופיתחו רעיונות בדבר עליונותו המושרשת של המעמד השליט, אף שהדבר היה במידה רבה ארכאי במאה העשרים. הפקידות המלכותית היעילה בגרמניה אף היא תרמה לכך, בהציגה את אידיאל הצייתנות המוחלטת, ובהדגישה את כפיפותו של הפרט ואף של המעמד החברתי למוסד המדינה. רעיונות ואידיאלים אלו יפותחו מאוחר יותר לכדי דוקטרינות של עליונות גזעית; ואמנם, אפשר לסכם ולטעון כי ניצני המיליטריזם, הדספוטיזם ושנאת הזרים, שאפיינו את המשטר הנאצי שעלה בשנת 1933, נזרעו במידה רבה בתקופת האימפריה הגרמנית.

לאיחוד גרמניה נודעה השפעה משמעותית גם על מזרח אסיה. האיחוד הביסמרקי נתפס כמודל שיש לאמצו הן עבור המודרניזציה היעילה של יפן והן עבור המודרניזציה היעילה פחות של סין בתחילת המאה ה-20. הקודקס האזרחי הגרמני אומץ כבסיס מערכות המשפט של יפן ושל הרפובליקה הסינית, ועודה משמשת כבסיס המשפטי של טאיוון.

ראו גם

עיינו גם בפורטל פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה, ובין היתר, היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות וכלכלה.

• תוצאות מלחמת העולם הראשונה
• היסטוריה של גרמניה
• האימפריה הרומית הקדושה, הידועה גם בתור הרייך הראשון
• גרמניה הנאצית, הידועה גם בתור הרייך השלישי
• האימפריה הקולוניאלית הגרמנית
• רפובליקת ויימאר

לקריאה נוספת

עודד היילברונר (עורך), "הרייך חסר המנוחה": הרייך הגרמני השני, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1997

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקיסרות הגרמנית בוויקישיתוף

• מפת האימפריה הגרמנית, 1871
• עפרי אילני, כדי לנקות את המצפון (ולהסיר קללה) השיבו הגרמנים לטנזניה את השן של צ'יף מקוואווא, באתר הארץ, 4 במאי 2016
• הקיסרות הגרמנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• גרמניה, היסטוריה, 1871-1918, דף שער בספרייה הלאומית