בדיחה

בדיחה היא אמרה שמטרתה להצחיק.

אורכה של בדיחה יכול להשתנות ובדרך כלל עומד על מספר משפטים בודדים. הבדיחה יכולה להיות יצירה מוגמרת בפני עצמה, או להיות חלק מיצירה קומית ארוכה יותר (כגון מערכון). כמו כן, היא יכולה להיות משולבת ביצירה שעיקרה אינו קומי, כגון חלק מנאום פוליטי או הרצאה חינוכית.

מרבית בני האדם מספרים בדיחות מדי פעם והתנסו, מעט, ביצירת בדיחות חדשות. אולם, יש אנשים שיצירה וסיפור בדיחות היא מקצועם; שנקראו "בדחנים" אך כיום נפוץ יותר הכינוי קומיקאים או סטנדאפיסטים. יצירת בדיחות חדשות ומוצלחות מצריכה יכולת יצירתית גבוהה ולבדחנים דרוש זיכרון טוב, המאפשר להם לחזור על בדיחות ששמעו בעבר.

יתרונות ושימושים

הבדיחה מעוררת צחוק הנחשב לבריא. הוא משחרר אנדורפינים ומשפר את מצב הרוח. בדיחות היוו נושא למחקר רציני מדעי, למשל עבודתו של זיגמונד פרויד: "בדיחות ויחסן לתת מודע".

הבדיחה גם ממלאת תפקיד חברתי. היא נותנת דימוי נעים, נוח ופתוח לאומרה. בדיחות יכולות בקלות להוריד מהלחץ בשיחות חשובות, ולעזור לאנשים זרים לתקשר ביתר נוחות.

על פי המסופר בתלמוד היו תלמידי חכמים כמו רבה שפתחו את שיעורם בבדיחה, על מנת לפתוח את לב התלמידים לשיעור, טכניקה שמקובלת היום על חלק מהמרצים.

מהותה של הבדיחה

לרוב מובע בבדיחה רעיון פרדוקסלי או אבסורדי, שאינו לפי הרצף הרציונלי וההגיון המוכר לנו. בבדיחות חייב להיות אלמנט של הפתעה ושל אמירה שלא צפויה מראש, אחרת הבדיחה תהפוך לסיפור.

לשם הבנת בדיחות מסוימות יש להיות מצוי בקונטקסט או ברקע התרבותי שבו מסופרת הבדיחה. כך בדיחות על פולניות מסופרות מתוך תפיסה מוקדמת על קרירותן ועל האופן שבו הן מקדישות את סבלן. "בדיחות קרש" הן בדיחות שאינן מצחיקות, מכיוון שאלמנט ההפתעה בהן נמוך.

צחוקם של שומעי הבדיחה נובע מהסתירה בין הרעיון שבה לבין הלך החשיבה המקובל. כאשר מתברר שבניסיון לפתור את הסתירה הזו אין טעם, שהרי זוהי בדיחה ובדיחה גרידא, משתחררת האנרגיה שהשקיע המוח בהתמודדות עם הבדיחה, ואנרגיה זו יוצרת את הצחוק.^{[דרוש מקור]}

יתרונה של הבדיחה הוא בשנינותה ובקצרנותה. ככל שהבדיחה תהיה קצרה יותר ומפתיעה יותר, כך היא תיחשב לבדיחה איכותית יותר. ככל שבדיחה הופכת לסיפור ארוך, לרוב היא מאבדת משנינותה ומפסיקה להצחיק.

היחס לאחר

אפלטון, ואחריו תלמידו אריסטו, הסבירו את הצחוק מהחלקה על קליפת בננה כשמחה לאיד. מכאן פתחו תורה שעל פיה צחוק נובע מלעג ומתחושת עליונות. תורות אלה אינן מסבירות את מרבית הבדיחות, ולכן הוסיף תומאס הובס את הרעיון שבבדיחה אדם לועג לעצמו לאחר מעשה: "כמה טיפש הייתי קודם, לפני שהבנתי את העוקץ בבדיחה". כיום אין תורות העליונות זוכות לתמיכה מרובה.

ההבחנה בין "אני" ל"אחר" מאפשרת לצופה או לשומע לחוות תחושה של רווחה, המעוגנת ביסודה בתחושת ההקלה כי הוא אינו מושא ההומור ואינו נפגע ממנו. כאשר ההבחנה אינה קיימת, או שישנה קרבה גדולה בין ה"אני" למושא ההומור, מידת הרווחה והשעשוע שחווה הצופה או השומע מתמעטים וגם ההנאה שלו מן ההומור מתמעטת.

דוגמה טיפוסית לכך יכולה לשמש בדיחות על מוצאם של אנשים, המשעשעות בעיקר אנשים שאינם ממוצא זה. גם מחזה כמו החלקה על קליפת בננה או נפילה ישעשעו בדרך כלל את הצופים במחזה, אך לא את המחליק או הנופל עצמו. פעמים רבות, עם זאת, עשוי הומור העוסק בקהילה מובחנת כלשהי לשעשע את חברי הקהילה, כאשר הם סבורים – בצדק או שלא בצדק – שהם מובחנים ממושאיו האמיתיים של ההומור. דוגמה לכך ניתן למצוא בעורכי דין התולים על קירות משרדיהם את איוריו של דוּמה הלועגים לעוסקים במקצוע, מתוך סברה שחיצי ההומור של דומה אינם פוגעים בהם דווקא.

התייחסות הומוריסטית לעיקרון זה ישנה בסדרת הטלוויזיה "משפחת סימפסון": לאחר שהומר סימפסון מאבד את רישיון הנהיגה שלו עקב נהיגה בשכרות, הוא נאלץ לקבל קורס נהיגה מונעת ולראות תמונות מזעזעות של תאונות שנגרמו כתוצאה מאלכוהול. בעוד שהקהל הצופה מזועזע מהמראות, הומר פורץ בצחוק ואומר "זה מצחיק כי זה לא אני" ("It's funny because it's not me").

הפתעה

הגדרה מוכרת ומתבקשת היא "הפתעה". בדיחות מפתיעות.

-דוקטור, האם אוכל לנגן בפסנתר אחרי הניתוח? - בוודאי. - נפלא! קודם לא ידעתי.

ההומור בבדיחה בנוי על הפער שבין ציפיותינו (המצב המוכר בו אנשים שנפגעו באיבר הדרוש לפרנסתם שואלים רופא אם יוכלו לעשות בו שימוש כמקודם) ותשובתו המפתיעה של האיש, שכלל אינו יודע לנגן בפסנתר.

אם נעקר את יסוד ההפתעה בבדיחה, ההומור ייעלם ממנה:

אדם שמעולם לא ידע לנגן על פסנתר מדבר אל הרופא שלו לאחר ניתוח ושואל: "דוקטור, עכשיו לאחר שעברתי את הניתוח, האם אני אוכל לנגן על הפסנתר?"

הדוקטור עונה לו: "ודאי!"

אומר האיש: "יופי! תמיד רציתי לנגן על פסנתר!"

בדוגמה זו, סולקה ההפתעה כבר בתחילת הבדיחה, ומסיבה זו היא אינה מצחיקה. מאותה סיבה בדיוק, רוב הבדיחות המוכרות לצופה או לשומע אינן מעוררות בו שעשוע או צחוק, משום שיסוד הפער וההפתעה נעלם מהן. במטבע דומה, מצבים הומוריסטיים החוזרים פעם אחר פעם ומוכרים מראש לצופה, הופכים פחות מבדחים ומשעשעים כאשר חוזרים עליהם פעם אחר פעם.

פעמים רבות, בנוי ההומור על שימוש ב"שלשות", כמו בפתיחה הקלאסית לבדיחות רבות: "רבי, כומר וקאדי נכנסים לבאר..." לרוב, מבוססות בדיחות מסוג זה על שתי דוגמאות דומות (לדוגמה, הכומר עושה כך, הרבי עושה בדומה לכך), כך שאצל השומע נוצרת מערכת ציפיות מסוימת בתוך מסגרת סיפור הבדיחה. הדוגמה השלישית ("אומר הקאדי...") היא זו הסותרת את מערכת הציפיות וכך נוצרת הבדיחה.

תורות אי ההלימה

מרבית תורות ההומור מדברות על שתי תבניות חשיבה המופעלות על אותו חלק עולם. יותר מכך - שתי תבניות לא תואמות, ולכן נקראות תורות מסוג זה "תורות של אי הלימה". למשל, הבדיחה הבאה, שהיא המקור היווני לבדיחת ה"פילים בחיפושית":

- איך מכניסים ארבעה פילים לשתי עגלות?

- שניים בכל עגלה.

הבדיחה פותחת בתבנית חשיבה של "גודל" - השומע תוהה איך ייכנסו פילים גדולים לתוך עגלות קטנות. מתברר שתבנית החשיבה שבעל הבדיחה מתכוון אליה היא חשבונית - זהו תרגיל אריתמטי פשוט.

בבדיחה הזאת לא סתם מופעלות שתי תבניות חשיבה, אלא מתחולל מעבר מתבנית אחת לאחרת. זוהי הגדרתו של אייזק אסימוב: בבדיחה משתנה במפתיע זווית הראייה.

ארתור קסטלר, בספרו מעשה היצירה כותב על מפגש של שתי תבניות חשיבה מרוחקות, והוא טוען שסוג מפגש כזה אחראי גם ליצירה אמנותית ומדעית. הוא נותן כדוגמה את הבדיחה הבאה:

הבעל חוזר לביתו ומגלה את הבישוף עם אשתו במיטה. הוא הולך לחלון ומנופף לאנשים בכיכר. הבישוף שואל אותו מה הוא עושה, והוא משיב: "אתה ממלא את תפקידי, אז אני ממלא את תפקידך".

תבנית החשיבה של נאמנות בחיי הנישואין מוחלפת בזו של מילוי תפקידים.

עמנואל קאנט טען שהומור נוצר מסיכול ציפיות - משהו רב משמעות מתגלה כהבטחה ריקה. הרברט ספנסר השתמש בהגדרה דומה - מעבר מגבוה לנמוך. ארתור שופנהאואר טען שבדיחה נולדת מהפעלת מערכת מושגים לחלק עולם שהם אינם מתאימים לו.

בספרו הצחוק, מ-1900, טען אנרי ברגסון שאנחנו צוחקים כשאנו מגלים מכניות בפעולה שהייתה צריכה להיות אנושית. למשל, החלקה על קליפת בננה מגלה לנו שהגוף הוא חלק מן העולם הגשמי, ומציית לחוקי המכניקה ולאו דווקא לרצונו של המחליק. בנוסף, יש הטוענים שבבסיס הבדיחה והומור בכלל עומדת התנגשות של שניים או יותר הקשרים שונים. בעוד תחילת הבדיחה נעוץ בהקשר x הרי שסופה או הפואנטה הגורמת לצחוק מגיעה עם הקשר y. התגשות ההקשרים היא הגורמת לצחוק. טענה זו יכולה להסביר חלק גדול מהמכניקה של הבדיחות בכלל.

סוגי בדיחות

קיימים סוגים רבים של בדיחות, אשר ניתן לסווג אותן בכמה ממדים. בדיחה מסוימת יכולה להתאים ליותר מקטגוריה אחת. לדוגמה: בדיחות החלפת נורה יכולות להתייחס לקבוצות החברתיות משתנות מבעלי מקצוע מסוים, קבוצה אתנית מסוימת או מאפיינים מאגדים אחרים.

שעשועי לשון

ערך מורחב – שעשועי לשון

שעשועי לשון ומשחקי מילים הם מגוון השימושים הנעשים בשפה לשם שעשוע, תוך ניצול סגולותיה של השפה. שעשועי הלשון יכולים להיות בעלי אופי הומוריסטי ולהיחשב כבדיחות.

בדיחות משחקי מילים

משחקי המילים מבוססים על כפל משמעויות שניתן למצוא בשפה. לעיתים מתייחסים למטאפורה במובן הפשוט של המילים שהיא מיצגת, והבדיחה מצחיקה משום שהיא חורגת מהמשל הברור מאליו הגלום במילים. לעיתים קרובות משלבים משחקי מילים בתוך ז'אנרים אחרים של בדיחה, כדי שהתוצר הסופי יהיה מתוחכם ומשעשע יותר.

בריאיון עם יחיאל ספרא, המרבה להתעסק בהומור ובחידודים, הסביר את רברבנותו: "הצניעות היא נר לרגליי. לכן אני דורך עליה".

בדיחות של משחקי מילים בדרך כלל קשות להבנה לאנשים שלא אמונים על השפה, כיוון שמדובר בדרך כלל בדברים ייחודיים לשפה, ולרוב מדובר בדקויות קטנות, בידיעת ביטויים ובהחלפות של אותיות במילים דומות ולא ברעיון ששווה לכל נפש בכל שפה.

איכות הבדיחה - בדיחות קרש (בדיחות א')

בדיחת קרש היא בדיחה בעלת שורת מחץ טיפשית או שחוקה. בדיחות קרש כאלה פופולריות בקרב ילדים, בשל פשטותן. לרוב, בבדיחת הקרש חוסר ההיגיון בולט מאוד והוא למעשה הגורם לצחוק.

ישנה קבוצה נוספת המשתייכת לבדיחות הקרש המתאפיינת בכך שאין כלל משמעות לוגית לבדיחה.

לעיתים קורה שבדיחת קרש הופכת למצחיקה - לאו דווקא בגין תוכנה, אלא בגין סיבות חיצוניות לגמרי - למשל בגין היותה מסופרת כאילו הייתה מצחיקה. דוגמה קלאסית שהתפרסמה מאוד בתרבות ההומוריסטית הישראלית - שאובה מתוך מערכוני הגשש החיוור:

• כמה?
• 7.
• מה 7?
• מה כמה?

הבדיחה האמיתית נוצרת אפוא מכך שבדיחת הקרש מוצגת כבדיחה אמיתית, בבחינת "נבואה המגשימה את עצמה".

סוגי בדיחות על פי נושא

ישנן בדיחות המתמקדות בנושא או תחום תוכן מסוים.

בדיחות מקצוע

בדיחות מקצוע הן בדיחות הדומות לבדיחות אתניות בהתבססותן על סטריאוטיפים, רק שאלו סטריאוטיפים על בעלי מקצוע מסוים ולא עדתיים. תת-סוגה היא הבדיחות על הפוליטיקאים, כנראה המקצוע המושמץ ביותר בבדיחות:

"ילד, סנטה קלאוס ופוליטיקאי הגון ראו שטר של 20 דולר נופל על הרצפה. מי הרים אותו?" "הילד, כי שני האחרים לא קיימים."

בדיחות מגדר

בדיחות מגדר הן בדיחות המבוססות על דעות קדומות ועל דימויים רווחים שנוצרו למגדר מסוים, בצדק או שלא בצדק.

אחד מהסוגים הנפוצים של בדיחות מגדר הם בדיחות על בלונדיניות. "בדיחות הבלונדיניות" מציגות סטריאוטיפ של נשים בעלות מראה חיצוני מושך, רמת אינטליגנציה נמוכה ביותר ולפעמים גם מיניות מופרזת; הבלונדיניות בבדיחות מתוארות כחסרות כל הגיון.

לעיתים אפשר לראות בבדיחות מגדר סוג של ביקורת שנאמרת בחיוך. למשל, כלפי הסטריאוטיפ של הגבר האובססיבי להוכיח את שליטתו במצב.

בדיחות אתניות

בדיחות אתניות מסתמכות על סטריאוטיפים שנושאים ציבורים ועדות שונים. כמו לגבי סטריאוטיפים מגדריים, הקצנתם של הסטריאוטיפים האתניים בצורה שלא תעלה על הדעת משעשעת ומחוללת צחוק.

לפעמים בדיחות כאלו נאמרות ברוח טובה, לעיתים ניתן לראות אותן כחלק ממגמה לדכא, לזלזל ולהשפיל מיעוט. בתרבות של "תקינות פוליטית" בדרך כלל מקבלים בעין יפה בדיחה על קבוצה בעלת סטטוס גבוה יותר, מאשר התבדחות על חשבונו של ציבור המצוי בסטטוס נמוך, במיוחד אם מספר הבדיחה שייך בעצמו לקבוצה הנפגעת ממנה.

לפעמים, כדי לרכך את המסר המעליב, מחליפים את העדה הספציפית בביטוי "לא חשוב מאיזו עדה", אך כאשר מתוכן הבדיחה ניתן להבין לאיזה סטריאוטיפ אתני היא מכוונת, טעם הלוואי הגזעני נותר.

עדות ומוצא יהודי

בבדיחות האלו ישנן סטיגמות שונות לגבי מוצאות שונות של יהודים:

• פולנים - מרירים, משתלטים על חיי ילדיהם ונוטים להיעלב בקלות.
• מרוקאים - עצבניים.
• רומנים - גנבים.
• כורדים - רפי שכל וטיפשים.
• פרסים/סקוטים/תימנים - קמצנים.
• צרפתים - תבוסתנים ופחדנים.
• רוסים - שיכורים ואלכוהוליסטים.

בדיחות פוליטיות

בדיחות פוליטיות הן בדיחות שנושא הלעג העיקרי שלהן הוא אישים פוליטיים מפורסמים, מדיניות הממשל או לפעמים גם היסטוריה של המדינה. הם מהוות כלי לביטוי ביקורת העם על אי-הצדק במדינה, או על כך שהאנשים המנהלים אותה נראים כחסרי כישורים מתאימים. בדרך כלל לצורכי הבנת הבדיחות הפוליטיות, השומע צריך לדעת את הנושא עליו דנה הבדיחה. הבדיחות קשורות קשר הדוק לזמנן ולמקומן ואי אפשר להבין אותן ללא ההקשר שלהן.

תופעת הבדיחות הפוליטיות מאפיינת משטרים המגבילים את חופש הדעה של העם והבדיחות מהוות כלי עזר לביטוי הביקורת. במיוחד התופעה בלטה בברית המועצות, בה הוטלה צנזורה כבדה על כל כלי התקשורת ההמונית. הבדיחות שסופרו מפה לאוזן ידעו לבטא את דעת העם הפשוט על המתרחש סביבו. משפט הפתיחה יש לך שתי פרות מאפיין סדרה של בדיחות פוליטיות.

בדיחה פנימית

ערך מורחב – בדיחה פנימית

בדיחה פנימית (או בדיחה פרטית) היא בדיחה שהבנת ההומור בה מותנית בידע מוקדם, צורת חשיבה או תפיסה, שיש רק לאנשים השייכים לקבוצה מסוימת. ידע, צורת חשיבה או תפיסה אלה אינם רווחים בכלל האוכלוסייה, ולכן הבדיחה עשויה להצחיק רק את אנשי הקבוצה אליה היא מיועדת.

בדיחות מקצועיות

בדיחות מקצועיות הן בדיחות המתבססות על ידע מקצועי מסוים, ולכן מובנות לעוסקים בתחום זה, ואינן מובנות, או מובנות פחות, לאלה שמחוץ לתחום זה. בדיחות המתחילות ב"יש לך שתי פרות" מדברת אל העוסקים במדע המדינה יותר משהיא מדברת אל יתר בני האדם, בזכות הבנתם הטובה יותר של הרקע ליצירת ההגדרות השונות שמרכיבות את הבדיחה. הבדיחה "מדוע עשרת בני המן אינם יכולים להיות בסיס למרחב וקטורי? מפני שהם תלויים" היא בדיחה שתשעשע אך ורק מי שיש לו ידע באלגברה ליניארית, והבדיחה "יש 10 סוגים של אנשים בעולם, אלה שיודעים בינארית ואלה שלא" תצחיק מי שיש לו ידע בסיסי בספירה בבסיס 2. ברגע שאדם צוחק ממנה הוא מאותת למספר: אנחנו שנינו מאותו מקצוע.

בדיחות המיועדות למבוגרים

ישנן בדיחות אשר בעקבות הנושאים, האופי וסגנון המילים שמאפיינות אותן אינן מתאימות עבור ילדים, אך נעשה בהם שימוש רב בקרב המבוגרים.

בדיחות גסות

כאמור, באופן כללי ניתן לומר שההומור מבוסס על סתירה בין המימרה ההומוריסטית לבין הלך החשיבה המקובל, והצחוק הוא הפורקן המושג כאשר מתברר שבניסיון לפתור את הסתירה הזו אין צורך.

על רקע זה אין פלא שהבדיחות הקשורות למין, המכונות "בדיחות גסות" הן סוגת הומור פופולרית ביותר, שהרי אין נושא שסביבו יש תפיסה של "אפשרי", "מותר" ו"אסור" כמו סביב המין.

טיבן של הבדיחות מסוג זה משתנה. חלקן מעודנות וחלקן בוטות וולגריות.

ישנן בדיחות "כאילו גסות", המבוססות על רעיון הפוך. השאלה ההתחלתית מכוונת לכאורה בבירור אל תשובה מינית בוטה, שומע הבדיחה "נופל בפח" ומצפה לה, ולמעשה מסתיימת הבדיחה בצורה תמימה למדי.

בדיחות זוועה (או "הומור שחור")

סוגה אחרת של בדיחות היא בדיחות הזוועה. תת-סוגה מפורסמת שלהן היא בדיחות שנושאן השואה. בדיחות אלו מתבססות על חילול הטאבו הכרוך בנושאים שבהן הן עוסקות, והרעיון המקאברי שמאחוריהן הוא בלתי נסבל, עד כדי כך שהוא מצחיק.

ראו גם

• קומדיה
• איגיון
• בדיחות החלפת נורה
• בדיחות פילים

לקריאה נוספת

• ערן כץ ולני רביץ, הצחוק הזה מזכיר לי ..., הוצאת מודן, 2006. איך לספר בדיחות.
• אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד.
• דני קרמן, ספר הבדיחות האדום, הוצאת מפה.

קישורים חיצוניים

• גלי וינרב, ‏מה הבדיחות הלא מצחיקות של המשפחה אומרות עלינו, באתר גלובס, 28 ביוני 2019

• מאגר של אלפי בדיחות באתר הילדים יויו