ג'ורג' קראם (מלחין)

ג'ורג' קראם
**George Crumb**
לידה	24 באוקטובר 1929; צ'ארלסטון, וירג'יניה המערבית, ארצות הברית
פטירה	6 בפברואר 2022 (בגיל 92); מדיה, פנסילבניה, ארצות הברית
שם לידה	George Henry Crumb Jr.
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1944
מקום לימודים	אוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין, המכללה לתקשורת של UIUC
סוגה	מוזיקה קלאסית, מוזיקה קלאסית עכשווית
שפה מועדפת	אנגלית
צאצאים	Ann Crumb
פרסים והוקרה	פרס האקדמיה האמריקנית לאמנויות ולספרות (1967); פרס פוליצר למוזיקה (1968); תוכנית פולברייט; מלגת גוגנהיים ;
	www.georgecrumb.net
	פרופיל ב-IMDb

ג'ורג' קראם (באנגלית: George Crumb;‏ 24 באוקטובר 1929 – 6 בפברואר 2022) היה מלחין אמריקאי של מוזיקה עכשווית. הוא נודע כחוקר גוני צליל יוצאי-דופן, צורות תיווי חלופיות וטכניקות ווקאליות ואינסטרומנטליות מורחבות. דוגמאות לאלה הן אפקט של קריאות שחפים בצ'לו (ב-"Vox Balanae"), ויבראטו מתכתי בפסנתר (כמו ב"חמישה קטעים לפסנתר") ושימוש בפטיש עץ לנגינה על מיתרי קונטרבס (כמו ב"מדריגלים, ספר I"), ועוד מספר רב של דוגמאות אחרות. קראם לא היה מחבר מוזיקה אלקטרונית, אף כי רבות מיצירותיו מצריכות הגברה חשמלית של הכלים, כמו "מלאכים שחורים" (רביעיית מיתרים) או "קולות ילדים עתיקים" (הרכב מעורב). על אף התרומה הנכבדה שהרים למגוון טכניקות הפסנתר המורחבות, קראם לא השתמש מעולם באפשרויות של פסנתר מותקן, בו עשה המלחין ג'ון קייג' שימוש נרחב.

חייו

ג'ורג' קראם נולד בצ'ארלסטון להורים מוזיקליים והשתתף מגיל צעיר בביצועי מוזיקה ביתיים, שיצרו אצלו קשר עמוק לרפרטואר הקלאסי והרומנטי. אחרי לימודים באוניברסיטת אילינוי באורבנה, למד במלגת קרן פולברייט אצל בוריס בלכר בבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין והשלים את לימודיו לתואר דוקטור למוזיקה באוניברסיטת מישיגן באן ארבור.

אחרי תקופת הוראה באוניברסיטת קולורדו התמנה ב-1964 למלחין הבית במרכז באפאלו לאמנויות יצירה וביצוע. בשנים אלה חיבר את יצירותיו הבוגרות הראשונות, "חמישה קטעים לפסנתר" (1962), "מוזיקה לילה I" ‏ (1963) ו"ארבעה נוקטורנים" (1964), שם חוברים אפקטים של צליליים מעודנים עם פוינטיליזם בנוסח וברן והדים למורשת פולקלורית מווירג'יניה ליצירת אווירה בנוסח ציור האור-צל (קיארוסקורו), שהיה לסימן ההיכר של סגנונו.^[1]

ב-1965 התמנה קראם למשרת הלחנה באוניברסיטת פנסילבניה, שם נשאר עד לפרישתו כעבור 30 שנה. בין תלמידיו הרבים המלחינים הישראלים-אמריקאים אורי קיין ועופר בן-אמוץ והמלחין היהודי-אמריקאי ג'רלד לווינסון.

יצירתו

כתיבתו של קראם העידה על כושר המצאה והעזה, שהוציאו לו מוניטין. הוא כתב רק שלוש יצירות לתזמורת, שעל אחת מהן, "הדי הזמן והנהר", קיבל את פרס פוליצר ב-1968. "ליל ארבעת הירחים" (1969) נכתבה בהשראת טיסת החלל של אפולו 11. רביעיית מיתרים "מלאכים שחורים" (1970), אלגוריה דרמטית וסוריאליסטית למלחמת וייטנאם. ביצירה זו, שבאה לבטא את יאושו ממצבה של ארצות הברית בתקופת המלחמה, כלל קטעים ממיסת קבורה רוסית-אורתודוקסית, מדריגל אליזבתני והמוות והעלמה של שוברט. כן דרש מנגני הרביעייה להכות על גונג, לספור בקול בשבע שפות שונות, לטלטל מאראקות ולייצר קולות צורמים בהעברת קשתותיהם על שולי כוסות מלאות למחצה.^[2] תשע מיצירותיו הווקאליות מתקשרות עם שיריו של לורקה. בהשפעת אוצר הדימויים הסוריאליסטי והנפיץ של לורקה, יצר קראם נופי מוזיקה זוהרים ועזי-מבע כמותם. לצורך זה הרחיב בכתיבתו את גבולותיהן של טכניקות הביצוע. ב"קולות עתיקים", למשל, נדרשים נבל שפיסות נייר שזורות בין מיתריו, מפסלת שמעבירים לאורך מיתרי הפסנתר לעיוות גובה צליליהם, מסור מוזיקלי ועוד. ב"מלאכים שחורים" נדרשים הנגנים לנגן טריל עם אצבעונים על אצבעותיהם; ב-Vox balaenae מתבקש החלילן לנגן ולשיר בעת ובעונה אחת והצ'לן צריך לחקות קריאות שחפים בגליסנדי של הרמוניות מלאכותיות.

קראם הרבה גם להשתמש בציטוטים מוזיקליים למטרות סמליות. בחלק האחרון של "מוזיקה לערב קיץ" (1974) הוא השתמש בצלילי הפוגה ברה♯ מינור מתוך הספר השני של הפסנתר המושווה של באך. מובאות משל סלווטורה קווזימודו, בלייז פסקל ורילקה מתארות את בדידות האדם הנופל באין-סוף מפיל האימה של החלל מקדימות שלושה מפרקי היצירה, המייצגת בשלמותה את החיפוש הרוחני אחר משמעות, השלמה, גאולה וביטחון. להגברת הנושא הזה, בחר קראם בקטעים פוגליים שבאך מוביל בהם, אחרי שהגיע למינור בעל המספר הרב ביותר של דיאזים, למודולציות נוספות בכיוון הדיאזים, המחייבות אותו להשתמש בדיאזים כפולים, כשואף להמשיך ולהתרומם עוד ועוד, אל מצב של התעלות רוחנית. בתוך שלל התפרצויות מרצדות ומנצנצות דואות המובאות של באך מעלה מעלה ועל הקו העליון של הפסנתר מעיב הויברפון, באפקט נוקב כמעט לבלתי שאת.^[3]

ברבות מיצירותיו כלל קראם רמז משתמע או מפורש לתיאטרון, שגם אם לא היה מובלט, די היה בו להבטיח לו מקום של כבוד בין תומכי תיאטרון המוזיקה שלאחר מלחמת העולם השנייה. יצירותיו עובדו לבלטים ללהקות מחול ברחבי העולם. קראם עשה שימוש בכתב תווים ציורי כסמל חזותי.

יצירתו הגדולה היחידה של קראם, מלבד שלושת חיבוריו התזמורתיים, היא "ילד כוכב", שנכתבה בהזמנת "קרן פורד" לפייר בולז והפילהרמונית של ניו יורק. היצירה אינה ארוכה ביותר (33 דקות), אך דורשת כוחות ביצוע אינסטרומנטליים וקוליים גדולים. הטקסט הלטיני של היצירה מוליך מאפלה לאור ומייאוש לגאולה, מהלך אופייני לקראם, בעוד המוזיקה, בעיקרו של דבר, מלווה ומשקפת אותו, סטאטית יותר מדינאמית.^[3]

בשנות ה-80' וה-90' הואט קצב יצירתו של קראם, אולי מפאת הקושי שנתקל בו בפיתוח תפיסות חדשות. קראם היה בולט בפתיחותו לגירויים חיצוניים - מוזיקליים, פיוטיים וחברתיים. היו מבקרים שהאשימוהו בהבלטת תחושות שטחיות על חשבון מהות אמיתית, אך כנגדם היו שטענו, כי לקראם המדיום הוא המסר והכלים המשרתים אותו בכתיבתו הם הם לב יצירתו.^[3]

עוד מיצירותיו:

ארבעה ספרי מדריגלים (1965-9)
"אחד-עשר הדים של סתיו" (1965)
"שירים, המהומים ופזמונים של מוות" (1968)
"חיפוש" לגיטרה וחמישה נגנים, (1991, עיבוד 1994)

פרסים ואותות הוקרה

1968 - פרס פוליצר על יצירתו התזמורתית "הדי הזמן והנהר"^[2]
2001 - פרס גראמי ליצירה עכשווית מצטיינת, על יצירתו "ילד-כוכב"

ג'ורג' קראם נפטר ב-6 בפברואר 2022. בנו, דייוויד, הוא מלחין מצליח המכהן מאז 1997 כפרופסור באוניברסיטת אורגון. בתו, אן קראם, היא שחקנית וזמרת מצליחה, שהקליטה את "שלושה שירים מוקדמים" שלו לתקליטור שיצא לכבוד יום הולדתו השבעים ב-1999 וכן ביצעה את יצירתו "אל הגבעות" (2001).