הפיגוע ברחוב בן-יהודה (1948)

הפיגוע ברחוב בן-יהודה
חלק מהסכסוך הישראלי-ערבי
	ההרס ברחוב בן-יהודה כתוצאה מפיצוץ מכונית התופת
תאריך	22 בפברואר 1948
קואורדינטות	31°46′53″N 35°13′03″E / 31.781389°N 35.2175°E
סוג	מכונית תופת
הרוגים	58
פצועים	123
מבצע	תכנון: עבד אל-קאדר אל-חוסייני; ביצוע: חיילים שערקו מהצבא הבריטי
מספר מפגעים	6
	(למפת ירושלים רגילה) הפיגוע ברחוב בן-יהודה

ערך זה עוסק בפיגוע טרור שבוצע ברחוב בן-יהודה בירושלים ב-22 בפברואר 1948. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הפיגוע ברחוב בן-יהודה (פירושונים).

הפיגוע ברחוב בן-יהודה בירושלים אירע במהלך מלחמת העצמאות, ביום י"ב באדר א' תש"ח, 22 בפברואר 1948. הוא תוכנן על ידי עבד אל-קאדר אל-חוסייני ופאוזי אל-כותוב ובוצע על ידי חיילים שערקו מהצבא הבריטי ועשו שימוש בכלי רכב ובנשק של הצבא הבריטי. שלושה בניינים ברחוב בן-יהודה בירושלים (שני בתי מלון ובניין מגורים) נהרסו, ומעוצמת הפיצוץ נופצו זכוכיות ברחבי העיר. בפיגוע נרצחו 58 בני אדם, מהם 49 שנמצאו מתים בהריסות הבניינים ו-9 שנפטרו מפצעיהם מאוחר יותר, לצד 38 אחרים שנפצעו. רוב הרוגי הפיגוע נקברו בבית הקברות סנהדריה. הפיגוע ברחוב בן יהודה הוא בין הפיגועים הקשים שהתרחשו בירושלים.

רקע

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ערך מורחב – ירושלים בתקופת המנדט הבריטי

מהלך האירוע

הפיצוץ ברחוב בן-יהודה התרחש בשעה 6:30 בבוקר. עדים לכניסת מכוניות התופת לירושלים היו שלמה חרפי ומשה קדמי, שומרים בעמדת מחסום של משמר העם בשכונת רוממה. אל המחסום הגיעו שלוש משאיות המלוות בשריונית של הצבא הבריטי שיצאו מהכפר עמואס שם הן הוכנו^[1]. כאשר נשאל נהג השריונית ליעדו הוא השיב כי המשאיות מעבירות פסולת למחנה אלנבי הבריטי ליד שכונת תלפיות. כאשר השומרים בקשו לבדוק את המשאיות צעק השוטר בעברית: "אמרתי שהכל בסדר - לא ארשה שתערוך בדיקה! אני אחראי לשיירה - סמרטוט יהודי עלוב, תן לעבור!". הם רשמו את מספר השריונית, 579, ואת השעה, 6:15, על מנת לדווח על גסות הרוח, למרות שזו לא הייתה התנהגות חריגה. שני השומרים העידו בוועדת החקירה של הסוכנות כי קיבלו הוראה לא לחפש במכוניות צבאיות ומשטרתיות בריטיות^[2].

השיירה הגיעה לרחוב בן-יהודה פינת רחוב בן הלל. שלמה (נג'י) אוסי, שהיה שומר לילה בחניון, שמע יריות והבחין כי נהגי המשאיות נוטשים רכביהם, יורים לכל עבר אל העוברים והשבים, ולאחר מכן נמלטים לשריונית של הצבא הבריטי. אוסי נזכר בפיצוץ שהיה בירושלים עשרים ימים קודם, כאשר משאית עם חומר נפץ התפוצצה ברחוב הסולל (כיום רחוב החבצלת) ליד הבניין בו הייתה מערכת העיתון פלסטיין פוסט. הוא רץ לאמצע הרחוב וצעק לכל עבר במטרה להעיר את הדיירים משנתם.

הפיצוץ התרחש בשעה 6:30. מעוצמת הפיצוץ נהרס כליל מבנה ארבע הקומות בו שכן מלון "אטלנטיק", נזק כבד נגרם למלון אמדורסקי, לבית בנק קופת עם ולבית וילנצ'יק הסמוך. מהדף הפיצוץ נמעך גג "קולנוע אוריון", נהרסה חנות הספרים של מיכל יצחק רבינוביץ' "דרום"^[3], וזכוכיות נופצו ברחבי העיר, בשכונות רחביה, גאולה, מקור ברוך ומחנה יהודה.

בבתי המלון התאכסנו בזמן הפיגוע פליטים משכונת תלפיות ומפוני הבניין ברחוב הסולל, שנפגע עשרים ימים קודם^[2].

נפגעים

לאחר 36 שעות של פינוי ההריסות, נאספו למעלה מ-140 פצועים ו-49 חללים. בית הקברות בהר הזיתים היה מנותק מהעיר ועל כן רוב החללים נקברו בבית הקברות החדש בסנהדריה שנחנך לקראת ההלוויה. ביום ט"ז באדר א' (26 בפברואר 1948) נקברו בקבר אחים בבית הקברות 43 מחללי הפיגוע. עוד 4 מההרוגים נקברו בתל אביב ושני הרוגים לא יהודים נקברו על ידי בני עדתם^[4].

ועד הקהילה היהודית בעיר, המוסד הלאומי של תושבי העיר, פנה לתושבי העיר וביקש כי יארחו את הדיירים, שהפכו להיות למחוסרי דיור. כן ביקש מבעלי המלאכה כי יתקנו בהקדם את הנזקים על חשבון ביצוע עבודות אחרות.

האחריות לפיצוץ והתגובות לו

הפיצוץ בוצע על ידי שישה עריקים מהצבא הבריטי שנשכרו לבצע את הפיגוע שתוכנן על ידי עבד אל-קאדר אל-חוסייני שידע שבמלונות שברחוב בן-יהודה התאכסנו מלווי השיירות לירושלים, אנשי הפלמ"ח והחי"ש. המבצעים סיירו ברחוב בן-יהודה שבוע לפני הפיגוע וביום הפיצוץ שבו למקום לבצע את הפעולה. בפועל, מלווי השיירות לא היו בחדריהם בעת הפיצוץ שכן יצאו זמן קצר קודם לכן ללוות שיירה^[2].

לאחר הפיגוע פנו שניים מהמבצעים לאמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים ששהה אז בקהיר, בבקשה לקבל את שכרם, אך הוא "זרק אותם מביתו". שניים נוספים נהרגו כאשר פירקו מטען חבלה שהוחדר למפקדה ערבית ליד שכם. השניים האחרונים נתפסו על ידי ההגנה, נמסרו לבריטים ונידונו לעשר שנות מאסר על גנבת נשק ועריקה^[2]. הלח"י פרסם כרוז "מבוקש" עם תמונתו של חייל בריטי בשם מרטין סטטון ושלטענתם היה מעורב בפיגוע. גופתו נמצאה בין ההרוגים בקרב על נצרת במבצע דקל^[5].

למערכות העיתונים הגיעה כרזת נטילת אחריות לפיצוץ מהסניף הארץ ישראלי של "הליגה הבריטית" (הפשיסטית). כך נכתב: "נשבענו שבועה קדושה לצאת למסע צלב נגד היהודים". וסיימו את הכרוז במשפטים: "אנחנו נסיים את מפעל היטלר. חיילים ושוטרים בריטיים, כולנו נצטרף למלחמה זו, החל מנציגיה הבכירים ביותר של האימפריה הבריטית, עד לצנועים ביותר".

דובר הממשלה הבריטית הודיע שאין לממשלה כל קשר לפיגוע וכי העובדה שאנשים לבושים מדי צבא בריטי השתתפו בפיגוע אינה אומרת הרבה בגלל שהמנהג ללבוש בגדי אחרים הפך לשיטה מקובלת בידי הטרוריסטים. אולם רבים בציבור היהודי האשימו את הבריטים בפיגוע וההנהגה היהודית סירבה להיעזר בצבא הבריטי ובציודו, בפעולות החילוץ לאחר הפיצוץ^[6]. פיקוד ההגנה פרסם "פקודת יום", ליום י"ב אדר א' תש"ח: "רצח שפל ואכזרי של עשרות אזרחים שלווים בוצע הבוקר בחוצות ירושלים בידי זדים מוגי לב", אך פנתה לתושבי ירושלים בבקשה לא להגיב על ידי "פעולות בלתי אחראיות". לעומת זאת האצ"ל פרסם הודעה לפיה: "כל חייל או שוטר בריטי שיימצא באזור היהודי (של העיר) - יירה!" ואכן לוחמי אצ"ל ולח"י יצאו לרחובות העיר ופצעו לפחות 10 שוטרים וחיילים בריטים^[6]. הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג הטיל בדבריו בהלוויה אחריות כוללת על בריטניה באומרו שהיא אינה יכולה לרחוץ ידיה ולומר שאינה אחראית לרציחת הנפשות האלה כמו שאר הנפשות שנרצחו מאז 2 בדצמבר 1947^[4].

דוד בן-גוריון כתב ביומנו: "הרס כזה לא שיערתי". אבל הוסיף כי "בריונים ורוצחים שלנו פילסו את הדרך"^[7].

מאותו יום פונו החיילים הבריטיים מהעיר ל"אזורי ביטחון". נאסר עליהם להיכנס לשכונות יהודיות פרט לביצוע תפקידים מבצעיים^[2].

ב-29 בפברואר 1948, במלאת "שבעה" לפיגוע ברחוב בן-יהודה, תקף לח"י רכבת שהסיעה חיילים בריטים ליד מכון אילון בפאתי רחובות. בהתקפה נהרגו 28 חיילים בריטים. הבריטים הגיבו באותו יום בהסגירם את מגיני בית החרושת היוצק ליד תל אביב לידי הערבים, שרצחו עשרה מהם.

לקריאה נוספת

אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ג' עמ' 89–91.

קישורים חיצוניים

יאיר שלג, 45 שנות פיגועים קשים, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2001
הפיגוע ששכחנו, באתר ynet, 25 בינואר 2007
רצח המוני במרכז ירושלים היהודית, דבר, 23 בפברואר 1948
הדף הראשון של "הבקר" מיום למחרת הפיגוע
עוז רוזנברג, ‏נאבק על ההכרה באביו כנופל מערכת הביטחון: "יכל לברוח משם, אבל הודות לו ניצלו אנשים", באתר מעריב אונליין, 22 בפברואר 2018
תיאור הפיגוע מנקודת מבטו של ילד ירושלמי - הרב יעקב אריאל

הערות שוליים

^ בני מוריס, 1948 : תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, ספריית אופקים, עמ' 128
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ג' עמ' 89–91.
^ שמו הרשמי של הרחוב המתחיל מן הפינה בה אירע הפיצוץ, הידוע בשם העממי "הפסאז'", הוא "דרום" על שם החנות, ראו: דרום באתר הרשמי של עיריית ירושלים.
^ ¹ ² 43 מחללי ההפצצה בירושלים הובאו לקבורה ליד קברי הסנהדרין, דבר, 27 בפברואר 1948
^ No sign of Jews, פלסטיין פוסט, 30 ביולי 1948
^ ¹ ² דובר הממשלה: לכוחות הביטחון אין קשר למעשי הפיצוץ בירושלים, דבר, 27 בפברואר 1948
^ אורי מילשטיין, מכוניות תופת בירושלים, באתר News1 מחלקה ראשונה, 6 במאי 2016

[1] בני מוריס, 1948 : תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, ספריית אופקים, עמ' 128

[uri-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ג' עמ' 89–91.

[3] שמו הרשמי של הרחוב המתחיל מן הפינה בה אירע הפיצוץ, הידוע בשם העממי "הפסאז'", הוא "דרום" על שם החנות, ראו: דרום באתר הרשמי של עיריית ירושלים.

[קבורה-4] ¹ ² 43 מחללי ההפצצה בירושלים הובאו לקבורה ליד קברי הסנהדרין, דבר, 27 בפברואר 1948

[5] No sign of Jews, פלסטיין פוסט, 30 ביולי 1948

[בריטים-6] ¹ ² דובר הממשלה: לכוחות הביטחון אין קשר למעשי הפיצוץ בירושלים, דבר, 27 בפברואר 1948

[מכוניות_תופת-7] אורי מילשטיין, מכוניות תופת בירושלים, באתר News1 מחלקה ראשונה, 6 במאי 2016

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]