המחלוקת על הסמיכה ביום טוב
| מקרא | ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ"א |
|---|---|
| משנה | משנה, מסכת חגיגה, פרק ב', משנה ב' - ג', משנה, מסכת ביצה, פרק ב', משנה ד' |
| תלמוד בבלי | מסכת ביצה, דף י"ט, עמוד א' - עד כ' ע"ב |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר קרבנות, הלכות חגיגה, פרק א', הלכה ח' |
  | |
מחלוקת אודות הסמיכה בחג היא מחלוקת עתיקה והראשונה המתועדת בין חכמי ישראל אודות היתר סמיכה על הקרבן בחג.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחלוקות תורניות היו נפוצות בעם ישראל מאז הפכו החכמים לגורם המרכזי בהנהגת העם (משלהי התקופה החשמונאית ועד למאה ה-18). מחלוקות הוכרעו בדרך כלל על פי העיקרון ”אחרי רבים להטות”, כלומר בהכרעת רוב החכמים שנכחו בדיון מסוים. דרך אחרת להכרעה הייתה ללכת בעקבות חכם גדול בדורו, כמו במקרה של ”רבי יוסי ורבי יהודה הלכה כרבי יוסי”. לעיתים נדירות לא הוכרעה המחלוקת. אחד ממקרים אלו היא מחלוקת התנאים האם מותר לסמוך על בעל חיים בחג.
המחלוקת בדורות הראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשנה במסכת חגיגה[1] מופיעה מחלוקת זו, היחידה במינה, בנושא הסמיכה, מחלוקת שהתמשכה במשך דורות רבים, הראשון שהוזכר בכל זוג הוא נשיא הסנהדרין והשני הוא אב בית דין. לכל אחד מהשניים זכות ווטו על פסק הדין, ולכן המחלוקת לא הוכרעה:
יוסי בן יועזר אומר: שלא לסמוך; יוסי בן יוחנן אומר: לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר: שלא לסמוך; ניתאי הארבלי אומר: לסמוך. יהודה בן טבאי אומר: שלא לסמוך; שמעון בן שטח אומר: לסמוך. שמעיה אומר: לסמוך; אבטליון אומר: שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם - נכנס שמאי. שמאי אומר: שלא לסמוך; הלל אומר: לסמוך. הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אב בית דין.
הקשר במשנה, מסכת חגיגה העוסקת בקרבנות שמביא כל אדם בשלוש הרגלים, מלמד שהסמיכה המדוברת כאן היא סמיכה על קרבנות החג. כך גם נאמר במשנה הבאה:
הנושא הנדון הוא השאלה האם ביום טוב, שאסור במלאכה, צריך לסמוך על הקרבנות. ברקע הדיון עומדת ההלכה, שאסור לרכב על בעלי חיים ביום טוב, וזהו איסור מדרבנן[2]. מכיוון שהסמיכה כרוכה בהישענות על בעלי חיים, האסורה בשבת ויום טוב כמו רכיבה, היו שסברו שאסור לסמוך ביום טוב. אולם לדעת המתירים, המצווה לסמוך גוברת על האיסור מדרבנן בהישענות על בעל חיים. על כך אמר רבי יוחנן[3]: "לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור". דיון זה הוא אחד המקורות לכאורה לקדמותם וחשיבותם של הדינים מדרבנן.
זהו הפירוש המקובל למחלוקת זו[4]. מחלוקת זו לא הוכרעה במשך כמה דורות, מסיבה שלא הובררה לגמרי. יש אומרים שלנשיא או לאב בית דין יש "זכות וטו" על ההצבעה, ומכיוון שנחלקו בה הנשיאים עם אבות בתי הדין - לא הושגה הכרעה[5].
החוקרים עמדו על הפלא של אי הכרעת מחלוקת זו דווקא[6], בעוד שאנו מוצאים שדווקא הנשיאים עצמם יצאו בכל כוחם שלא ירבו מחלוקות בישראל. במחלוקת בין רבי אליעזר לשאר החכמים בעניין תנור של עכנאי, כאשר רבן גמליאל שהיה באותה שעה בים מובא כי הוא "עמד על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל"[7], ודווקא מחלוקת זו נשארה, וכמו שנאמר בירושלמי: בראשונה לא הייתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד[8].
בית שמאי ובית הלל
[עריכת קוד מקור | עריכה].JPG)
בראשית ימי התנאים נחלקו חכמי ישראל לשתי קבוצות. קבוצה אחת הם תלמידיו של שמאי הזקן שקיבלו ממנו את דרכו הלימודית, וקבוצה אחת היו תלמידיו של הלל הזקן שלמדו ממנו את דרכו הלימודית השונה, המקילה יותר (לרוב).
אחת מהמחלוקות הידועות בין שתי הקבוצות היו אודות הקרבת קרבנות בחג ואודות הסמיכה. מחלוקת זו נכתבה במסכת ביצה, בפרק השני: ”בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים - וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן. אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת - וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם” (משנה, מסכת ביצה, פרק ב', משנה ד'.). במשנה זו אנו מוצאים חיבור לא מובן בין שתי מחלוקות בין בית שמאי ובין בית הלל, האחת היא אילו קרבנות מותר להקריב בחג, והשנייה על אילו קרבנות מותר לסמוך בחג.
המחלוקת הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השאלה הראשונה תלויה בשאלה האם התירה התורה רק צורכי אוכל נפש בחג, כאמור בפסוק ”עצרת תהיה לכם” ודרשו חזל - ”לכל צרכיכם”, כך שלפי זה יהיה מותר לשחוט בחג רק שלמי חגיגה שגם מביא הקרבן משתתף באכילה, או שמא התירה התורה אף צורכי גבוה - קרבנות, ואם כן מותר לשחוט גם עולת ראייה, ואולי גם קרבנות אחרים.[9] בתוך מחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל, קיימת מחלוקת אחרת שנולדה בדורות האמוראים אודות גדרה המדויק של המחלוקת. לפי עולא ורב אדא בר אהבה אין ספק שגם לפי הדעה המקילה (בית הלל) מותר לשחוט רק קרבנות שהם לכבוד החג, ולא עולת נדבה רגילה, שאינה קשורה לכבוד החג. לפי רב יוסף, אף קביעה זו של עולא תלויה ועומדת במחלוקת, וקיימת דעה תנאית האומרת שגם נדרים ונדבות מותר לשחוט בחג. רב יוסף מצא ברייתא, שלפי פרשנותו, חלוקים בה הדעות שלפי תנא קמא ורבי שמעון אסור להקריב נדרים ונדבות בחג, ולפי רבי אלעזר ברבי שמעון מותר להקריב בחג נדרים ונדבות.
טעם המחלוקת
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי עולא טעמם של בית הלל הוא כפי שניתן ללמוד מהפסוק (לפי שיטת בית הלל) ”וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ”[10], - שמותר לשחוט בחג כל קרבן המוקרב לכבוד החג ולכבוד שמים בבית המקדש[11][12] בברייתא מובא נימוק נוסף של בית הלל, על פי הכלל קל וחומר, ולפיו מכיוון שאנו מוצאים שקל יותר להקריב קרבנות לאל מאשר צורכי אוכל נפש - בכל שבת שבה מותר לחלל שבת רק כדי להקריב קרבנות, אם כן יש להניח שבחג שבה מותר לעבור על המלאכות האסורות, לצורך אוכל נפש - ברור שאז יהיה מותר להקריב קרבנות לאל. ביסוד המחלוקת עומדת השאלה האם ניתן להשוות קרבן עולה, שניתן להקריבו במשך שבעה ימים לקרבנות השבת שניתן להקריב אותם במשך יום אחד בלבד, ולקרוא לשניהם קרבנות שהוקבע זמנם, וממילא טענת ה"קל וחומר" נכונה שכן היא נעשית בין שתי דוגמאות דומות, או שמא קרבן שניתן להקריב במשך שבעה ימים לא נחשב ל"הוקבע זמנו".
לפי טעמו של רב יוסף, שהם חלוקים בשאלה האם ניתן להקריב נדרים ונדבות בחג, והשאלה אינה מוגבלת לקרבנות חובה בלבד אלא גם לקרבנות נדבה, מובא בברייתא טעם אחר, ולפיו בית הלל טוענים ”ומה במקום שכירתך סתומה - כירת רבך פתוחה, מקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה”, ולפיו לא ייתכן שתותר שחיטה בחג לצורך אוכל נפש - שהיא צורך אנוש, ולא לצורך הקרבת קרבנות הנחשבת לצורך גבוה[13].
המחלוקת השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחלוקת השנייה היא האם מותר לסמוך על קרבן שלמים המוקרב בחג. השאלה היא האם הדבר אסור מכיוון שהסמיכה אסורה מדברי חכמים, שכן היא נעשית כשהסומך - בעל הקרבן - נשען על בעל החיים בכל כוחו, דבר המנוגד לתקנת החכמים לא להשתמש בבעלי חיים - ”אין רוכבין על גבי בהמה”[14], בית שמאי אוסרים מסיבה זו ובית הלל מתירים שכן הם סוברים שהסמיכה היא חובה גמורה מהתורה, הן העשייה והן שתהיה סמוך לשחיטה (כך שלא ניתן לעשותה לפני החג).
בדורות המאוחרים יותר, נחלקו התנאים בגדר המחלוקת.
- לפי רבי יוסי שניהם, בית שמאי ובית הלל, מודים כי קיימת חובת סמיכה מהתורה בקרבן שלמים המוקרב בחג (שלמי חגיגה), והמחלוקת היא האם "תיכף לסמיכה שחיטה", כלומר בית שמאי סוברים שהסמיכה אינה צריכה להתבצע בסמוך להקרבת הקרבן, ובמקרה זה ניתן לעשותה גם קודם החג, ולכן ברור שהיא אינה דוחה את החג, ואילו בית הלל סוברים ש"תיכף לסמיכה שחיטה".
- לפי רבי יוסי ברבי יהודה, המחלוקת היא יסודית יותר, והיא בכך האם קיימת כלל חובת הסמיכה ב"שלמי חובה" שהוא הקרבן השלמים המוקרב בחג. לפי בית הלל, ניתן ללמוד לפי הכלל במה מצינו שכמו שכל קרבן שלמים חייב בסמיכה כך גם קרבן זה חייב בסמיכה (אף על פי שקרבן שלמים רגיל נחשב ל"שלמי נדבה" וקרבן זה שחובה להביאו מוגדר כשלמי חובה הם סוברים שניתן ללמוד דינו של זה מדינו של האחר), או לפי גישה אחרת, מהצד השווה שבין שלמי נדבה לעולת חובה, שמכיוון שבשניהם יש חובה לסמוך, לא ניתן לתלות זאת בכך שהאחד שלמים / עולה או בכך שהאחד מהם נדבה / חובה, שהרי בשני המינים אנו מוצאים את חובת הסמיכה.
הרחבת המחלוקת ופסיקת ההלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחלוקת זו נמשכה משך זמן רב, והיו חיכוכים בין שתי הישיבות. אך בעוד שתלמידי בית שמאי עמדו על דעתם וניסו לשכנע את בני הישיבה השנייה בצדקתם, דגלה הישיבה השנייה בהנהגה פשטנית, וסברה כי עליה להימנע מוויכוחים ומחלוקות מיותרות. כך למשל, כאשר הגיע הלל הזקן בחג עם קרבן העולה, שלפי בית הלל מותר בהקרבה ולפי בית שמאי אסור, חברו עליו בית שמאי בטענה ”מה טיבה של בהמה זו”, במטרה להיכנס עמו לדיון תלמודי. הלל הזקן שהיה ידוע במידה הענווה, השתמט מהם כשהוא מכשכש לבעל החיים בזנבו, ובכך הוכיח להם כביכול שמדובר בבעל חיים ממין נקבה[15], הכשר רק לקרבן שלמים המותר להקרבה אף לפי שיטת בית שמאי.
במעמד זה, שהה במקום אחד מזקני ישיבת בית שמאי ושמו בבא בן בוטא, שידע שההלכה בשמים נתקבלה כבית הלל על פי בת קול שיצאה משמים, והוא החליט להוכיח קבל עם ועדה שההלכה נפסקה כבית הלל. הוא ציווה להביא להר הבית את כל בעלי החיים המשובחים שהיו בירושלים[16], העמידם בהר הבית[17], ואמר: ”כל מי שרוצה לסמוך יבוא ויסמוך”. בעקבות מעשה זה, שנעשה על ידי אחד מזקני ישיבת בית שמאי שהוא עצמו הודה לבית הלל שההלכה כמותן, נשתתקה ידם של צעירי תלמידי בית שמאי, וכולם הודו שכך היא ההלכה, אף אחד לא ערער עליה.
מסורת אחרת קיימת בירושלמי[18] אודות השתלשלות האירועים:
לאחר ימים גברה ידן של בית שמאי, ובקשו לקבוע הלכה כדבריהן, והיה שם בבא בן בוטי מתלמידי בית שמאי, יודע שהלכה כבית הלל. פעם אחת נכנס לעזרה ומצא אותה שוממת, אמר: ישמו בתיהן של אלו (=של בית שמאי), שהשימו בית אלהינו (=מנעו הבאת קורבנות ורוקנו את המקדש). מה עשה? שלח והביא שלשת אלפים צאן מצאן קדר, וביקרו ממומין (=בדק את כשרותם), והעמידן בהר הבית. אמר להן: שמעוני אחיי בית ישראל, כל מי שהוא רוצה יביא עולות, יביא ויסמוך, יביא שלמים יביא ויסמוך. באותה שעה נקבעה הלכה כבית הלל, ולא אמר אדם דבר.
אחרי פסיקת ההלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר פסיקת ההלכה, עדיין היו יחידים מתלמידי בית שמאי שלא נכנעו לפסק. בין אלו לתלמידי בית הלל היו התנגשויות. כך למשל, הביא אחד מתלמידי בית הלל את עולתו לעזרה, ומצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי. אותו תלמיד לא יכול היה לסבול את חילול החג שנעשה (לפי שיטת בית שמאי) ואמר לו בחריפות: ”מה זו סמיכה”, כלומר מה פשר הסמיכה הזו שאתם עושים, שהיא כרוכה באיסור חמור לפי שיטת בית שמאי? אותו תלמיד של בית הלל, יצא מגדרו, ואף על פי ששיטת בית הלל היה להבליג על חרפתם, הוא הבין כי כאן, לאחר שכבר נפסקה ההלכה כבית הלל עליו למחות על ביזוי הפסק[19], והוא השיב לו: ”מה זו שתיקה?” כלומר - עליך לשתוק ולא לערער על הלכה זו שכבר נפסקה ההלכה כמותה.
למרות התגובה החריפה יחסית של תלמיד בית הלל לבית שמאי, למדו חז"ל מהתגובה השקולה של תלמיד בית הלל, שעל אדם להזהר וגם כאשר מקניטים אותו ועליו לענות - לא להגביר את אש המחלוקת, אלא לענות באותו לשון שבו הקניטו אותו בלבד, ולא יותר, כמו אותו תלמיד בית הלל שנזהר לענות למחרפהו באותה לשון עצמה "מה זו" ולא הוסיף עליה[13].
פרשנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש פרשנים שקשרו מחלוקות אלו זו בזו וסוברים שבטעמה של המחלוקת עמד השיקול שהסמיכה הייתה חשובה ביותר בעיני העם. על כך תעיד הברייתא[20]: "אמר רבי יוסי: סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים לא מפני שסמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים". מכך אנו למדים שהסמיכה הייתה חשובה במיוחד וגרמה "נחת רוח" לנשים שיכלו לעשותה. כן ניתן להסיק מהכרעת המחלוקת שעל ידי בבא בן בוטא שמצא את העזרה שוממת, "מה עשה? שלח והביא שלשת אלפים צאן מצאן קדר, וביקרו ממומין (=בדק את כשרותם), והעמידן בהר הבית. אמר להן: שמעוני אחיי בית ישראל, כל מי שהוא רוצה יביא עולות, יביא ויסמוך, יביא שלמים יביא ויסמוך. בבא בן בוטא מדגיש פעמיים כי כל אחד יכול להקריב ולסמוך על הקרבן, בעוד שהעזרה הייתה שוממת מפני סיבה אחרת לכאורה - האסור להביא עולה ראייה לבית המקדש.
יש פרשנים שפירשו את המחלוקת ההיסטורית בכך שחלק גדול מהעם התגורר באותה שעה בארצות הרחוקות מארץ ישראל, ולא היו באים לבית המקדש ללא הסמיכה החביבה עליהם כל כך. כאן נחלקו החכמים בין שתי השיטות; האם כדאי להקל באיסור שבות של סמיכה כדי להרבות במצוות עלייה לרגל, שהעם יבואו בעצמם לבית המקדש ללא שליח כדי לסמוך בעצמם על הקרבן, או שמא מוטב להותיר את איסור שבות על כנו ולא להקל בו כדי להרבות מצוות אחרות[21].
אחרים[22] התמקדו בעובדה שהמחלוקת החלה בימי יוסי בן יועזר, ופירשו את המחלוקת בימי יוסי בן יועזר שאסר לסמוך - דבר האסור באיסור שבות - במצב החמור של עם ישראל באותה שעה. אנו מוצאים כי בזמנו החלה הכפירה בתורה שבעל פה על ידי תלמידי אנטיגנוס איש סוכו שכפרו בתורה שבעל פה[23], אחיינו של יוסי (בן אחותו) היה יקום איש צרורות - אלקימוס, (שלבסוף חזר בתשובה וביצע בעצמו ארבע מיתות בית דין כדי לכפר על מעשיו, לאחר שהתעמת עם דודו שנלקח והוצא להורג על ידי היוונים)[24], בנו של יוסף בן יועזר אינו נוהג כשורה עד שהוא מחפש דרכים לא להעביר אליו את ירושתו[25], במיוחד אנו מוצאים כי העם היה מקל באיסור שבות, ואנו מוצאים את החכמים מלקים אדם שרכב על סוס בשבת[26]. עד שהוכרח יוסי בן יועזר לומר כי "יהי ביתך בית וועד לחכמים" שחיפשו מקום להתאסף בו[27], וכחלק מהמאמר "ויהיו עניים בני ביתך". במצב קשה התעוררה שאלה בין החכמים האם להחמיר באיסור שבות - בבית המקדש ששימש מקום ההתאספות המרכזי של העם ובכך לחזק את תקנות החכמים. יוסי בן יועזר שהיה מעורב במצב ביקש להחמיר, אך גם ברי הפלוגתא שחלקו עליו לא ביקשו להכריע את המחלוקת כליל מתוך הבנה למצב שאותו בא יוסי בן יועזר לתקן.
לפי פרשנות אחרת[28], המחלוקת הייתה בעיקר בענייני טומאה וטהרה. באותה תקופה, כאשר התרבו עולי הרגלים לבית המקדש, וביניהם היו גם רבים שאינם בקיאים בכללי טומאה וטהרה. כאן ביקשו חכמים למנוע את הסמיכה שעל ידה היו כולם נכנסים לעזרה. יוסי בן יועזר שהחל את התקנה שלא לסמוך היה מבין המחמירים בענייני טומאה טהרה ולא הקל בהם גם כשהוצרך הדבר לענייני השעה עד שאמרו חכמים שהחיטים טהורים לכול העולם וטמאים ליוסי בן יועזר[29], וגזר טומאה על כלי זכוכית[30]. יש להבדיל בינו לבין יוסי בן יועזר שחי לאחר יותר ממאה וחמישים[דרוש מקור] שהיה מקל בענייני טומאה וטהרה[31], ויש שבלבלו בינו לבין הראשון, למרות הניב הארמי שמוזכר בתקנותיו, בניגוד ליוסי בן יועזר שלשון הקודש הצחה השגורה בפיו ניכרת במסכת אבות.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אהרן הימן, פירוש משנה יחידה במינה, הצופה לחכמת ישראל, חלק יד, ע' 197-195, בודפשט תר"ץ.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פרק ב משנה ב
- ^ משנה מסכת ביצה פרק ה משנה ב
- ^ תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד ב
- ^ במחקר האקדמי יש שהסבו את המחלוקת לנושאים אחרים לגמרי, כמו הסמיכה לרבנות, ועוד. על כך ראו בפירושו של אלבק למשנה שם, ובהשלמות שבסוף הכרך.
- ^ הרב ראובן מרגליות, "יסוד המשנה ועריכתה", בירורים, ד.
- ^ ראו למשל מאמרו של הרב ד"ר מאיר הרשקוביץ "המחלוקת הראשונה בישראל - מחלוקת הסמיכה", בספר "אור התורה - אור המזרח חלק כ"ג".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד ב'.
- ^ ירושלמי, חגיגה פרק ב דף עז.
- ^ ראו להלן בגדר המחלוקת המדויקת
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ"א.
- ^ בית שמאי סוברים שהפסוק "וחגותם אותו' חג לה'" הוא דווקא על קרבן שלמים שהיא הנושא המדובר בפסוק זה, ולא על קרבנות אחרים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ט, עמוד א'.
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ', עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ל"ו, עמוד ב'.
- ^ הוא פעל על פי הכלל שמותר לשנות מפני השלום (רש"י).
- ^ "צאן קדר" - מעולים היו (רש"י).
- ^ בתלמוד כתוב "והעמידן בעזרה", ופירש תוספות בביצה כ' ב "ויש לומר דלאו דווקא בעזרה, אלא בהר הבית"
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ביצה, פרק ב', הלכה ד'.
- ^ על פי פרשנות המפרשים המובאת בש"ס שוטנשטיין על מסכת ביצה כ' ב.
- ^ ספרא ויקרא ה' ה', חגיגה טז ב.
- ^ ראו דרכי המשנה עמ' 43 43.
- ^ יעקב ברילל, מבוא המשנה חלק א' פפד"מ תרל"ו עמ' 38.
- ^ אבות דרבי נתן ה' ו
- ^ בראשית רבה פרשה סה.
- ^ בבלי בבא בתרא פרק ח'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פ"ח, עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ד'.
- ^ בן ציון כ"ץ בספרו "פרושים קנאים ונוצרים, בספר "ימי המקבים ועד שלטון אנטיטפר", מאמר "הזוגות הראשונים והמחלוקת הראשונה"
- ^ ראו תוספתא מכשירין פרק ג' הלכה ד'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ד, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ז, עמוד א'.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.