הלה רופאייזן-שיפר

הלה רופאייזן-שיפר
לידה	7 ביוני 1921; קרקוב, פולין
פטירה	23 באפריל 2017 (בגיל 95); ישראל
מדינה	ישראל

הֶלָה (בת שבע) רוּפְאייזֶן-שיפֶּר (Hella Rufeisen-Schuepper; ‏7 ביוני 1921 – 23 באפריל 2017) הייתה קשרית של הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה ובגטו קרקוב בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואחת מבין ששת משיאי המשואות בטקס הדלקת שש המשואות הממלכתי ב"יד ושם" בשנת 2003. הייתה בין 25 לוחמי מרד גטו ורשה שהוענק להם בשנת 2011 אות הוקרה מטעם מדינת ישראל^[1].

העידה במשפט אייכמן בירושלים, וכתבה את הספר האוטוביוגרפי "פרידה ממילא 18: סיפורה של קשרית".

ילדות ונעורים

נולדה בעיר קרקוב שבפולין, בתם של שמחה לבית רוזנברג ופנחס שיפר, שוחט וחזן^[2]. לאחר שהוריה נישאו, נסע אביה ללמוד בברלין. אמה נפטרה בגיל 35, לאחר לידת הילד החמישי, וילדיה התפזרו לבתי יתומים וישיבות.

שיפר בת העשר עברה לגור בבית סבתה. בבית הספר קיבלה חינוך פולני ולמדה גם מנהגים נוצריים ותפילות, שלימים עזרו לה בתפקידיה במחתרת^[3]. בנעוריה הצטרפה לארגון פ.וו.ק, ארגון פטריוטי פולני של נשים לאימון צבאי. גילויי אנטישמיות מצד המפקדות גרמו לה לעזוב את הארגון, והיא הצטרפה לתנועת הנוער החלוצית עקיבא. בעקבות התנגדות משפחתה לפעילותה בתנועה עזבה את ביתה בגיל 17.

תקופת מלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ניסתה לברוח מזרחה, אך חזרה לקרקוב^[4], בה המשיכו חברי התנועה את פעילותם החינוכית והתרבותית באופן חשאי^[5]. מספר פעמים הצליחה לסייע לבני משפחתה למצוא מקומות מסתור בכפרים סמוכים, והעבירה ציוד ומצרכים נדרשים לקרקוב. מראה החיצוני, שלא היה יהודי במובהק, סייע לה בכך. שינוי הזהות לא היה לה קל: "אני נוסעת כפולנייה וכאילו "זורקת מעצמי" את זהותי היהודית, את העול הקולקטיבי של עמי"^[6]. בהמשך, הצטרפה לפלוגה של המחתרת בוורשה, ובמרץ 1941, עם הקמת הגטו בקרקוב, יצאה לגטו ורשה, כשהיא מצוידת בתעודה מזויפת^[6]. שם התחדשה פעילותו של קן תנועת עקיבא, שחבר לתנועות נוער חלוציות אחרות.

תנאי החיים בגטו היו קשים. 25 חברי תנועה חלקו דירה אחת. רובם עסקו בעבודה חינוכית. תפקידן של הנשים היה לעבוד במשק בית. עם סיום יום העבודה ולאחר שעות העוצר, נהגו ללמוד בקבוצות, לשיר יחד, ובערבי שישי לקיים קבלת שבת. היא ניהלה את הבית והייתה אחראית על הטיפול בחולי הטיפוס, ויצרה לשם כך קשר עם גורמים חיצוניים כדי להשיג סיוע רפואי. לאחר מותו של דניאל לוסיק, רכז הקבוצה, קיבלה על עצמה את ההנהגה במקומו. עם הגירוש הגדול בגטו ורשה ביולי 1942, השתתפה, כנציגת תנועת עקיבא בישיבת מרכז 'החלוץ', בה הוחלט להקים את הארגון היהודי הלוחם (אי"ל)^[7] ועל פעילות ליצירת מודעות בגטו לנעשה במחנה ההשמדה טרבלינקה. במסגרת פעילות זו השתתפה בהפצת כרוזים, וזאת כנגד דעת רבים שחששו שהתקוממות תמיט אסון על יושבי הגטו. שלוש קשריות בעלות חזות ארית, הלה שיפר, מניה מינצ'אלס והנקה בלס, הופקדו על הקשר בין מחתרת גטו ורשה ומחתרת גטו קרקוב^[8]. נסיעותיה בין שתי הערים כללו משימות ליווי של צעירים שיצאו ליערות להילחם, העברת כספים ותעודות מזויפות והברחת כלי נשק ותחמושת על גופה^[9]. משימות אלו נחשבו כמסוכנות, שכן היה עליה להשתמש בתעודות מזויפות ולהתמודד עם ביקורת ובדיקות של הגרמנים^[10].

בתחילת ינואר 1943, במהלך משימת קישור מחוץ לגטו ורשה, נעצרה ונערך בה חיפוש בו הצליחה להשמיד ראיות ליהדותה, ולהיפטר מהכסף שהיה עליה להעביר. היא ברחה מבית המעצר, ובמרדף נפצעה ברגלה והוחזרה לגטו^[8]. שבוע לאחר פרוץ המרד נשלחה לבונקר הפיקוד ברחוב מילא 18. ב-8 במאי 1943 שלח אותה מפקד הארגון היהודי הלוחם, מרדכי אנילביץ, לצד הארי, במשימת קישור לסגנו יצחק צוקרמן בניסיון להקים קשר עם המחתרות הפולניות להשגת נשק לטובת המרד. לבסוף, קבוצה של תריסר לוחמים והיא בתוכם יצאו מהגטו דרך תעלות הביוב^[11] ונפלו למארב של המשטרה הפולנית. התנהל מרדף ובמהלכו הצליחה לברוח ולהעביר את המסר ליצחק צוקרמן^[12]. ב-11 במאי קיבלה עם חבריה את הידיעה על נפילתו של הבונקר במילא 18 ועל מות המורדים שם; ואז להרגשתה: "פתאום איבדו החיים כל טעם: לשם מה להמשיך להילחם? צעירים כה רבים נספו, מיליוני יהודים נרצחים בדרכים שונות, מורעלים בגז. המוות הוא המוצא הטוב והקל ביותר. שיבוא כבר המוות!"^[13].

ממקום המסתור בצד הארי מצאה מחסה במבנה בית חרושת לצלולויד, יחד עם לוחמים נוספים, בהם טוסיה אלטמן. בסוף מאי 1943 עברה למקום מחבוא בפרבר של ורשה עם חברותיה שרה בידרמן ושושנה לנגר. באחד הימים יצאה שושנה לנגר מהדירה, ונורתה. ב-13 ביולי 1943 נתפסה שיפר, וגורשה יחד עם שרה בידרמן למחנה ברגן-בלזן בגרמניה^[14]. גם שם הצטרפה להתארגנות התנועה החלוצית לפעילות במחנה^[15].

עלייה לארץ ישראל

אחרי המלחמה שהתה במחנות עקורים אחדים בגרמניה, ואחר כך הגיעה למחנה פליטים בבלגיה בו ארגנה קבוצה של צעירים עולים במסגרת עלייה ב'. היא הגיעה לישראל בראש השנה בשנת 1945 והתיישבה בקיבוץ בית יהושע, בו חיו פעילי תנועת עקיבא. לימים סיפרה:

אם נשארתי בחיים עלי לעלות ארצה ולעשות מה שאני יכולה לעשות, דבר ראשון - לספר. אני רציתי להגיע לקיבוץ בית יהושע, ידעתי שאף אחד חוץ ממני לא מגיע לשם אחרי המלחמה, אני צריכה לספר להם מה קרה עם התנועה, מה קרה לאנשים שהם מצפים להם. מעל לכל רציתי לספר להם שהייתה התנגדות^[16].

בבית יהושע הכירה את אריה רופאייזן (אחיו של האח דניאל) והם נישאו. בשנת 1949 עזבו את בית יהושע והיו מראשוני המושב בוסתן הגליל שם נולדו להם שלושה בנים. בשנת 1961 זומנה להעיד במשפטו של אדולף אייכמן בירושלים על פעולות התנועה במהלך המלחמה ועל תפקידה כקשרית^[8]. עדותה עוררה רושם רב, ובמאמר שכתבה שולמית אלוני בעקבות עדותה ציינה את התרשמותה מגבורתה, כי המשיכה את פועלה מתוך הכרה עמוקה לכך שהיא חלק מכלל שחייב להילחם על קיומו^[17]. לאורך השנים סיפרה את סיפורם של לוחמי מרד גטו ורשה ופעילות חברי תנועת עקיבא, העידה, הרצתה ויצאה למסעות לפולין.

בשנת 1990 ראה אור ספרה האוטוביוגרפי "פרידה ממילא 18: סיפורה של קשרית".

בשנת 2003 נמנתה עם ששת מדליקי המשואות בטקס הממלכתי ביד ושם.

בשנת 2007 הדליקה משואה במכון משואה בתל יצחק.

נפטרה בערב יום השואה ה'תשע"ז ב-23 באפריל 2017, והובאה למנוחות בבית העלמין במושב בוסתן הגליל שבו התגוררה.

ספר זיכרונותיה

הלה רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18: סיפורה של קשרית, תל אביב: הוצאת בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990.

לקריאה נוספת

שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
שמשון דרנגר, החלוץ הלוחם - ביטאון הנוער היהודי חלוצי במחתרת קרקוב אוגוסט-אוקטובר 1943, ישראל: הוצאת בית לוחמי הגטאות, 2006.
צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, לוחמי הגטאות: הוצאת בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הלה רופאייזן-שיפר בוויקישיתוף

יעל מרגולין פלד, הלה רופאייזן-שיפר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
עדותה של הלה רופאייזן-שיפר, משפט אייכמן, ישיבה 26, אתר משרד המשפטים, כרך א', עמ' 372, 3 במאי 1961.
מדליקי המשואות 2003: הלה שיפר-רופאייזן, התנגדות יהודית בשואה: בסימן 60 שנה למרד גטו ורשה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשס"ג, יד ושם.
- מדליקי המשואות תשס"ג (2003) - סיפורה של הלה שיפר-רופאייזן, סרטון באתר יוטיוב, יד ושם.
עדותה של הלה רופאייזן שיפר, סרטון באתר יוטיוב, משואה – המכון הבינלאומי ללימודי השואה.
הלה רופאייזן – סיפור קהילת קרקוב, סרטון באתר יוטיוב, סרטון מתוך "בימים ההם בזמן הזה".
מעדותה של הלה שיפר רופאייזן, מתוך "פרידה ממילא 18", באתר מוזיאון יד מרדכי.
ראיון מוקלט עם הלה רופאייזן-שיפר, 31 במאי 1996, באתר מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה.
הלה (בת-שבע) רופאייזן (שיפר), אתר ארגון הפרטיזנים, לוחמי הגטאות והמחתרות
ארז רביב, ‏סיפורה של קשרית, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 23 באפריל 2017
עופר אדרת, ערב יום השואה, אחת הקשריות של גטו ורשה מתה בגיל 95, באתר הארץ, 23 באפריל 2017

הערות שוליים

^ לראשונה: אות הוקרה מטעם המדינה למורדי גטו ורשה באתר רשת ב'
^ הלה רופאייזן-שיפר, דף עדות קורות חיים, ארכיון משואה.
^ הלה רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18: סיפורה של קשרית, תל אביב: הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 15.
^ רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 20.
^ רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 22.
^ ¹ ² רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 25.
^ רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 43.
^ ¹ ² ³ עדותה של הלה רופאייזן-שיפר, משפט אייכמן, ישיבה 26, אתר משרד המשפטים, כרך א', עמ' 372, 3 במאי 1961.
^ שמשון דרגנר, החלוץ הלוחם: בטאון הנוער היהודי חלוצי במחתרת קרקוב, ישראל: הוצאת בית לוחמי הגטאות, 2006, עמ' 18; רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 57.
^ רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 64.
^ הלה רופאייזן-שיפר, אתר ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות.
^ רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 116-115.
^ רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 118
^ רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 133.
^ רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 135-134.
^ עדות בפני חיים גורי, ארכיון בית לוחמי הגטאות, 18 בינואר 1979.
^ שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 38.

[1] לראשונה: אות הוקרה מטעם המדינה למורדי גטו ורשה באתר רשת ב'

[2] הלה רופאייזן-שיפר, דף עדות קורות חיים, ארכיון משואה.

[3] הלה רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18: סיפורה של קשרית, תל אביב: הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 15.

[4] רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 20.

[5] רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 22.

[פרידה_ממילא_18,_25-6] ¹ ² רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 25.

[7] רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 43.

[עדות_במשפט_אייכמן-8] ¹ ² ³ עדותה של הלה רופאייזן-שיפר, משפט אייכמן, ישיבה 26, אתר משרד המשפטים, כרך א', עמ' 372, 3 במאי 1961.

[9] שמשון דרגנר, החלוץ הלוחם: בטאון הנוער היהודי חלוצי במחתרת קרקוב, ישראל: הוצאת בית לוחמי הגטאות, 2006, עמ' 18; רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 57.

[10] רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 64.

[11] הלה רופאייזן-שיפר, אתר ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות.

[12] רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 116-115.

[13] רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 118

[14] רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 133.

[15] רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, עמ' 135-134.

[עדות_מצולמת-16] עדות בפני חיים גורי, ארכיון בית לוחמי הגטאות, 18 בינואר 1979.

[17] שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 38.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]