קלוד דביסי

קלוד דביסי
**Claude Debussy**
לידה	22 באוגוסט 1862; סן-ז'רמן-אן-לה, סן ואואז, הקיסרות השנייה
פטירה	25 במרץ 1918 (בגיל 55); הרובע השישה-עשר של פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית
שם לידה	Claude Achille Debussy
מקום קבורה	בית הקברות פאסי
מוקד פעילות	צרפת
תקופת הפעילות	1884–1918 (כ־34 שנים)
מקום לימודים	הקונסרבטואר של פריז
זרם	מוזיקה אימפרסיוניסטית, סימבוליזם
סוגה	אופרה, מוזיקה קלאסית, impressionist music
שפה מועדפת	צרפתית
כלי נגינה	פסנתר
בן או בת זוג	Emma Bardac (20 בינואר 1908–1918); Marie-Rosalie Texier (19 באוקטובר 1899–2 באוקטובר 1905)
צאצאים	קלוד-אמה דביסי
פרסים והוקרה	אביר בלגיון הכבוד (13 בינואר 1903); פרס רומא (1884) ;
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

קלוד אשיל דביסי (בצרפתית: Claude Achille Debussy;‏ 22 באוגוסט 1862 – 25 במרץ 1918; מוכר גם כדביוסי) היה מלחין צרפתי.

דביסי השתייך לזרם האימפרסיוניסטי במוזיקה, לצדם של מלחינים כמו מוריס ראוול וצ'ארלס גריפס, אם כי התנגד התנגדות נמרצת לכינוי "אימפרסיוניזם" בהקשר מוזיקלי. הוא הנציג המובהק ביותר של זרם זה במוזיקה, ונחשב כמייסדו. דביסי ראה בעצמו מחיה המסורת המוזיקלית הצרפתית, והצליח להגדיר מחדש את מושג הצרפתיות במוזיקה, כריאקציה לגרמניות הווגנריאנית שהייתה הגורם המשפיע ביותר במוזיקה של זמנו.^[1]

ביוגרפיה

קלוד דביסי נולד ב-22 באוגוסט 1862 בסן ז'רמן אן-לֶה, סמוך לפריז, והיה הבכור למשפחה בת חמש נפשות. משנולד, החליט אביו, מנואל אשיל דביסי, כי עבודתו בחנות לכלי קרמיקה וחרסינה שהייתה ברשותו לא תוכל לפרנס את המשפחה המורחבת ועל כן עברה המשפחה לקלישי, ומשנולדו יתר הילדים נדדה לפריז. בפריז כל אחיו ואחיותיו עברו לגור אצל דודתם ואילו קלוד נותר בחברת אמו. היא לימדה אותו קרוא וכתוב וממנה רכש את ידיעותיו הראשונות משום שלא ביקר בבית הספר באופן מסודר.

בגיל 7, בעת ביקור בבית דודתו בעיר קאן, המליצה הדודה שילמד מוזיקה, ודביסי החל ללמוד לנגן בפסנתר. שנה אחת לאחר מכן נזדמנה אחת מתלמידותיו של פרדריק שופן להאזין לנגינתו, התלהבה מיכולתו והחליטה לסייע לתלמיד הצעיר בשיעורי המוזיקה. היא אף הפצירה שישלחוהו לקונסרבטואר של פריז, שם החל ללמוד בשנת 1874 לימודי נגינה בפסנתר אצל אנטואן מרמונטל וכן הרמוניה ופיתוח חוש השמיעה. הוא חיבר מנגינות לשיריו של תיאודור דה בנביל, וכשהיה בן 18 זכה בתחרות לקריאת תווים מהירה. כפרס על כך נתקבל כתלמיד הלחנה בקונסרבטוריון. באותה שנה המליץ אחד ממוריו להפגישו עם נדז'דה פון מק, האלמנה הרוסייה העשירה שהייתה קודם לכן פטרוניתו של צ'ייקובסקי. היא הזמינה אותו לשמש מורה לפסנתר לילדיה, ועמה הגיע לשווייץ, לאיטליה ולרוסיה.^[1]

בשנת 1884 זכה ב"פרס רומא" מטעם הקונסרבטוריון של פריז. הפרס זיכה אותו בשלוש שנות השתלמות ברומא, אולם הוא התגעגע לפריז, ושב אליה עם תום השנה השנייה. בתקופת שהותו באיטליה ביקר את ורדי באחוזתו ואף פגש בליסט, וכמו צ'ייקובסקי, שנחשף ליצירתו של דביסי, גם הם לא הבינו את מכלול השלמות בעבודותיו של המלחין הצעיר.

בפריז החל להלחין והיה גם מורה לפסנתר ומבקר מוזיקה בעיתונות של פריז. בגיל 25 יצא לבקר את ברהמס בווינה, שם הלכו יחדיו להתבונן בקבריהם של בטהובן ושוברט.

בשנת 1893 החל את חיבור האופרה "פֶּלֶאָס ומליסאנד", אותה סיים רק כעבור תשע שנים. היא הוצגה לראשונה ב-30 באפריל 1902 ועוררה התרגשות רבה בקרב חובבי המוזיקה בצרפת. ב-1905 נולדה בתו, קלוד-אמה דביסי (נפטרה בגיל 13) שהמוזיקה אשר הלחין לה אביה, "פינת הילדים", זכתה לפופולריות רבה בקרב פסנתרנים ומאזינים.

כשגברה ההכרה וההערכה לעבודתו, החל דביסי לקבל הזמנות לערים שונות ואף הגיע ללונדון לנצח שם על יצירותיו. בשנת 1909 חלה בסרטן, ולאחר סבל רב, מת בפריז, ב-25 במרץ 1918, בטרם מלאו לו 56 שנים. לאחר מותו, ומותו של ראוול, דעכה התנועה האימפרסיוניסטית, אם כי השפעתה ניכרת ביצירותיהם של מלחינים רבים, בהם סטרווינסקי וצ'ארלס אייבס.^[1]

סגנונו המוזיקלי של דביסי

סגנון יצירותיו המוקדמות של דביסי עדיין מושפע עמוקות מן המוזיקה הגרמנית של זמנו, ובעיקר מווגנר וברהמס. אך ככל שהתפתח מבחינה מוזיקלית, נטש את הסגנון הגרמני לטובת אידיומטיקה אישית מובהקת, שהושפעה ממוזיקת גמלאן מן המזרח הרחוק, אשר היה תחת כיבוש צרפתי. הוא חולל מהפכה בנורמות ההרמוניות של זמנו, והתרחק מן ההרמוניה הפונקציונלית, ובמידת מה מן הטונאליות. במקומן הוא נדרש ל"הרמוניה של צבעים", בה דיסוננסים וצלילים זרים אינם "נפתרים" לקונסוננסים אלא משמשים ליצירת גוונים מוזיקליים. עם זאת, בניגוד למלחינים המרכז-אירופיים של זמנו לא נטש את ההרמוניה הטרציאלית (המבוססת על טרצות) לטובת הקוורטלית (המבוססת על קוורטות). דביסי השתמש בכתיבתו גם ב"סולמות סינתטיים" – סולם טונים שלמים וסולם פנטטוני, שהיה מקובל בפולקלור של עמים שונים, בייחוד במוזיקה הסינית.

הכתיבה שלו לפסנתר, שהגיעה לשיאה בשני ספרי הפרלודים, מתאפיינת בשימוש ב"אשכולות צלילים" ("קלאסטרס", אקורדים דיסוננסיים המורכבים מסקונדות), שוב לצורך מתן "צבע", ובכתיבה שקופה עם שימוש מועט בפדאל (דביסי לא כתב סימני פדאל, ועל הפסנתרן להבין מתוך התווים היכן יש בו צורך כדי לבצע את המוזיקה ככתבה). חלק מיצירותיו לפסנתר וירטואוזיות מאוד, רמז לעובדה כי דביסי היה לא רק מלחין אלא גם פסנתרן מחונן.

הכתיבה התזמורתית שלו מאופיינת בתזמור לא שגרתי לגבי זמנו, ושימוש במרקמים שקופים ופעמוניים. דביסי הרחיב את מגוון הצבעים של התזמורת בהוסיפו לה כלים לא שגרתיים כמו אבוב ד'אמורה או מקהלת נשים השרה ללא מילים (ככלי תזמורתי), וכן תפקידי נבל מורכבים. בזמנו עלו טענות כאילו הוא ומוריס ראוול פיתחו את סגנונם התזמורתי בהשראת המלחין המבריק והשכוח ארנסט פנלי, אך הללו הכחישו את הדבר בתוקף.

דביסי דחה מעליו את הצורות הקלאסיות, ומיעט מאוד לכתוב בצורת הסונאטה, שהייתה הצורה השלטת בזמנו. הוא נמנע כמעט לחלוטין מפוליפוניה ומכתיבה חיקויית. על כך זכה לעיתים קרובות לביקורת מצד מבקרים בני זמנו, שטענו כי המוזיקה שלו נשמעת כחסרת מבנה מוזיקלי ברור באופן בולט.

הנצחה

רמת דביסי באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקראת על שמו של קלוד דביסי.^[2]

יצירותיו הידועות

לתזמורת:

שלושת הנוקטורנים – עננים, חגיגות, סירנות
סקיצה סימפונית – הים
תמונות – ג'יגים, איבריה, רונדים של האביב
סוויטה סימפונית – אביב
פרלוד ל"אחר הצהריים של פאון"

לפסנתר:

שתי ארבסקות
פינת הילדים
פרלודים – ספר ראשון וספר שני (בהם "הנערה בעלת שיער הפשתן" [La fille aux cheveux de lin], "פסיעות בשלג" ו"הקתדרלה השקועה")
סוויטה ברגמסקית (כולל הקטע "אור ירח" [Clair de lune])
סוויטה קטנה (ל-4 ידיים)
מראות
בשחור ולבן (ל-4 ידיים)
pour le piano
חלום בהקיץ (Reverie)
האי העליז (L'Isle Joyeuse)