בלה אבצוג

בלה אבצוג
Bella Abzug

לידה	24 ביולי 1920 ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	31 במרץ 1998 (בגיל 77) ניו יורק
מדינה
מקום קבורה	בית קברות מאונט כרמל
השכלה	מכללת האנטר תיכון וולטון אוניברסיטת העיר ניו יורק בית הספר למשפטים קולומביה בית המדרש לרבנים באמריקה
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
חברת בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז ה-20 של ניו יורק 3 בינואר 1973 – 3 בינואר 1977 (4 שנים)
חברת בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז ה-19 של ניו יורק 3 בינואר 1971 – 3 בינואר 1973 (שנתיים)
פרסים והוקרה
היכל התהילה הלאומי לנשים (1994) פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (1980) Margaret Brent Award (1995)

בלה אבצוג, 1971

בלה אבצוג יחד עם ראש עיריית ניו יורק אד קוץ', והנשיא ג'ימי קרטר

בלה סביצקי אבצוג (באנגלית: Bella Savitsky Abzug;‏ 24 ביולי 1920 – 31 במרץ 1998) הייתה מנהיגה פמיניסטית יהודייה-אמריקאית, פעילה למען זכויות האזרח ונגד מלחמת וייטנאם וחברת בית הנבחרים של ארצות הברית. נמנתה עם מנהיגות הגל השני של הפמיניזם.

ביוגרפיה

בלה סביצקי נולדה בניו יורק להורים יהודים שהיגרו מרוסיה. אמה אסתר הייתה עקרת בית ואביה עמנואל היה קצב.

היא למדה בתיכון וולטון בעיר ניו יורק והייתה נשיאת כיתתה. כמו כן הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר. אחר כך למדה במכללת האנטר וב-1947 השלימה תואר במשפטים באוניברסיטת קולומביה. המשיכה בלימודים בבית המדרש לרבנים באמריקה. ב-1944 נישאה למרטין אבצוג, אותו פגשה באוטובוס במיאמי בדרך לקונצרט של יהודי מנוחין, ואיתו חייתה עד מותו ב-1986. הזוג הביא לעולם שתי בנות, איב וליז. אבצוג עבדה במשרד עורכי דין ועסקה בעיקר בדיני עבודה. רק נשים מעטות היו עורכות דין בשנות ה-40, וכדי שלא יחשבו שהיא מזכירה נהגה לבדל עצמה וחבשה כובעים רחבי שוליים, שהיו לימים לסימן ההיכר שלה.

ב-1961 נמנתה עם מקימות תנועת הנשים לשלום "שביתת הנשים למען השלום" Women Strike for Peace, וב-1971 ייסדה, יחד עם גלוריה סטיינם ובטי פרידן, את "הוועידה הלאומית הפוליטית לנשים" (NWPC). אבצוג נודעה כפעילה למען זכויות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט. כמו כן הייתה פעילה באו"ם, ותמכה בתנועות שלום ברחבי העולם, בהן גם רצ בראשות שולמית אלוני. היא התבלטה כמתנגדת חריפה לנשיא ריצ'רד ניקסון. על תגובות-הנגד שספגה העידה: "תיארו אותי כאישה קשוחה וקולנית, מתאגרפת עבור כסף (prizefighter), שונאת גברים, מה לא. קראו לי "בלה הלוחמנית" (Battling Bella), אמא קוראז', ואמא יהודיה עם יותר תלונות מפורטנוי."

ב-1970 נבחרה לראשונה לבית הנבחרים אחרי שבפריימריז של המפלגה הדמוקרטית הדיחה את חבר הקונגרס הוותיק לאונרד פרבסטיין. סיסמת הבחירות שלה הייתה "מקומה של האישה בבית - בבית הנבחרים". בבית הנבחרים לחמה נגד "שיטת הסניוריטי" לפיה השיבוץ של חברי הקונגרס לוועדות נקבע לפי הוותק שלהם. אחד מהישגיה החקיקתיים הבולטים היה חוק להגברת חופש המידע, כולל בנושאים ביטחוניים. היא הייתה מחברי הקונגרס הראשונים שתמכו בזכויות להט"ב. היא תמכה בציונות. ב-1975 יצאה נגד החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שהכריזה כי הציונות היא סוג של גזענות.

ב-1976 החליטה לא לרוץ לקדנציה רביעית בבית הנבחרים, אלא להתמודד על מושב שהתפנה בסנאט, אך הפסידה בפריימריז לדניאל פטריק מויניהאן. ב-1977 הייתה אחת משבעה מתמודדים על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לראשות עיריית ניו יורק בבחירות שבהן ניצח אד קוץ'. במהלך השנים ניסתה כמה פעמים לשוב לבית הנבחרים, אך ללא הצלחה.

במהלך כהונתה בקונגרס מינה אותה הנשיא ג'רלד פורד ליו"ר הוועדה שתכננה את ציון "שנת האישה הבינלאומית" בארצות הברית. לימים הביעה חשש שמא ריבוי טקסים והכרזות משמש תחליף לשינויים ממשיים במצבן של הנשים: "הם נהגו להעניק לנו יום – הוא נקרא 'יום האישה הבינלאומי'. ב-1975 הם העניקו לנו שנה – את 'שנת האישה'. ואחר כך, בין 1975 ל-1985, הם העניקו לנו עשור – את 'העשור של האישה'. אמרתי, פעם, מי יודע, אם נתנהג יפה ירשו לנו להיות ממש–ממש בעניינים. ובכן, לא התנהגנו יפה, ואנחנו היכן שאנחנו"^{[דרוש מקור]} ב-1977 מינה אותה הנשיא ג'ימי קרטר לראשות ועדה ארצית לענייני נשים.

בעשור האחרון לחייה, בשנות ה-90, ייסדה עם מִים קלבר את WEDO‏ (Women's Environment and Development Organization) - ארגון נשים עולמי לזכויות אדם, שוויון מגדרי ואיכות הסביבה. בכנס נשים עולמי לבריאות כדור הארץ, שכינס הארגון ב-1991 במיאמי, השתתפו 1,500 נשים מ-83 מדינות. מתוך ההכרה בכך שהשתתפות ישירה של נשים חיונית לשינוי חברתי, פעל הארגון להגביר מעורבות של נשים בכל פן של תכנון ופיתוח בעבודתן של ועידות האו"ם, קידם מדיניות הנובעת ממודעות מגדרית והיה לשחקן מרכזי באו"ם.

היא חיברה שני ספרים שזכו להצלחה: "Bella: Ms. Abzug Goes to Washington" מ-1972 ו"The Gender Gap" מ-1984 (עם מִים קלבר). ב-1979 הופיעה בתפקיד עצמה בסרטו של וודי אלן "מנהטן". שנתיים קודם לכן הופיעה בפרק של "סאטרדיי נייט לייב".

אבצוג המשיכה לנסוע ולהרצות ברחבי העולם גם בשנותיה האחרונות ואף כשכבר ישבה בכיסא גלגלים. שנה לפני שנפטרה קיבלה מהאו"ם את אות ההוקרה Blue Beret Peacekeepers Award. היא נאבקה בסרטן השד ומתה ממחלת לב. נאומה האחרון היה באו"ם במרץ 1998, החודש שבו נפטרה.

אחרי מותה אמרה ג'רלדין פררו, האישה הראשונה שהייתה מועמדת של מפלגה גדולה לסגנית הנשיא ש"ללא בלה אבצוג לא הייתה ג'רלדין פררו", ותיארה אותה כמי ש"לא נקשה בנימוס על הדלת, אלא עקרה אותה מצירה".

ב-2004 ייסדה בתה, ליז אבצוג, חוקרת ויועצת פוליטית, את מכון בלה אבצוג למנהיגות (BALI, Bella Abzug Leadership Institute) הפועל בקרב נערות ונשים.

לקריאה נוספת

• Barbara J. Love, Feminists who changed America, 1963-1975, University of Illinois Press, 2012.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בלה אבצוג בוויקישיתוף

• בלה אבצוג, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית) (מתוך: Paula Hyman and Deborah Dash Moore (eds.), Jewish Women in America, NY: Routledge, 1997)
• בלה אבצוג, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• בלה אבצוג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• בלה אבצוג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• בלה אבצוג, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• בלה אבצוג, באתר MusicBrainz (באנגלית)

• Bella Abzug, Women of Valor, Jewish Women's Archive
• ABZUG, Bella Savitzky, History, Art & Archives, United States House of Representatives

• הציונית מניו-יורק, דבר, 23 בנובמבר 1970
• נורית ארד, בלה אבצוג – חברת הקונגרס האמריקאי, דבר, 11 באוגוסט 1971
• נורית ארד, הנשים ככוח מחץ: "קפה של שעה 5" עם בלה אבצוג, דבר, 16 באוגוסט 1971
• קן מארטין, המזג הסוער של בלה אבצוג וכל השאר, דבר, 29 בדצמבר 1972
• בן פראנק, בלה אבצוג הסבירה לסינים מהות הציונות, דבר, 11 בפברואר 1976
• צח יוקד, בלה אבזוג: הפמיניסטית היהודייה שהצליחה לטלטל את הממסד האמריקאי, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2023

• Laura Mansnerus, Bella Abzug, 77, Congresswoman And a Founding Feminist, Is Dead, הניו יורק טיימס, April 1, 1998
• John J. Goldman, Former N.Y. Rep. Bella Abzug Dies at 77, The Los Angeles Times, April 1, 1998