אמצעי תקשורת
אמצעי תקשורת או מדיה (ביחיד: מדיום) הם ערוצים המשמשים לתקשורת המונים ולהעברת מידע לציבור. אמצעי התקשורת כוללים עיתונות כתובה, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, טלפוניה ושלטי חוצות.
התפתחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מודל ההתפתחות של אמצעי תקשורת כולל ארבעה שלבים עיקריים:
- שלב הפריצה – מדיום חדש, כמו קולנוע, מופיע.
- שלב ההתמסדות – המדיום הופך לחלק שגרתי וקבוע בחיי הקהל, עד כדי שהחברה מפתחת בו תלות.
- שלב ההתגוננות – מופיע מדיום חדש מאיים על הממוסד (למשל, הטלוויזיה על הקולנוע).
- שלב ההסתגלות – המדיום הוותיק משנה את עצמו כדי להישאר רלוונטי, כמו התאמות הקולנוע עם הופעת הטלוויזיה. למשל, הקרנת סרטים בצבע, המייחדת את חווית הצפייה על פני טלוויזיות שהיו בשידורי שחור-לבן.
בהתייחסות לכל אחד מאמצעים אלה יש להבחין בין האמצעי, כלומר התשתית הטכנולוגית, לבין התוכן המועבר באמצעות האמצעי. תפעול התשתית הטכנולוגית הוא עיסוק נפרד לחלוטין מיצירת התוכן, אם כי מובן שמתקיימת אינטראקציה בין השניים.
הבחנה בין אמצעי תקשורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שינויים אלה, קיימים ממדים נוספים אשר באמצעותם ניתן להבחין בין אמצעי התקשורת כמו מידת האינטראקטיביות שלהם. כלומר, אמצעי התקשורת האינטראקטיביים ביותר הם אלה המאפשרים למשתמשים כמה שיותר הזדמנויות בחירה, תגובה ואספקה של תוכן. בנוסף, אמצעי התקשורת נבדלים במידה בה הם נתפסים כאמינים ומשפיעים עבור הצרכנים, במידה בה הם נתפסים כמספקים לפרט צרכים פסיכו-חברתיים (כמו צורך בהתבדרות, שייכות או שיפור ידע), וכן במידת הפיקוח והשליטה של המדינה על הפצתם. כך למשל, קל יותר לפקח על הפצת שידורי טלוויזיה ורדיו כלל-ארציים, וקשה יותר לפקח על הפצת ספרים ודברי דפוס.
בעבר, לכל אמצעי תקשורת היה מאפיין ייחודי, למשל הבדלים בין שימוש פרטי או ציבורי, חוויה אישית או משותפת, ושימוש בתוך או מחוץ לבית. עם הזמן, ההבדלים בין אמצעי התקשורת התערפלו בשל דיגיטציה, גלובליזציה ומיזוג תאגידי תקשורת, שהובילו ל"התלכדות המדיה". תופעה זו מטשטשת את ההבחנה בין האמצעים השונים, למשל דרך האפשרות לקרוא עיתון מקוון או להאזין לרדיו בטלוויזיה. אף על פי כן, ניתן להבחין בין אמצעי התקשורת לפי רמת האינטראקטיביות שלהם. כשאמצעי תקשורת דיגיטליים נתפסים כאינטראקטיביים יותר מאשר המדיה המסורתית[1]. למשל, אמצעים ותיקים כמו עיתון הם חד־כיווניים, שכן הקורא לא יכול להגיב לתוכן, ולכן רמת האינטראקטיביות נמוכה. אמצעים כמו טלוויזיה, בה הצופים יכולים להצביע, כמו בתוכניות ריאליטי, המאפשרים תקשורת דו-כיוונית בסיסית ולכן רמת האינטראקטיביות היא בינונית. לעומת זאת האינטרנט מאפשר אינטראקטיביות מלאה באמצעות תקשורת דו-כיוונית מתמשכת, כמו בתגובות טוקבק.
בנוסף לאינטראקטיביות, ניתן להבחין בין אמצעי התקשורת בממדים נוספים: מידת האמינות וההשפעה שלהם על הצרכנים, מידת סיפוק הצרכים הפסיכו-חברתיים שהם מעניקים (כמו בידור, שייכות או שיפור ידע), ורמת הפיקוח והשליטה של המדינה על הפצתם. כך, למשל, המדינה יכולה לפקח ביתר קלות על שידורי טלוויזיה ורדיו כלל-ארציים, בעוד שפיקוח על ספרים ודפוס קשה יותר[2].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Yaron Ariel, Ruth Avidar, Information, Interactivity, and Social Media, Atlantic Journal of Communication 23, 2015-01-01, עמ' 19–30 doi: 10.1080/15456870.2015.972404
- ^ מקוויל, ד', 2, מבוא לתקשורת המונים, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2014, עמ' 26-51
