ויליאם תומסון

ויליאם תומסון
William Thomson, 1st Baron Kelvin
לידה	26 ביוני 1824; בלפסט, הממלכה המאוחדת
פטירה	17 בדצמבר 1907 (בגיל 83); לארגס (אנ'), הממלכה המאוחדת
ענף מדעי	פיזיקה, מתמטיקה
מקום מגורים	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מקום קבורה	מנזר וסטמינסטר
מקום לימודים	אוניברסיטת גלאזגו; אוניברסיטת קיימברידג'; קולג' פרטהאוס; Royal Belfast Academical Institution ;
מנחה לדוקטורט	ויליאם הופקינס
מוסדות	אוניברסיטת גלאזגו
תלמידי דוקטורט	רוברט מונד
פרסים והוקרה	Honorary Fellow of the Royal Society Te Apārangi; מסדר האוצר הקדוש; חבר כבוד; מסדר ההצטיינות (1902); מדליית הלמהולץ (1892); Knight Bachelor; מפקד בלגיון הכבוד; קצין גבוה בלגיון הכבוד; Gunning Victoria Jubilee Prize; מסדר לאופולד; מדליית ג'ון פריץ (1905); אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה (1884); מדליית קופלי (1883); מדליית מאטאוצ'י (1876); פרס פונסלה (1873); אביר הצלב הגדול במסדר הוויקטוריאני המלכותי; מדליית אלברט (1879); מדליית קית' (1861); המדליה המלכותית (1856); מסדר הוורד; פרס סמית'; הרצאת בייקר (1856); עמית החברה המלכותית (1851) ;
בן או בת זוג	Margaret Crum (1852–1870); Frances Anna Blandy (24 ביוני 1874–1907) ;
הערות	יחידת המידה של טמפרטורה, קלווין, נקראת על שמו.
תרומות עיקריות
	תרם תרומה מדעית חשובה בתחומים הבאים: תרמודינמיקה, גיאופיזיקה, מוליכות חשמלית, מגנטיות, אלקטרומגנטיות, ניווט ומתמטיקה שימושית. הוא תרם גם לתחום הסטריאוכימיה בכך שהיה הראשון שהגדיר באופן מדויק את תכונת הכיראליות.
חתימה

ויליאם תומסון או לורד קלווין (באנגלית: William Thomson‏; 26 ביוני 1824 – 17 בדצמבר 1907) היה פיזיקאי ומתמטיקאי יליד בלפסט שבצפון אירלנד, למשפחה ממוצא אירי־סקוטי. תומסון הרים תרומה חשובה בתחומי מדע רבים, תרמודינמיקה, גיאופיזיקה, מוליכות חשמלית, מגנטיות, אלקטרומגנטיות, ניווט ומתמטיקה שימושית. הוא תרם גם לתחום הסטריאוכימיה, והיה הראשון שהגדיר באופן מדויק את תכונת הכיראליות. על שמו קרויה יחידת המידה לטמפרטורה, קלווין.

הוא החל את לימודיו האקדמיים בגיל 10 באוניברסיטת גלאזגו שבסקוטלנד, בהשראת אביו ששימש כמרצה למתמטיקה. כבר בגיל 16 כתב את עבודתו המדעית הראשונה בנושא צורת כדור הארץ. בגיל 17 עבר לאוניברסיטת קיימברידג', שם עסק במדידת קבועי חום שיועדו לפיתוח מנוע הקיטור, ניסח מערכת אבסולוטית למדידת טמפרטורות, והחל לנסח את חוקי התרמודינמיקה שלו. בגיל 22 חזר לתפקיד מרצה באוניברסיטת גלאזגו, ועסק רבות במחקרים בתחום המגנטיות והמתמטיקה שימושית. מחקריו היוו השראה להיינריך רודולף הרץ בגילוי גלי רדיו. כמומחה בתחום מוליכות חשמלית תרם רבות לבניית קווי הטלגרף התת־ימיים הטרנס־אטלנטיים. עבודתו המשותפת עם ג'יימס ג'ול הביאה לגילוי אפקט ג'ול־תומסון, שאיפשר לקרר גזים לטמפרטורות נמוכות ואף לנזלם.

כהוקרה על עבודתו, קיבל ב־1892 תואר אצולה של לורד, ובחר לעצמו את השם הברון קלווין איש לַרגס (באנגלית: Baron Kelvin of Largs), על שם נהר קלווין שזרם ליד אוניברסיטת גלאזגו.^[1] הוא כונה מאוחר יותר בקיצור "לורד קלווין". הוא פרש מן ההוראה ב־1899 אך המשיך לחבר מאמרים מדעיים עד מותו.

בשנים 1890–1895 כיהן כנשיא החברה המלכותית ובשנים 1905–1907 כיהן כנשיא אגודת פאראדיי. הוא נקבר במנזר וסטמינסטר שבלונדון עם שאר גדולי העם ומדענים מפורסמים אחרים של הממלכה המאוחדת.

יחידת המידה של טמפרטורה בתקן ה־SI, קלווין, נקראת על שמו. בשני מאמרים שפרסם בשנים 1848 ו־1849 תיאר תומסון סולם למדידת טמפרטורה המבוסס על האפס המוחלט. מדענים בכל רחבי העולם אימצו את שיטת תומסון, ששוכללה במשך השנים, ועתה היא משמשת בתחומים רבים. בסולם זה, הטמפרטורה נמדדת ביחידות הקרויות קלווין, שגודלן שווה לזה של מעלות צלזיוס, אולם נקודת ההתחלה של קלווין, אפס קלווין, שווה ל־273.15- מעלות צלזיוס. טמפרטורה זו נקראת האפס המוחלט.

לורד קלווין טען:

"כאשר ניתן למדוד את הדבר שעליו מדובר ולהביע זאת במספרים, ניתן בהחלט לדעת על מה מדובר, אבל, כאשר לא ניתן למדוד את הדבר עליו מדובר ולא ניתן לבטא אותו במספרים, הידע הוא בלתי־מספק בעליל."

בשנת 1900 נתן לורד קלווין הרצאה מפורסמת בשם ”ענני המאה ה־19 מאפילים על התאוריה הדינמית של החום והאור”.^[2] בהרצאה זו הוא טען שישנם שני עננים על השמים היפים של הפיזיקה של המאה ה־19: ניסוי מייקלסון־מורלי (והבעיות במדידת תכונותיו של האתר), והקושי להבין את תופעת קרינת גוף שחור.^[3] מהענן הראשון שציין לורד קלווין נולדה תורת היחסות, ומהענן השני נולדה תורת הקוונטים. שתי תאוריות אלו שינו לחלוטין את הדרך שבה אנו מבינים את העולם. בנוסף לכך, גילוי האלקטרון, הרדיואקטיביות ומבנה האטום, תרמו לביסוסם של ענפים חדשים בפיזיקה: פיזיקה גרעינית ופיזיקה של חלקיקים אלמנטריים.

גיל כדור הארץ: גאולוגיה ותאולוגיה

תומסון היה כל חייו מאמין אדוק בנצרות; נוכחות בתפילה הייתה חלק משגרת היומיום שלו.^[4] הוא ראה את האמונה הנוצרית שלו כמקור תמיכה ומידע לעבודתו המדעית, כפי שעולה מנאומו בפני הכינוס השנתי של "אגודת הראיות הנוצרית", 23 במאי 1889.^[5]

אחד המקרים המובהקים שבו בא לידי ביטוי השילוב בין אמונתו לבין עבודתו המדעית הוא באומדן שלו לגיל כדור הארץ. בהתחשב בעבודת נעוריו על צורת כדור הארץ ואת העניין שלו בהולכת חום, אין זה מפתיע שהוא בחר לחקור את קירור כדור הארץ ולעשות היקשים היסטוריים של גיל כדור הארץ כתוצאה מחישוביו. תומסון היה בריאתן במובן רחב, אך לא היה "גאולוג מבול".^[6] הוא טען כי חוקי התרמודינמיקה פעלו מלידתו של היקום, וראה בחזונו את מערכת השמש עוברת תהליך דינמי אבולוציוני שבסופו "מות חום" הדרגתי. הוא פיתח את ההשקפה כי כדור הארץ היה פעם חם מכדי לאפשר קיומם של חיים, ועימת השקפה זו עם זו של עקרון האחידות, שעיקרה הוא שכל תהליך טבעי המתרחש כעת התקיים גם בעבר ובקצב אחיד. לטענתו, ”אדמה זו, ודאי לפני מספר מיליוני שנים, הייתה גלובוס רותח ולוהט...”^[7]

לאחר פרסומו של מוצא המינים בידי צ'ארלס דרווין ב־1859, ראה תומסון בנטייה שהייתה קיימת בקהילה המדעית של אותה תקופה לסתור את הסברו של דרווין לשונות הביולוגית – ברירה טבעית איטית, כהוכחה לזמן הקצר יחסית שעבר מאז שכדור הארץ נעשה ראוי למגורים. תומסון עצמו העדיף גרסה של אבולוציה תאיסטית שהואצה ידי ההשגחה העליונה^[8] חישוביו הראו כי השמש לא הייתה קיימת מספיק זמן כדי לאפשר את הפיתוח ההדרגתי האיטי (האבולוציה), אלא אם כן יימצא מקור אנרגיה חלופי אחר, ולא היה ידוע מקור כזה בתקופה הוויקטוריאנית.

לורד קלווין נמשך עד מהרה למחלוקת פומבית עם גאולוגים,^[9] ועם תומכיו של דרווין כגון ג'ון טינדל ותומאס הנרי האקסלי. בתגובתו למאמרו של האקסלי לחברה הגאולוגית של לונדון (1868), הוא הציג את מאמרו "הדינמיקה הגאולוגית" (1869)^[10] אשר, בין כתביו האחרים, מאתגר את הנחת היסוד של הגאולוגים שגיל כדור הארץ חייב להיות בלתי מוגבל בזמן ואינסופי, כלומר, הנחתם שהעולם הוא קדמון.^[11]

האומדן הראשוני לגיל כדור הארץ שערך תומסון בשנת 1864, עמד על בין 20 מיליון ל־400 מיליוני שנים. גבולות האומדן הרחבים נבעו בשל אי הוודאות שהייתה לקלווין בחישוב טמפרטורת ההתכה של סלע, שאליה הוא השווה את הטמפרטורה הפנימית של כדור הארץ.^[12] במהלך השנים הוא ליטש את חישוביו והצליח להפחית את הגבול העליון פי עשרה, וב־1897 הגיע להערכה סופית כי כדור הארץ היה בן 20–40 מיליון שנים.^[13]^[14] ניתן למצוא את סיכום מחקרו בנושא זה בהרצאתו בשנת 1897 בפני חברי החברה המלכותית, הרצאה שניתנה לבקשתו של הנשיא ג'ורג' סטוקס.^[15]

אף על פי שעוזרו לשעבר ג'ון פרי פרסם מאמר בשנת 1895 המאתגר את הנחת היסוד של קלווין בדבר מוליכות תרמית קבועה בקרום כדור הארץ, ובכך מאפשר הערכת גיל כדור הארץ גדול בהרבה מהשערת קלווין, רוב חברי הקהילה המדעית ולורד קלווין המשיכו לדבוק בהערכתו שלו.

גילוי החום שמשחררת דעיכה רדיואקטיבית ב־1903 הוביל לערעור על הערכת גיל כדור הארץ של קלווין, וארנסט רתרפורד היה הראשון שהעלה בהרצאה, בה השתתף גם לורד קלווין, את הטענה כי החום שמשחררת דעיכה רדיואקטיבית יכול לספק את מקור האנרגיה החלופי (שלא היה ידוע לקלווין) המאפשר את קיומה של השמש וכתוצאה מכך את הפיתוח ההדרגתי של כדור הארץ. על אף זאת, הערכת גיל כדור הארץ של קלווין נשארה בתוקף עד לפיתוח שיטת התיארוך הרדיומטרי של סלעים ב־1907.^[11]

האמונה הרווחת היא כי גילוי הרדיואקטיביות הוא שהפריך בסופו של דבר את הערכת גיל כדור הארץ של קלווין. תומסון עצמו מעולם לא הודה בפומבי בהפרכת הערכתו כי עדיין האמין שיש בידיו טיעון חזק הרבה יותר המגביל את גיל השמש לכדי לא יותר מ־20 מיליון שנים: ללא אור שמש, לא יכול להיות הסבר מניח את הדעת להמצאות משקעים בפני השטח של כדור הארץ. באותו הזמן, המקור היחיד הידוע לתפוקת אנרגיה סולארית היה קריסה כבידתית. רק כאשר היתוך תרמו־גרעיני הוכר ב־1930, פרדוקס הגיל של תומסון באמת נפתר.^[16]

כיום הערכת גיל כדור הארץ עומדת על כ־4.54 מיליארד שנים.

תומסון היה הראשון שניסה למדוד את גיל כדור הארץ באמצעות חוקי הפיזיקה והמתמטיקה. טעותו לא הייתה אי הבאתם בחשבון של מקורות אנרגיה חלופיים כגון רדיואקטיביות והיתוך תרמו־גרעיני מאחר שלא היו ידועים בתקופתו. טעותו הייתה שלא הכיר בכך שיש אפשרות שמוליכות החום בקרום כדור הארץ אינה קבועה.^[17]

ראו גם

לקריאה נוספת

מריו ליביו, שגיאות גאוניות, בתרגום עמנואל לוטם, אריה ניר הוצאה לאור, 2013, פרקים 4–5

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם תומסון בוויקישיתוף

ויליאם תומסון, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
ויליאם תומסון, באתר MacTutor (באנגלית)
ויליאם תומסון, באתר scienceworld
ויליאם תומסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ויליאם תומסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
כתבי ויליאם תומסון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

^ Bruce J. Hunt, Pursuing Power and Light – Technology and Physics from James Watt to Albert Einstein, Baltimore: The Johns Hopkins University Press, 2010, עמ' 93
^ Nineteenth-Century Clouds over the Dynamical Theory of Heat and Light
^ Renato Álvarez-Nodarse, הענן השני של לורד קלווין, באתר המכון למתמטיקה באוניברסיטת סביליה, ‏6 בנובמבר 2018 (באנגלית)
^ McCartney & Whitaker (2002), reproduced on Institute of Physics website
^ Thomson, W. (1889) Address to the Christian Evidence Society
^ כלומר, להסביר את ממצאי הגאולוגיה תחת ההנחה שתיאור המבול שבמקרא הוא אמת מדעית, Sharlin (1979) p.169
^ Burchfield (1990)
^ Bowler, Peter J. (1983). The eclipse of Darwinism: anti-Darwinian evolution theories in the decades around 1900 (paperback ed.). Baltimore: Johns Hopkins University Press. pp. 23–24. ISBN 0-8018-4391-X.
^ England, P.; Molnar, P.; Righter, F. (January 2007). "John Perry's neglected critique of Kelvin's age for the Earth: A missed opportunity in geodynamics". GSA Today 17 (1): 4–9. doi:10.1130/GSAT01701A.1.
^ ""Of Geological Dynamics" excerpts". Zapatopi.net. Retrieved 29 October 2011.
^ ¹ ² England, P.; Molnar, P.; Righter, F. (January 2007). "John Perry's neglected critique of Kelvin's age for the Earth: A missed opportunity in geodynamics". GSA Today 17 (1): 4–9. doi:10.1130/GSAT01701A.1.
^ Tung, K.K. "Topics in Mathematical Modeling" (Princeton University Press 2007), p.243-251. In Thomson's theory the earth's age is proportional to the square of the difference between interior temperature and surface temperature, so that the uncertainty in the former leads to an even larger relative uncertainty in the age.
^ Burchfield, Joe D. (1990). Lord Kelvin and the Age of the Earth. University of Chicago Press. p. 43. ISBN 978-0-226-08043-7.
^ Hamblin, W. Kenneth (1989). The Earth's Dynamic Systems 5th ed. Macmillian Publishing Company. p. 135. ISBN 0-02-349381-X.
^ Silvanus Phillips Thompson (January 1977). The life of Lord Kelvin. p. 1095. ISBN 978-0-8284-0292-7.
^ Stacey, Frank D. (2000). "Kelvin's age of the Earth paradox revisited". Journal of Geophysical Research 105 (B6): 13155–13158. Bibcode:2000JGR...10513155S. doi:10.1029/2000JB900028.
^ מריו ליביו, שגיאות גאוניות, בתרגום עמנואל לוטם, אריה ניר הוצאה לאור, 2013, פרקים 4–5

[1] Bruce J. Hunt, Pursuing Power and Light – Technology and Physics from James Watt to Albert Einstein, Baltimore: The Johns Hopkins University Press, 2010, עמ' 93

[2] Nineteenth-Century Clouds over the Dynamical Theory of Heat and Light

[3] Renato Álvarez-Nodarse, הענן השני של לורד קלווין, באתר המכון למתמטיקה באוניברסיטת סביליה, ‏6 בנובמבר 2018 (באנגלית)

[4] McCartney & Whitaker (2002), reproduced on Institute of Physics website

[5] Thomson, W. (1889) Address to the Christian Evidence Society

[6] כלומר, להסביר את ממצאי הגאולוגיה תחת ההנחה שתיאור המבול שבמקרא הוא אמת מדעית, Sharlin (1979) p.169

[7] Burchfield (1990)

[8] Bowler, Peter J. (1983). The eclipse of Darwinism: anti-Darwinian evolution theories in the decades around 1900 (paperback ed.). Baltimore: Johns Hopkins University Press. pp. 23–24. ISBN 0-8018-4391-X.

[9] England, P.; Molnar, P.; Righter, F. (January 2007). "John Perry's neglected critique of Kelvin's age for the Earth: A missed opportunity in geodynamics". GSA Today 17 (1): 4–9. doi:10.1130/GSAT01701A.1.

[10] ""Of Geological Dynamics" excerpts". Zapatopi.net. Retrieved 29 October 2011.

[ה1-11] ¹ ² England, P.; Molnar, P.; Righter, F. (January 2007). "John Perry's neglected critique of Kelvin's age for the Earth: A missed opportunity in geodynamics". GSA Today 17 (1): 4–9. doi:10.1130/GSAT01701A.1.

[12] Tung, K.K. "Topics in Mathematical Modeling" (Princeton University Press 2007), p.243-251. In Thomson's theory the earth's age is proportional to the square of the difference between interior temperature and surface temperature, so that the uncertainty in the former leads to an even larger relative uncertainty in the age.

[13] Burchfield, Joe D. (1990). Lord Kelvin and the Age of the Earth. University of Chicago Press. p. 43. ISBN 978-0-226-08043-7.

[14] Hamblin, W. Kenneth (1989). The Earth's Dynamic Systems 5th ed. Macmillian Publishing Company. p. 135. ISBN 0-02-349381-X.

[15] Silvanus Phillips Thompson (January 1977). The life of Lord Kelvin. p. 1095. ISBN 978-0-8284-0292-7.

[16] Stacey, Frank D. (2000). "Kelvin's age of the Earth paradox revisited". Journal of Geophysical Research 105 (B6): 13155–13158. Bibcode:2000JGR...10513155S. doi:10.1029/2000JB900028.

[17] מריו ליביו, שגיאות גאוניות, בתרגום עמנואל לוטם, אריה ניר הוצאה לאור, 2013, פרקים 4–5

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

	יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
	הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.