לדלג לתוכן

אוזן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף האוזן החיצונית)
אוזן
שיוך ראש עריכת הנתון בוויקינתונים
תיאור ב האנטומיה של גריי (מהדורה 20) (1029) עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהים
טרמינולוגיה אנטומיקה A01.1.00.005 עריכת הנתון בוויקינתונים
TA2 (2019) 6861 עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהה נרולוקס birnlex_1062 עריכת הנתון בוויקינתונים
FMA 52780 עריכת הנתון בוויקינתונים
קוד MeSH A01.456.313 עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהה MeSH D004423 עריכת הנתון בוויקינתונים
מערכת השפה הרפואית המאוחדת C0013443 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
עגיל הוא תכשיט שנועד לקישוט האוזן

אוזן היא איבר השמיעה ושיווי המשקל בגוף בעלי חיים רבים, לרבות החולייתנים, בהם האדם. ליונקים שתי אוזניים משני צדי הפנים. אצל חרקים האוזניים נמצאות בחלקי גוף מגוונים. "אוזניים ... נוטות להופיע ליד הנוירונים השולטים בפעולות שעבורן הן התפתחו. נקבות צרצרים מסתובבות וצועדות לעבר זכרים מזמרים, כך שהאוזניים שלהן על הרגליים. גמלי שלמה ועשים מבצעים צלילות וגלגולי התחמקות כשהם שומעים טורפים, כך שהאוזניים שלהם נמצאות על כנפיהם או בסמוך להן." [1]

תפקידי האוזן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוזן משמשת כאיבר חישה עבור מערכת השמיעה. בנוסף, היא מעורבת גם בשמירה על שיווי המשקל של הגוף.

חלקי האוזן ומסלול השמיעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבנה האוזן האנושית: אוזן חיצונית, אוזן תיכונה ואוזן פנימית.

האוזן מתחלקת לשלושה חלקים: אוזן חיצונית, אוזן תיכונה ואוזן פנימית. לכל אחד מחלקי האוזן יש תפקיד ייחודי בתהליך השמיעה.[2]

מסלול השמיעה עובר דרך שלושת החלקים הללו. הוא מתחיל מהאוזן החיצונית, אשר מקבלת גלי קול של צלילים המגיעים מהסביבה. מהאפרכסת של האוזן החיצונית עובר הצליל אל תעלת האוזן וגורם לרעידות בעור התוף. רעידות אלו מרעידות את עצמות השמע (עצם הפטיש מרעידה את הסדן שמרעיד את הארכוף) שבאוזן התיכונה. באוזן הפנימית, נוצר גל בתוך הנוזל, בשל רעידות הארכוף בקצהו הקרומי של המבוך. התנועה בנוזל מרעידה את איבר קורטי (איבר השמיעה) כך שנוצרת תנועה הגורמת לשינוי בתאי השיער ולהפעלה של עצב השמיעה. אזורים שונים בשבלול האוזן מופעלים על פי צלילים שונים. המידע השמיעתי שמתקבל מהאוזן מועבר למוח דרך הפונס.[2]

האוזן החיצונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוזניים של יונקים עם אפרכסת
אוזניים של ציפור ללא אפרכסת

האוזן החיצונית מורכבת מהחלקים הנראים לעין.[2] היא כוללת את אפרכסת האוזן (pinna), תעלת האוזן ואת המשטח החיצוני של עור התוף. האוזן החיצונית היא מאפיין ייחודי של יונקים והיא יכולה להופיע במגוון של גדלים וצורות.[2]

  • אפרכסת - האפרכסת מיועדת לקלוט ולמקד צלילים, אך זהו אינו חלק חיוני בתהליך השמיעה. ישנם יונקים המסוגלים להטות את האפרכסת כדי לשפר את שמיעתם ולמקם את הקול, אך האדם נטול יכולת כזו. האפרכסת מורכבת מסחוס אלסטי הממשיך לגדול באטיות במשך החיים ולכן בגיל מבוגר האפרכסת גדולה יחסית. מבנה האפרכסת גורם לשינוי בחלק מתדרי הקול המגיעים לאוזן בתלות בזווית הגעתם, ועל ידי כך מתאפשר זיהוי מדויק יותר של הכיוון שממנו מגיע הקול. במהלך ההיסטוריה היו מקרים בהם נהגו לנקב את אפרכסת האוזן (כמו רציעת אזנו של עבד בתנ"ך, שעל פי התלמוד הכוונה לניקוב בדופן האוזן).
  • תעלת השמע היא מעין צינור שנמשך מהאפרכסת ועד לעור התוף, וממלאת תפקיד חשוב בשמיעה: כאשר התעלה אינה פתוחה, השמיעה תתעמעם. העור החיצוני של תעלת האוזן מפיק חומר דמוי שעווה, שעוות אוזניים (צרומן).
  • עור התוף - או הקרום התופי הוא קרום דק המצוי באוזן ומפריד בין האוזן החיצונית לאוזן התיכונה. עור התוף מורכב משלוש שכבות: המשך העור של תעלת השמע החיצונית- אפיתל קשקשי, שכבה רירית המתנפחת כאשר האוזן מודלקת- אפיתל נשימתי, ושכבה העשויה שתי וערב ותפקידה לכווץ את עור התוף- סיבי קולגן. החיצוני ביותר הוא האפיתל הקשקשי (לכיוון תעלת השמע) והפנימי ביותר הוא האפיתל הנשימתי. עור התוף מגביר ומעביר את גלי הקול שנקלטים מהאוויר החיצוני לעצמות השמע הקטנות (Ossicles) שבאוזן התיכונה, שבסופו של דבר נקלטים על ידי האיבר הקורטי שבאוזן הפנימית ואותותיהם מועברים דרך העצב השמיני לקורטקס באזור הטמפורלי במוח, לצורך קליטה והבנה. נקב או קרע בעור התוף יכולים להוביל לאיבוד שמיעה הולכתי.

תנוך האוזן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תנוך האוזן

תנוך האוזן האנושית הוא החלק הבשרני הרך בתחתית האפרכסת. הוא מורכב מעור ורקמות שומן, שחסרות את המוצקות והאלסטיות של שאר אפרכסת האוזן. היות שהתנוך אינו מכיל סחוס, יש בו אספקת דם רבה שעשויה לסייע בחימום האוזניים ובשמירה על איזון. עם זאת, התנוך נחשב בדרך כלל כאבר חסר כל תפקיד ביולוגי חשוב.[3] התנוך מכיל קצות עצבים רבים, והוא מהווה אזור רגיש ונעים למגע. תנוך האוזן הוא האזור הנפוץ ביותר לביצוע פירסינג.

התנוך הממוצע הוא כ-2 ס"מ, והוא מתארך מעט עם הגיל. אצל חלק מהאנשים מראה התנוך "חופשי" יותר ומתנדנד ואילו אצל אחרים "מחובר" יותר. כמו כן, תנוכי אוזניים הם על פי רוב חלקים, אך לעיתים מכילים גם קמטים. תנוכי אוזניים מקומטים קשורים לעיתים עם מחלות גנטיות אצל ילדים, בכלל זה תסמונת באקווית'-ויידמאן (Beckwith-Wiedemann).

מקור המילה תנוך הוא במקרא, אם כי לפי מפרשי המקרא, תנוך האוזן המוזכר במקרא מתייחס לאבר שונה - הסחוס שבמרכז האוזן, הממוקם מול פתח תעלת השמע.[5] האבר נמנה במקרא עם אחד משלשה איברים שעליהם היה צריך להזות מדם הקרבן, וכן בעת טהרת המצורע.

האוזן התיכונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוזן התיכונה כוללת את עור התוף, את חלל האוויר הנמצא בינו לבין עצם הגולגולת, וכן שלוש עצמות שמע זעירות: הפטיש (malleus), הסדן (incus) והארכוף (stapes). כמו כן, חצוצרת השמע, הנקראת גם תעלת אוסטכיוס, תעלה אשר מחוברת לחלקו האחורי של הלוע, נפתחת לאזור האוזן התיכונה. ה"ידית" של עצם הפטיש מחוברת לחלק הנע של עור התוף; עצם הסדן מגשרת בין עצם הפטיש לעצם הארכוף; עצם הארכוף, שהיא העצם הקטנה ביותר בגוף האדם, מרעידה את קצהו הקרומי של שבלול האוזן שבאוזן הפנימית.

האוזן הפנימית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבנה האוזן הפנימית

האוזן הפנימית כוללת את שבלול האוזן. זהו חלל בתוך עצם, שצורתו דומה לשבלול, ובתוכו מערכת קרומים, הנקראת מבוך קרומי, אשר בתוכו נוזל. בין הקרומים נמצא איבר השמיעה, הנקרא איבר קורטי, ומערכת הקרומים של שיווי המשקל. באיבר קורטי קיימים תאי שיער המתחברים ויוצרים את עצב השמיעה ושיווי המשקל, וגירוי של תאים אלה מביא להפעלה של העצב. קולות חזקים מאוד עלולים לגרום לנזק זמני וקל לתאי השיער או אף לפגיעת שמיעה קבועה.

חתך אורכי של השבלול המראה הן את המדורים השונים והן את מיקום איבר קורטי.

הבדלי שמיעה בין שתי האוזניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר שבוצע באיטליה ב-2009 נמצא כי שמיעה באוזן הימנית משפיעה על קליטת הצליל ושידורו אל המוח באופן יעיל יותר מאשר באוזן שמאל.[6][7]

לקות שמיעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – לקות שמיעה

לקות שמיעה מולדת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקות שמיעה מולדת מתייחסת לירידה בשמיעה הנוצרת בזמן התפתחות העובר ועלולה להיגרם ממגוון סיבות, כגון התפתחות לקויה של מבנה האוזן ומערכת העצבים, תסמונות מסוימות על רקע גנטי, מחלה ויראלית של האם בזמן ההריון ועוד.

לקות שמיעה נרכשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגיעה באוזן עלולה להוביל ללקות שמיעה. היא יכולה להיגרם כתוצאה ממחלה, חשיפה לרעש חזק או תאונה. ניקוי של האוזן עם קיסמי צמר גפן או באמצעות האצבע עלול לדחוס את השעווה לעומק ולגרום להצטברות פקקי שעווה (צרומן) או ליובש יתר והעדר שעווה, דבר שיגרום בסופו של דבר לדלקת אוזן חיצונית.

האוזן באומנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דימוי האוזן מופיע באומנויות במספר צורות ודרכים.

גלריית תמונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אד יונג, עורך מדעי: ד"ר נעם לויתן (ע), תרגום: ארז אשרוב, עולם עצום - היקום המופלא והנסתר שמגלים לנו החושים של בעלי החיים, פארק תעשיות חמן: כנרת זמורה-ביתן דביר, 2024, עמ' פרק 8
  2. ^ 1 2 3 4 Mark R. Rosenzweig, Arnold L. Leiman, S. Marc Breedlove (1999). Biological psychology: an introduction to behavioral, cognitive, and clinical neuroscience. 2nd ed. Sunderland, Massachusetts: Sinauer Associates.
  3. ^ Popelka, Gerald (31 באוגוסט 1999). "Re:Why do we have earlobes, what are they for, since when?". MadSci Network. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ הרב יהודה ברנדס, תנוך האוזן הימנית, באתר nrg‏, 6 באפריל 2006
  5. ^ על האטימולוגיה של המלה "תנוך", כתב רש"י בפרשת ויקרא (יד יד) "ולשון תנוך לא נודע לי"; אבן עזרא בפרשת שמות (כט כ) כתב: "תנוך אין לו ריע, והגאון אמר, הרך הדבק בעגול האוזן". ובמלבי"ם פרשת מצורע סי' נ כתב: "מלת תנוך לא נמצא בשום מקום רק בעניין נתינת ומתנת דם, ויש לומר שעיקרו תוך כדמצאנו בכמה שרשים שהנו"ן שבאמצע נוספת ונופלת וכו' ור"ל תוך אזנו, ויש לומר שהתי"ו תנוך היא מהאותיות הנוספים בראש השם וכו' ויהיה שרשו 'נך' מעניין אנך, שהיא הבדל שמעמידים בגובה החומה". וראו עוד בתורה שלמה שמות כט אות סו, בשם הראב"ד; הרש"ר הירש בפרשת שמות כט כ.[4]
  6. ^ (2009)Daniele Marzoli & Luca Tommasi, Side biases in humans (Homo sapiens): three ecological studies on hemispheric asymmetries, Naturwissenschaften 96: 1099–1106
  7. ^ Right ear is 'better for hearing', 2009, BBC