מחאות אוקטובר בעיראק

צילום אוויר של הפגנת המונים בכיכר תחריר בבגדאד, 1 בנובמבר 2019

מחאות אוקטובר (ערבית: تظاهرات تشرين; תעתיק מדויק: תַטָ'אהֻרָאת תִשְׁרִין) היו גל מחאות חברתיות וכלכליות שפרצו בעיראק ב-1 באוקטובר 2019. ההפגנות פרצו בבירה בגדאד והתפשטו עד לדרום עיראק, והיו מספר סיבות עיקריות לפריצתן: התנאים החברתיים והכלכליים הירודים, משבר האנרגיה והתפשטות העוני שכתוצאה ממנו שיעורי האבטלה עלו בשיעור משמעותי, הידרדרות בתשתיות המדינה וירידה במתן השירות לאזרחים, בנוסף להתפשטות השחיתות המנהלית והפוליטית במדינה. מספר גורמים נוספים עוררו את גל המחאות וביניהם: ההתערבות האיראנית בעיראק וההשלכות של עליית המדינה האסלאמית (דאעש) במדינה. המפגינים דרשו את הפלת המשטר ששלט במדינה, את התפטרות ממשלתו של ראש הממשלה עאדל עבד אל-מהדי ואת הקמתה של ממשלת ביניים שתכהן עד לקיום בחירות פרלמנטריות דמוקרטיות שיצליחו להתעלות מעל לעדתיוּת ששלטה במדינה מאז 2003. המחאות נתקלו בתגובה חריפה ואלימה מצד כוחות הביטחון העיראקיים, שהובילה למאות הרוגים במהלך תקופת המחאות ולפציעתם של אלפים. למרות הדיכוי האלים של המחאות, דרישתם המרכזית של המפגינים - חילופי שלטון - מולאה בהצלחה עם התפטרותו של ראש הממשלה בסוף נובמבר 2019.

הסיבות למחאות

המחאות הגיעו כתוצאה של הצטברות בעיות ומשברים בעיראק בשנים האחרונות, לצד הידרדרות המצב הביטחוני והכלכלי במדינה, העדר התשתיות והשירותים בה, המחסור במקומות עבודה, בעיות ביטחון ומאי-יציבות פוליטית וביטחונית. לצד זאת, רבים טענו כי הסיבה האמיתית לפרוץ המחאות באוקטובר 2019 הייתה החלטתו השנויה במחלוקת של ראש הממשלה עאדל עבד אל-מהדי מספטמבר 2019 להעביר מתפקידו את הגנרל עבד אל-והאב א-סאעדי, ששימש עד אז כמפקד הכוחות למלחמה בטרור ושזכה לתהילה רבה כמי שעמד בראש המאבק של צבא עיראק בארגון המדינה האסלאמית. למחאות אוקטובר 2019 בעיראק קדמו גלי-מחאה רבים שקראו לתקן את הליקויים בממשל ולבצע בו רפורמות על מנת לכונן דמוקרטיה אמיתית ללא כל אפליה אתנית בין האזרחים. הבולט מבין גלי המחאה האלה היה זה של 2011, שפרץ במקביל לפריצת מחאות האביב הערבי, ושבמהלכו יצאו עיראקים רבים לדרוש מממשלתם שירותים ותשתיות חיוניים. במחאות שפרצו בשנים 2015–2016, דרשו המפגינים הפחתה בשכרם של פקידים, שרים ונציגים ומינוי ממשלת טכנוקרטים ובמקביל שיפור של השירותים לאזרח, ובראשם של רשת החשמל. בספטמבר 2018, נהרגו כ-30 מפגינים במהלך הפגנות גדולות שהתקיימו בעיר בצרה, בדרום עיראק.

העדר שירותים ותשתיות

למרות עושר המשאבים העצום הנתון בידיה של המדינה העיראקית, כישלונה של הממשלה לנקוט בצעדים אחראיים בניהול המשאבים והתשתיות וכו', לצד השחיתות המשתוללת של מעמד השלטון ושל פקידי הממשל הובילו להידרדרות משמעותית בתנאי החיים במדינה ובאיכותם ובאמינותם של השירותים הניתנים לאזרח. המחסור במים: חרף העובדה שעיראק, על מקורות המים המגוונים שלה ונהרות הפרת והחידקל החוצים אותה, היא אחת המדינות העשירות ביותר במשאבי מים במזרח התיכון, גורמים שונים, חיצוניים ופנימיים, הובילו לכך שמיליוני עיראקים סובלים ממחסור במים נקיים. משבר המים רק מחריף עם עליית הטמפרטורות ועם התפשטות המדבר לחלקים גדולים של המדינה. מצב משק המים של עיראק היה טוב עד לשנת 1970 בשל שפיעת המים בנהרות הפרת והחידקל וביובליהם השונים, אך לאחר מכן ירדה ספיקת המים בחלק הנהרות העובר במדינה בכ-40%, בעיקר כתוצאה מבניית סכרים במעלה הנהרות בטורקיה, בסוריה ובאיראן. כמו סכר דרבנדיח'אן (בצפון עיראק) שכמות המים בהם ירדה. כמו כן, ספיקת המים בנהר הזב הקטן באזור כירכוכ ירדה בכ-70%. שנית, השפעת הטמפרטורות הגבוהות ומיעוט המשקעים על מאגרי המים בעיראק, הובילה להתאדות של כ-8 מיליארד קוב מים ממאגרי המים בעיראק בשנת 2018. אמנם בעיראק יש שמונה אגמים גדולים, אך בכולם ניכרה ירידה חמורה במפלס עד כדי שנשקפת במדינה סכנה של התייבשות מוחלטת.

משבר הבריאות

זה שנים רבות סובל תחום בריאות הציבור בעיראק מבעיות רבות, ובראשן המחסור בתרופות הדרושות והרס עשרות בתי חולים במחוזות השונים במהלך המלחמה בין הכוחות העיראקיים לבין המדינה האסלאמית (דאעש). תחום הבריאות סובל גם מגירעונות עצומים ומחובות, שכן התקציב שהוקצה לתרופות ולציוד רפואי עומד על 1.3 מיליארד דולר בלבד, הכוללים בתוכם את ההוצאה על רכש מכשור רפואי. עיראק סובלת גם ממחסור חמור בתרופות למחלות חשוכות מרפא כגון סרטן, תלסמיה ומחלות כרוניות אחרות שהתרבו בשנים האחרונות. בין המחסור בתרופות והרס תשתיות הבריאות בגופים המשוחררים לבין הגירה של רופאים ומחסור בכוח אדם מקצועי, סבלם של האזרחים העיראקים בבתי החולים רק הלך וגבר ורק החמיר את מצבן הרעוע ממילא של תשתיות הבריאות. העובדה שטיפולים, חיסונים ותרופות למחלות שונות סופקו על-ידי משרד הבריאות בלבד ולא היו זמינים בכל בתי החולים במדינה או בבתי מרקחת פרטיים, הניעה רבים מבני משפחותיהם של חולים לרכוש אותן באיראן.

החמרה במצב הכלכלי

הממד הכלכלי הוא אחד הביטויים הבולטים של המשבר העיראקי, שכן החוב הציבורי העיראקי חרג ממחסום 100 מיליארד הדולרים בשנת 2018, מה שהקטין את התקציב הציבורי בשיעור של לפחות 8.4% ממנו להחזר הלוואות אלה ואינטרסים שלהם. התקציב הכללי השנתי בעיראק סובל מגירעון גדול המייצג נקודת תורפה, שכן הגירעון בתקציב 2019 עמד על כ-20.7%, ושיעור הסכומים שהוקצו להוצאה על משכורות, שכר והקצבות לעובדים בסוכנויות המדינה והמגזר הציבורי במימון מרכזי, בנוסף למשכורות ומענקים לגמלאים ותכנויות טיפול הוצאות חברתיות ואחרות מהוות כ-75% מסך ההקצאות, מה שמראה את חוסר האיזון וחוסר האיזון בין ההקצאות השוטפות הוצאות והקצאות השקעה בתקציב זה. הממד הכלכלי של המשבר בא לידי ביטוי ביכולתה של המדינה לספק לאזרחיה ביטחון תזונתי, דבר הבולט במיוחד במדינה חקלאית כדוגמת עיראק.

שחיתות שלטונית וחוסר שוויון

עיראק היא מדינה רב-דתית ורב-עדתית, עובדה שהובילה לאורך השנים להתפרצות סכסוכים ומחלוקות בין הקבוצות השונות במדינה. בשנת 2019 האשימו העיראקים את מערכת השלטון המבוססת על מכסות עדתיות ("מוחאססה") במקום על ייצוג על-עדתי ומריטוקרטי בהידרדרות התנאים הפוליטיים והביטחוניים במדינה ובשירותים הלקויים המסופקים להם. התפשטות השחיתות בתוך מערכות השלטון, שבה אליטות פוליטיות רבות תופסות עמדות מפתח לשם השגת רווח או תועלת, במיוחד בכל הנוגע להכנסות מנפט, הובילה לעלייה בתחושת האפליה וחוסר השוויון בקרב הציבור הרחב. החברה העיראקית סובלת מקיטוב גובר בין המעמדות העשירים לבין רוב העם שהולך והופך עני יותר, בהיעדר מעמד ביניים חזק.

אופי המחאות

דוח של המכון הלאומי הדמוקרטי (NDI) על מחאות 2019 בעיראק קבע כי ההפגנות היו יוזמה של אזרחים עיראקיים שהתרעמו על תנאי חייהם ועל חולשת השלטון העיראקי. עבורם, המחאות הללו היוו מקור גאווה לאומית, שכן הם איחדו את העיראקים בשורה אחת והעירו בהם אקטיביזם אזרחי שידחוף אותם להטיל רפורמות עצומות במערכת הפוליטית המבוססות על שיקום כבוד ושיפור חיי אנשים. ככאלה, התפתחו המחאות של 2019 כתנועה מקומית ללא מנהיגות מוגדרת. נראה כי הסיבה לכך היא העובדה שהעיראקים ראו במנהיגים הפוליטיים כאלה המחויבים לאינטרסים של מפלגות פוליטיות, לאג'נדות זרות ולאינטרסים אישיים. זאת לצד תחושתם שהשחיתות המשתוללת בעיראק בזבזה את עושרה של המדינה ובמקביל לכך החוקה ומערכת הבחירות מסייעים למנהיגים מושחתים וחסרי יכולת להישאר בתפקידיהם. הקריאות לצאת לרחוב ולהשתתף במחאות הועברו באופן מילולי בין אנשים או באמצעות הרשתות החברתיות, אך בלא נוכחות של כל מנהיג או של ארגונים מובילים, עובדה שיכולה להעיד על מרמור רב-שנים ומיאוס כלפי שחיתות ההנהגה. העדר המנהיגות העניק למחאות הללו תמיכה רבה מכל חלקי החברה העיראקית כשהמטרה שעמדה לנגד עיני המוחים הייתה הפלת המשטר שלא הצליח למלא את צורכיהם. סקר דעת קהל שהוכן על-ידי המכון הלאומי הדמוקרטי על המחאות בעיראק בשנת 2019 קבע כי הפגנות אלה היו יוזמה של אזרחים עיראקיים שהתרעמו על תנאי חייהם הקשיים ועל היעדר הסמכות והאחריות של המנהגים כלפיהם. בנוסף, נטען בדוח, המחאות היו מקור לגאווה לאומית שכן הן איחדו את העיראקים ועוררו בהם אקטיביזם אזרחי שעודד אותם לחולל רפורמות משמעותיות במערכת הפוליטית שעיקרן שיקום כבודם של האזרחים ושיפור חייהם. איש הדת הבולט הכורדי-עיראקי עלי אל-קאראדאגי אמר: "המפגינים הם קבוצת צעירים שנולדו וחיו בצל ייאוש ושחיתות וכבר לא אכפת להם מסיסמאות פוליטיות ומהבטחות שמפזרות המפלגות. מטרתם היחידה היא שינוי".

כיכר תחריר

כיכר תחריר ("השחרור") היא אחת הכיכרות המרכזיות בבגדאד, בירת עיראק, והיא שוכנת באזור באב א-שרקי במזרח העיר. שמה של הכיכר ניתן לה כאות לשחרור מהכיבוש הזר ומהקולוניאליזם. במרכז הכיכר ניצבת אנדרטת החירות המפורסמת שפיסל ג'וואד סלים, המתארת את אירועי מהפכת 14 ביולי 1958 ואת השפעתה על העיראקים, ובצידה המערבי של הכיכר גשר אל-ג'ומהוריה, שנקרא בעבר גם גשר המלכה עאליה, אשתו של המלך ראזי בן פייסל ואמו של המלך פייסל השני. בשל מיקומה המרכזי וגם בשל קרבתה לאזור הירוק שבו שוכנים משרדי הממשל העיראקי, שימשה כיכר תחריר משך השנים כזירה מרכזית להפגנות וגם עם פרוץ המחאות ב-2019, הבחירה בכיכר הייתה טבעית וברורה. הפגנות פרצו בתוך הכיכר בשנת 2019, כשהבולטת שבהן, ביום שישי, 25 באוקטובר 2019, כינסה במקום כמיליון איש. "אני יורד לדרוש את זכותי" היו המילים ששרו הצעירים העיראקים כשירדו באלפיהם לכיכר כדי לדרוש דין וחשבון מפוליטיקאים עיראקים מושחתים ואת בלימתה של כל התערבות זרה בעיראק, במיוחד מצידה של איראן. מאז תחילת ההפגנות, הכיכר הזו, שהייתה לפנים שוק גדול עמוס בסחורות סיניות ואיראניות, הפכה לצומת בה נפגשים המפגינים שהגיעו אליה מבגדאד וממחוזות עיראקיים אחרים. עם פרוץ ההפגנות, החלה הכיכר להיראות כעיר המנהלת את עצמה ומספקת את צרכיה: מספר רב של אוהלים הוקמו במקום על-ידי המפגינים, דגלי עיראק הונפו בכל עבר ותמונותיהם של צעירים בגילאים שונים שנפלו קורבן לאלימות כוחות הביטחון וחמושים אלמונים במהלך ההפגנות הנרחבות שהתקיימו במקום. נשים עיראקיות רבות התנדבו להגיע לכיכר ועבדו מסביב לשעון כדי לסייע ובחלוקת מזון ותרופות שנתרמו על-ידי המשפחות לבני הנוער המפגינים במקום, במאמץ התנדבותי חסר תקדים. נהגי טוק טוק נרתמו לחילוץ פצועים והרוגים מן ההפגנות באמצעות רכביהם, במקרים רבים תחת אש, וזכו להוקרה על ידי המפגינים, שקראו לעיתון שיצא לאור בכיכר "טוק טוק".

"המסעדה הטורקית"

מפגינים משתלטים על מבנה המסעדה הטורקית בכיכר תחריר, נובמבר 2019

הבניין בן 14 הקומות החולש על כיכר תחריר, הנחשב כנקודה האסטרטגית ביותר באזור, נבנה על-ידי חברה הודית בשנות השמונים של המאה הקודמת ונפתח בשנת 1983. הוא מכיל מוסך מרווח בקומותיו התחתונות, וקומותיו האחרות התמלאו בחנויות והן מהוות עד היום מרכז קניות גדול. הבניין לקח את שמו ממסעדה שנודעה בשם "המסעדה הטורקית" שאכלסה את הקומה העליונה בבניין והייתה מפורסמת במרפסות המציעות נוף פנורמי של העיר בגדאד. המפגינים העניקו לבניין שמות סמליים שונים. חלקם כינו אותו "הר אוחוד" בהתייחס למיקום המוסלמים על ההר בקרב אוחוד בתקופת הנביא מוחמד. לאורך ההיסטוריה של תנועת המחאה בעשור האחרון בעיראק, התחרו מפגינים וכוחות הביטחון לשלוט במקום האסטרטגי המשקיף על כיכר תחריר, שבה נערכו רבות מן ההפגנות מצד אחד ושגובהו הרב מאפשר צפייה על כל הגשר והאזור הירוק (מקום מושבם של משרדי הממשלה העיראקית) בצד השני. בתוך ענני הגז המדמיע וכדורי הגומי ולפעמים אף כדורים חיים, מצאו רבים ממפגיני הפגנות אוקטובר מקלט בבניין זה ותפסו מחסה בין קירות קומותיו הריקות ועל גגו. באשר לאווירת הסולידריות הגדולה השוררת במקום ורמת התיאום בין מחנות הצעירים בבניין לבין המפגינים בכיכר וברחובות שמתחת לבניין, נאמר: “מבנה וגברים רבים מגיעים לבניין זה לברך את המפגינים העיקשים ולספק להם צרכים הומניטריים שונים שיסייעו להם לשמר את נוכחותם במקום ולהגן על המפגינים בתחתית הבניין, בחזית כיכר תחריר".

תגובת כוחות הביטחון העיראקיים למחאות

תגובת כוחות הביטחון העיראקיים למחאות אוקטובר 2019 הייתה אלימה מאוד ותוארה על-ידי משקיפים מקומיים וזרים כעבירה על האמנות הבינלאומיות בנושאי זכויות האדם. ירי רימוני הלם וגז מדמיע לעבר המפגינים הוביל לפציעות רבות, וירי אש חיה של הכוחות לעבר חלק מהמפגינים הוביל למותם של כ-450 בני אדם לאורך תקופת המחאות. לצד זאת, מפגינים רבים נחטפו או נעצרו ונמנע מעיתונאים לסקר את האירועים או לדווח עליהם באמצעי התקשורת השונים ורבים מהם אף קיבלו איומים על חייהם. החיבור לאינטרנט בכמה מחוזות במדינה נותק לפרקי-זמן ארוכים במהלך תקופת המחאות בניסיון לשלול מן המוחים גישה לרשות החברתיות שהיו אמצעי הגיוס המרכזיים שלהם. גופים בינלאומיים רבים פנו לממשלת עיראק בניסיון לעצור את הפגיעה הבלתי מידתית במפגינים ואת ההפרות החוזרות ונשנות של זכויות-אדם במהלך דיכוי המחאות. תגובה אלימה זו והשימוש המופרז בכוח רק גרמו להתגברות המחאות.

תוצאות המחאות

למחאות אוקטובר 2019 בעיראק היו דרישות רבות, שכולן קשות להשגה תחת השלטון הקיים במדינה. אולם חלק מהתוצאות הישירות של המחאות אילצו את ממשלת עיראק לשנות את דרכיה ולערוך חילופים בהנהגתה, דבר שנרשם כניצחון גדול למחנה המוחים. ראש הממשלה עאדל עבד אל-מהדי הגיש את התפטרותו ב-30 בנובמבר 2019, בתנאי שהוא וממשלתו יישארו בתפקידיהם עד שהגושים הפרלמנטריים הגדולים יגיעו להסכמות על מינוי ראש ממשלה חדש תחתיו. בינתיים, איש הדת השיעי הבכיר בעיראק, עלי סיסתאני, הודיע על חשיבות העברתו המהירה של חוק בחירות חדש במדינה.

במקביל, האו"ם העלה שורה של המלצות, כולל חקירת הנסיבות של הרג מפגינים, קיום משפטים על פרשיות שחיתות, ביצוע רפורמות בשיטת הבחירות והכנסת שינויים חוקתיים שונים. בנוסף להתפטרות ממשלתו של עבד אל-מהדי, אחד הסיבות שגרמו להפסקת המחאות היא מינויו לתפקיד ראש הממשלה של מוסטפא אל-כאזמי שהבטיח לשמור על אזרחי עיראק ולענות על צורכיהם ודרשותיהם.

אלא שחרף ההבטחות שליוו את מינויו של אל-כאזמי, פעילים עיראקים מונים דרישות שטרם התממשו: אי אישור חוק הבחירות העיראקי החדש, שתלוי במספר מחוזות בחירות ומועמדות פרטנית, בנוסף לכישלון הבאתם לדין של אלה שהרגו מפגינים במהלך מחאות אוקטובר, כפי שהבטיח ראש הממשלה אל-כאזמי בתוכנית הפעולה של ממשלתו.

בנוסף על כל אלה, המשך ההידרדרות במצב הכלכלי, העלייה בשיעורי האבטלה, המשך שיטת המכסות הפוליטיות והתערבותם של כוחות אזוריים חיצוניים בפוליטיקה העיראקית, היו כולן סוגיות שהמפגינים דרשו לפתור. בנוסף לכך, עם תחילת התפשטות נגיף הקורונה, החמיר המצב הפוליטי בעיראק ומפגינים רבים חילקו עלונים והעבירו הרצאות הקשורות בדרכים למניעת המגפה, וחילקו מסכות רפואיות בחינם למפגינים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מחאות אוקטובר בעיראק בוויקישיתוף