האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ז'אן-פול סארטר |
| שפת המקור | צרפתית |
| סוגה |
מסה  |
| נושא |
אקזיסטנציאליזם |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1946 |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | מסת"ב 978-0413313003 |
  | |
האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם (במקור בצרפתית: L'existentialisme est un humanisme) הוא נאום שנשא הסופר והפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר ב-29 באוקטובר 1945, ועובד לספר כמה חודשים לאחר מכן ב-1946. הספר, הנחשב לאבן דרך בהגות האקזיסטנציאליסטית, זכה לפופולריות רבה, אך גם לביקורת. מאוחר יותר, סארטר בעצמו הביע הסתייגות כלפי כמה מן ההשקפות המוצגות בו.
רעיונות מרכזיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]סארטר הניח שהמפתח להבנת ההגות האקזיסטניצאליסטית הוא בקבלת העיקרון כי "הקיום קודם למהות" (אנ'). דהיינו, עצם הקיום של אדם קודם אפריורי לקבלת משמעות בחיים. במילים אחרות, ניתן לומר כי מטרות בחיים, אופי וכדומה הם דברים שהאינדיבידואל רוכש בעצמו ואינם מותנים מראש. סארטר הסביר זאת כך: "מה פירוש הדבר שהאדם קודם למהות? פירושו שהאדם ראשית כול קיים, פוגש את עצמו, מפציע בתוך העולם, ורק לאחר מכן הוא מוגדר"[1].
גישתו של סארטר יוצאת נגד אנשים אשר נעזרים במה שסארטר מכנה "תירוצים דטרמיניסטיים". סארטר טוען כי אנשים חייבים לקחת אחריות על התנהגותם. סארטר מגדיר "חרדה" כרגש שאנשים חשים ברגע שהם מבינים כי יש להם אחריות, לא רק כלפי עצמם, אלא גם עבור שאר האנשים. לדידו, החרדה מאפשרת לאנשים להבין את ההשלכות של המעשים שלנו כלפי האחרים, ומאפשרת לנו לערוך הכרעות בחיים תוך הכרה בהיותנו חופשיים לבחור. זאת מאחר שהאדם "נידון להיות חופשי: נידון מכיוון שהוא לא ברא את עצמו; וחופשי, בכל זאת, מכיוון שמרגע שהוא הושלך לעולם הוא אחראי לכל מעשיו".
החרדה קשורה גם לרעיון ה"ייאוש" שהיא להגדרתו תפיסה מפוכחת ואופטימית המכירה במה שהוא בגדר האפשר, בשונה מתקוות-שווא לא מציאותיות. ההוויה של "היות-בשביל-עצמו" (בנוסף להוויה של היות-כשלעצמו) משתמשת בייאוש כדי לאמץ את החופש ולנקוט פעולה משמעותית בקבלה מלאה של כל ההשלכות העלולות להתעורר כתוצאה מכך.
בנוסף, סארטר מגדיר "הינטשות" בתור תחושת הבדידות שאותה חש מי שמכיר במה שניטשה כינה (מבלי להתייחס אליו במופרש) "מות האלוהים". הכרה בכך שאין אלוהים האחראי לחיינו, ואין שום נקודת היאחזות אובייקטיבית אחרת במציאות. לכן, אין דרך אפריורית לפיה ראוי לחיות. אנחנו נטושים לבדנו ביקום, ועלינו מוטלת האחריות לאמץ בכוחות עצמנו משמעות בחיים.
סארטר מסיים את הנאום בכך שהוא מדגיש כי האקזיסטנציאליזם, שכן הוא פילוסופיה של פעולה והגדרה עצמית, הוא אופטימי ומשחרר, וזאת בניגוד לתפיסה השגויה שלו בידי העם, הקומוניסטים והקתולים שמבקרים אותו.
קבלה וביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנאום נחשב כנקודת התחלה פופולרית להכרות עם ההגות האקזיסטנציאליסטית. עם זאת, מספר פילוסופים מתחו ביקורת על הנאום.
מרטין היידגר, שאותו מצטט סארטר מספר פעמים במהלך הנאום, התנער משיוכו לזרם האקזיסטנציאליסטי ומהפרשנות של סארטר להגותו. בתגובה חיבר את "איגרת על ה"הומניזם"" (אנ') בשנת 1946[2]. היידגר מתח ביקורת על כמה מהנחות היסוד של סארטר, על אופי החלוקה בין "קיום" ל"מהות", על הפירוש המוטעה למושג ה"הוויה" על ההישענות "הנמהרת והשגויה" על אתיאיזם ועל ניסיונו לכפות השוואה בין אקזיסטנציאליזם להומניזם[3].
בני לוי, תלמידו של סארטר התבטא במהלך דיאלוג ביניהם באופן נוקב: "לפני 1939 אתה אומר לנו שההומניזם הוא טינופת. כעבור כמה שנים, בלי לדווח על התמורה שעברה עליך, אתה נושא דברים ושואל: האם האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם? ואתה משיב בחיוב. כעבור כמה שנים, בתקופת המלחמות הקולוניאליות, אתה מסביר לנו שההומניזם הוא עלה תאנה לקולוניאליזם; ולבסוף, היום, אתה אומר לנו: צריך לעשות את האדם, אבל אין לכך שום קשר עם ההומניזם"[4] בשיחה ביניהם שהתקיימה בשנת 1980 (שנת מותו של סארטר) הוא ענה: "אנחנו, אם ניתן לכנות זאת כך, תת־בני אדם, כלומר יצורים שלא הגיעו לתכלית, ושייתכן שלעולם לא יגיעו אליה, אבל הם הולכים לקראתה... אם חושבים שיש בתת־בני אדם אלה עקרונות שהם אנושיים, היינו, בעצם, נבטים, ההולכים לקראת האדם והמקדימים את תת־האדם עצמו, כי אז, לחשוב את יחסו של האדם לאדם על פי העקרונות השוררים היום, את זה אפשר לכנות הומניזם"[5].
ולטר קאופמן הצביע על מספר שגיאות שנאמרו בנאום, כגון האמירה כי קרל יאספרס היה קתולי וטען כי הגדרתו של סארטר את האקזיסטנציאליזם פתוחה לדיון. אף על פי כן אמר כי הנאום מבריק וחושף את "חותמת" התקופה[6].
איריס מרדוק מצאה את אחד הדיונים של סארטר עם הקומוניזם מעניין, אך התייחסה לחיבור בכללותו כ"ספר קטן ורע"[7].
סלבוי ז'יז'ק ביקר את הפרשנות של סאטר לרומן "האחים קרמזוב" מאת דוסטויבסקי באומרו כי בעוד סארטר מאמין שעם חירות מוחלטת מגיעה אחריות מוחלטת, עבר זוסימה כל אחד מאיתנו חייב לקחת אחריות על כל חטאי האדם[8]. כמו כן, ביקר את סארטר על שייחס לדוסטויבסקי את האמירה "אם אלוהים אינו קיים, הכל מותר"[9] אף שמעולם לא כתב זאת[10].
תרגום לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הספר תורגם פעמיים לעברית:
- האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם, תרגם, ערך והוסיף אחרית דבר יעקב גולומב, הוצאת כרמל, ירושלים, תש"ן 1990.
- האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, תרגום חדש ואחרית דבר: ד"ר עירן דורפמן, הוצאת כרמל, 2014.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עדי ערמון, "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם": כך הפך סארטר למותג, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2015- L'existentialisme est un Humanisme הנאום המלא (בצרפתית)
- "Existentialism is a Humanism" הנאום המלא (באנגלית)
- A student’s guide to Jean-Paul Sartre’s Existentialism and Humanism
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ האקזיטנציאליזם הוא הומניזם, תרגום עירן דורפמן, ירושלים: הוצאת כרמל, 2014, עמ' 12
- ^ מרטין היידגר, איגרת על ה"הומניזם", תרגם: דרור פימנטל, מאגנס, ירושלים תשע"ח.
- ^ Heidegger, Martin. Basic Writings. HarperPerennial, 2008, p. 232.
- ^ עדי ערמון, "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם": כך הפך סארטר למותג, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2015
- ^ תקווה עכשיו - השיחות של 1980 בין סארטר ובני לוי, תרגום: דניאלה יואל, אלעד לפידות ואלי שיינפלד; עריכה מדעית ואחרית דבר: אלי שיינפלד, כרמל, ירושלים 2009.)
- ^ Kaufmann, Walter. Existentialism from Dostoevsky to Sartre. New American Library, 1975, pp. 280-1.
- ^ Murdoch, Iris (1997). Existentialists and Mystics: Writings on Philosophy and Literature. London: Chatto & Windus. ISBN 0-7011-6629-0.
- ^ Žižek, Slavoj. Absolute Recoil: Towards a New Foundation of Dialectical Materialism. Verso, 2014, p. 327.
- ^ האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, עמ' 19
- ^ If there is a God, then anything is permitted, ABC Religion & Ethics, 2012-04-16 (ב־Australian English)