בג"ץ הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נגד ממשלת ישראל
בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, שכונה בתקשורת הישראלית בג"ץ הסיכולים הממוקדים, הוא פסק דין של בג"ץ מ-14 בדצמבר 2006 שבו נקבעו התנאים שבהם מדינת ישראל רשאית לבצע סיכול ממוקד של פעילי טרור. בית המשפט דחה את טענת המדינה שקיים סטטוס של "לוחמים בלתי חוקיים", אך קבע שאזרח המשתתף בלחימה אינו נהנה מהחסינות שאזרחים זכאים לה, וניתן לפגוע בו.
דיני מלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדיני המלחמה מבחינים בין שני סטטוסים משפטיים של בני אדם: אזרח ולוחם. לכל סטטוס מתלוות זכויות וחובות:
- הלוחם זכותו להילחם וזכותו להרוג לוחמים של היריב – אין להעמידו לדין על הרג לוחמי האויב בעת לחימה. לעומת זאת חל עליו איסור להפנות נשקו לאזרחים ואם יעשה כן ייחשב כפושע מלחמה. עם זאת, החייל הוא מטרה לגיטימית, כלומר מותר ללוחמי האויב להורגו. לוחם שנתפס מקבל סטטוס של שבוי מלחמה (אלא אם ביצע פשעי מלחמה ואז ניתן להעמידו לדין על כך) ואם הסכסוך בין המדינות הסתיים – חלה חובה לשחרר אותו.
- לעומת מצבו של הלוחם, חל איסור לפגוע בכוונה באזרח – הוא מוגן, הוא אינו מטרה לגיטימית. מצד שני נאסר עליו להשתתף בעימות המזוין. אם ירים נשק – יעבור עבירה, ניתן להעמידו לדין על כך.
חלוקה זו מכונה עקרון האבחנה, שקובע שחובה על לוחמים להבחין בין אזרחים ללוחמים. המטרה היא ליצור מצב שהלוחמים נלחמים רק בלוחמים ושהמלחמה אינה פוגעת באזרחים. יש חריג לעניין של פגיעה באזרחים והוא – אם אזרח מסכן את החיים, וזה נכון לא רק במלחמה: גם אם עבריין מסכן חיים – מותר לפגוע בו. בדיני המלחמה החריג מוגדר בפרוטוקול הראשון של אמנות ז'נבה האומר (סעיף 51(3)) שההגנה המוקנית לאזרח אינה חלה בזמן שהאזרח משתתף באופן פעיל בלחימה.
טענתה של מדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדינת ישראל טענה שדיני המלחמה כמו שהם אינם מתאימים ללחימה בטרור ויש להוסיף סטטוס נוסף שלישי, לא רק לוחמים ואזרחים. למדינת ישראל הייתה מחד בעיה להכיר באנשי הארגונים הפלסטיניים כלוחמים כי אז אם ייתפסו יש להעניק להם מעמד של שבויי מלחמה, ומאידך הכרה בהם כאזרחים משמעותה שכלל לא ניתן לפגוע בהם. מדינת ישראל טענה כי יש להכיר בסטטוס שלישי הקרוי "לוחמים בלתי חוקיים", שמחד – בדומה לאזרחים – הם חסרי זכות להשתתף בלחימה, ומאידך הם מטרה לגיטימית כמו לוחמים. מדובר במין יצור כלאיים של החסרונות של שני הסטטוסים.
מדיניות הסיכול הממוקד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סיכול ממוקד
מדיניות הסיכול הממוקד גורסת הריגה של פעילי טרור בכירים, לשם פגיעה בהנהגת ארגוני הטרור ובדרג הביניים המתכנן, מכין ומכווין את הפיגועים, לצד פגיעה במחבלים בעימותי לחימה. המטרה הרשמית של המדיניות היא מניעת פיגועים, אך היא משמשת גם להרתעה, קידום התפוררות הנהגת ארגוני הטרור ופגיעה בפעילותם המבצעית. מאז מבצע חומת מגן רוב הסיכולים הממוקדים בוצעו ברצועת עזה הנחשבת לשטח עוין ומסוכן, בעוד שביהודה ושומרון העדיף צה"ל לבצע מעצרים מאחר שמבצעית אפשר היה להכניס כוחות בסיכון נמוך יחסית.
כנגד מדיניות זו נטען שהיא מדיניות שהופכת אזרחים החשודים בעיסוק בטרור, למטרה לגיטימית. כלומר, אזרחים החשודים בעיסוק בטרור – במקום לעצור אותם ולהעמידם לדין, אם ביצעו עבירות, הורגים אותם. עוד נטען, שסיכול ממוקד הוא פעולה יזומה של צה"ל להרוג אזרח שנחשד על ידו כמי שמעורב בלחימה, אולם לא בהכרח בשעה שהוא מעורב בלחימה. ולכאורה זה אסור, כי אם אזרח השתתף בלחימה אפשר לעצור אותו ולשפוט אותו על כך.
תומכי מדיניות הסיכול הממוקד טוענים שמאז הסכמי אוסלו, לא תמיד יש אפשרות לעצור מחבל – ראשית, כי הוא נמצא בשטח של הרשות הפלסטינית, שאינה עושה דבר על מנת לעוצרו, ואף מעודדת אותו לעסוק בטרור; ושנית, כי יש בעיה מבצעית להכניס כוח קרקעי שיעצור את המחבל בלב שטח עוין (ולעיתים אף ממולכד).
המשפט
[עריכת קוד מקור | עריכה]העתירה הוגשה בינואר 2002 והוזכרו בכתב העתירה עשרים ואחד יעדים שנהרגו בסיכול ממוקד.
פסק הדין ניתן בדצמבר 2006, ביום האחרון לכהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, היה זה פסק הדין האחרון שלו. כשניתן פסק הדין נספרו על ידי הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, הוא העותר בתיק, למעלה מחמש מאות קורבנות של המדיניות מהם למעלה ממאה וחמישים עוברי אורח שלא היו כלל יעד לסיכול ממוקד, ומאות פצועים. את העותרים ייצגו אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד ואת הממשלה, הצבא והשב"כ ייצג שי ניצן.
שאלת השפיטות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרקליטות המדינה טענה כי "פעולות הלחימה הצה"ליות המבוצעות במסגרת אירועי הלחימה המתרחשים באזור, הנושאות אופי מבצעי מובהק, אינן שפיטות – ולמצער אינן שפיטות מוסדית". הפרקליטות ציינה כי "מובן הוא, כי היותו של נושא 'בלתי שפיט' אין פירושו כי לא מופעלים בתחום זה אמצעי פיקוח ובקרה מצד הרשות המבצעת עצמה. ... רשויות הצבא הונחו על ידי היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי לפעול בתחום זה, כבאחרים, אך ורק על פי הוראות המשפט הבינלאומי, המתייחסות לדיני לחימה, והוראה זו מקויימת על ידן".
השופט ברק שלל גישה זו, והביא ארבעה נימוקים לכך, ובהם:
- "בפסיקתו של בית המשפט העליון מתבלט קו ברור, לפיו אין תחולה לדוקטרינה של חוסר שפיטות מוסדית במקום שהכרה בה עשויה למנוע בחינה של פגיעה בזכויות האדם". קו זה החל כבר בפסיקתם של השופטים אלפרד ויתקון[1] ומשה לנדוי[2].
- "הדינים הנוגעים לפעילות מונעת של צבא הגורמת למותם של מחבלים ושל אזרחים תמימים שבקרבתם, דורשת בחינה בדיעבד של התנהגות הצבא. בחינה זו צריכה להיות – כך קובע המשפט הבינלאומי המנהגי – בעלת אופי אובייקטיבי. כדי להגביר את אופייה זה, ולהבטיח את מירב האובייקטיביות הנדרשת, מן הראוי לחשוף בדיקה זו לביקורת שיפוטית. ביקורת שיפוטית זו אינה תחליף לביקורת השוטפת של גורמי הצבא, המפעילים ביקורת זו מראש. ... כמו כן, ביקורת שיפוטית זו אינה תחליף לביקורת אובייקטיבית בדיעבד, לאחר אירוע שבו נפגעו, לפי הטענה, אזרחים תמימים שלא נטלו חלק ישיר במעשי האיבה. משנערכה (בדיעבד) ביקורת, ראוי הוא לאפשר, במקרים מתאימים, ביקורת שיפוטית על החלטותיה של ועדת הבדיקה האובייקטיבית. הדבר יבטיח את פעולתן התקינה."
חוקיותו של סיכול ממוקד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפרוטוקול הראשון לאמנת ז'נבה בסעיף 51 פסקה 3 נאמר שאזרחים לא יהיו מטרה להתקפה, אלא לזמן שהם משתתפים באופן ישיר בלחימה. פסק הדין דחה את התזה המשפטית של המדינה, שלפיה ניתן להכריז על קיומו של סטטוס שלישי והניח כי יעדי ההריגה הם אזרחים.
בית המשפט פירש באופן רחב את הביטוי "למשך אותו זמן" של סעיף 51 פסקה 3, וקבע שאזרח משתתף בלחימה כל זמן שהוא פועל במסגרת ארגון בפעילות של לחימה ולא התנתק מהארגון, ולכן גם בין לבין יש לראות בו כמשתתף באופן ישיר וניתן לפגוע בו. לכן בית המשפט איפשר לבצע סיכולים ממוקדים. לפי פסק הדין כל סיכול ממוקד ייבחן לגופו שכן "אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי, כשם שאין לקבוע מראש כי הוא מותר". כמו כן, קבע בג"ץ שאזרחים פעילי טרור אינם נחשבים כלוחמים, אך מנגד אינם נהנים מההגנה שהחוק הבינלאומי נותן לאזרחים. בפסיקה קבע בג"ץ כללים שלאורם תיבחן חוקיות הסיכולים הממוקדים. בין השאר נקבע כי על הסיכול הממוקד להיות רק כפעולת מניעה של סיכון חזק ומשכנע ולא כהרתעה או ענישה, המחבל צריך להיות שותף בפעילות מתמשכת ולא חד-פעמית, שאין להשתמש בסיכול ממוקד כאשר ניתן לבצע מעצר או כאשר נלווה לסיכול הממוקד פגיעה נלווית בלתי-מידתית באזרחים תמימים, ושהרג אדם נעשה כאשר הוא עדיין חלק ממערך הטרור. כדוגמה לסיכול ממוקד שאינו חוקי ושאינו מידתי נתן בג"ץ מקרה של שימוש בטיל לעבר מחבל שנמצא בבניין כאשר הטיל משמיד את כל הבניין ויושביו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, ניתן ב־14 בדצמבר 2006, באתר הרשות השופטת
- חנן גרינברג, בג"ץ החיסולים: "תחושת הקלה" בפרקליטות הצבאית, באתר ynet, 14 בדצמבר 2006
- אפרת פורשר, עתירה לבג"ץ נגד בג"ץ, באתר nrg, 13 בנובמבר 2006
- אורי בלאו, מכירת חיסול, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2008