פסק דין ארצות הברית נגד שיפ
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון של ארצות הברית |
| תאריך טענות | 4 ו-5 בדצמבר 1906 |
| תאריך החלטה | 24 בדצמבר 1906 |
| החלטה | |
| 6 נמצאו אשמים בזילות בית המשפט | |
| חברי המותב | |
| נשיא בית המשפט | מלוויל פולר |
| חברי המותב | ג'ון מרשל הרלן, דייוויד ברואר, אדוארד דאגלס וייט, רופוס פקהאם, ג'וזף מקנה, אוליבר ונדל הולמס הבן, ויליאם דיי, ויליאם מודי |
  | |
ארצות הברית נגד שיפ, 203 US 563 (1906) (יחד עם החלטות 214 US 386 (1909), ו-215 US 580 (1909)) היו פסיקות של בית המשפט העליון של ארצות הברית ביחס לשריף ג'וזף פ. שיפ וחמישה אחרים מצ'טנוגה, טנסי, לאחר ש"למעשה סייעו" ללינץ' באד ג'ונסון (אנ'). הם הואשמו בזילות בית המשפט (אנ') ונידונו למאסר. משפט זה הוא המשפט הפלילי היחיד בהיסטוריה שבוצע בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]אד ג'ונסון, גבר שחור, הורשע במחוז המילטון (אנ'), באונס של אישה לבנה ב-11 בפברואר 1906, ונידון למוות. ב-3 במרץ 1906, עורך דינו של ג'ונסון, נואה וולטר פרדן (אנ'), הגיש הביאס קורפוס לבית המשפט בטענה כי זכויותיו החוקתיות הופרו. באופן ספציפי, פרדן טען כי כל השחורים הודחו באופן שיטתי הן מחבר המושבעים הגדול, בהתחשב בכתב האישום המקורי נגדו, והן מחבר המושבעים הקטן (אנ') שבחנו את המקרה שלו. עוד הוא טען כי נשללה ממנו באופן מהותי את הזכות להתייעץ (אנ'), שכן עורך דינו באותה עת היה מאוים מדי מכדי להגיש בקשות לשינוי מקומו של המשפט, המשך או חידוש המשפט. פרדן טען כי ג'ונסון יישפט למוות ללא הליך הוגן.[1]
עתירתו של פארדן נדחתה תחילה ב-10 במרץ 1906, וג'ונסון הובא למעצר אצל שריף מחוז המילטון, ג'וזף פ. שיפ, תוך התניה שלג'ונסון יינתנו 10 ימים להגיש ערעורים נוספים.[2] ערעורו לבית המשפט העליון התקבל על ידי השופט הרלן ב-17 במרץ ולאחר מכן על ידי בית המשפט כולו ב-19 במרץ. עם זאת, על אף שקיבלו הודעה על פסק הדין במברק באותו תאריך והתיק והפסיקה קיבלו סיקור מלא על ידי עיתוני הערב של צ'טנוגה באותו יום, שיפ והסוהר הראשי שלו בכל זאת אפשרו להמון להיכנס לכלא מחוז המילטון ולעשות לינץ' לג'ונסון על הגשר ברחוב וולנוט (אנ') בעיר.
בשל זאת, מחלקת המשפטים של ארצות הברית העמידה לדין את שיפ על מעשיו. כנאשמים נכללו הסוהר הראשי של בית הסוהר וחברי הלינץ' שניתן היה לזהותם באופן סביר. כאשר התיק הגיע לבית המשפט העליון, הממשלה יוצגה הן על ידי פרקליט המדינה של ארצות הברית הנרי מ. הויט (אנ') והן על ידי התובע הכללי של ארצות הברית ויליאם מודי. פרקליטיו של שיפ טענו כי בית המשפט העליון אינו מוסמך לדון בתיק, שכן כעת הוא היה צד לתיק בכך שהיה מעורב בתביעה כתובע ולא כבית משפט.
הדיון והשפעתו על התיק
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית המשפט העליון החליט שהפעולה מהווה זילות בית המשפט (אנ') בכך שהשריף שיפ, עם ידיעתו המלאה של פסיקת בית המשפט, בחר להתעלם מחובותיו להגן על אסיר שנמצא תחת טיפולו. בהחלטה שנכתבה על ידי השופט הולמס, בית המשפט קבע כי אין זה צד בשום מובן שייצור ניגוד עניינים, שכן חברי בית המשפט לא הושפעו ממעשיו של שיפ בשום אופן בנפשם (מעשיו של שיפ לא היו מושפעים מאיום על השופטים באופן אישי, אלא על פסיקתם ועל סמכות בית המשפט) ולכן הם לא היו "בעלי עניין" בשום מובן שישפיע על כשירותם בתיק. התביעה של שיפ הורשה להמשיך.
התיק נחשב כתיק הפלילי היחיד של בית המשפט העליון בכל תולדותיו. ההשפעה העיקרית של המקרה הייתה חזרה על העיקרון שלפיו בית המשפט העליון תמיד יוכל להתערב בתיקי הון מדינה, גם אם הייתה שאלה של פגיעה בזכות החוקתית להליך הוגן.
תשעה גברים נשפטו: השריף ג'וזף פ. שיפ, הסגנים מתיו גאלווי וג'רמיה גיבסון, וניק נולאן, וויליאם מייז, הנרי פדג'ט, אלף הנדמן, בארט ג'סטיס ולותר וויליאמס. כולם הואשמו בחלקם בלינץ'.[3] במאי 1909, נמצאו שיפ, וויליאמס, נולאן, גיבסון, פאדג'ט ומייס אשמים. גאלווי, הנדמן וג'סטיס זוכו. כלל המורשעים הגישו עתירות לדיון חוזר שנדחה. ב-15 בנובמבר 1909 גזר בית המשפט העליון את העונשים. שיפ, וויליאמס ונולאן נידונו כל אחד ל-90 ימי מאסר, בעוד גיבסון, פדג'ט ומייס נידונו כל אחד ל-60 ימי מאסר.[4] במילותיו של בית המשפט, "שיפ לא רק הקל על עבודת ההמון, אלא למעשה סייע ותמך בה".[5] עם זאת, כששיפ שוחרר הוא עדיין נשבע כי חף מפשע והתקבל בחזרה כגיבור.[6] שני עורכי הדין השחורים של ג'ונסון נאלצו לעזוב את טנסי לאחר שאוימו.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]94 שנים לאחר ביצוע הלינץ', בפברואר 2000, ביטל השופט הפלילי במחוז המילטון, דאג מאייר, את הרשעתו של ג'ונסון לאחר ששמע טיעונים לפיהם ג'ונסון לא קיבל משפט הוגן בשל שחבריו של חבר המושבעים היו כולם לבנים, וכן סירובו של השופט להעביר את המשפט מצ'טנוגה.[7] ב-15 באפריל 2016, האספה הכללית של טנסי (אנ') קיבלה החלטה, המשבחת את גבורתה של ההגנה המשפטית של ג'ונסון ואת ההתערבות הפדרלית של הנשיא תאודור רוזוולט, מחלקת המשפטים ובית המשפט העליון, ומתנצלת על מעשיו של שיפ ועל ההמון שביצע את הלינץ'.[8]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Stern, M. (1947). "Contempt Liability for Disobedience of Defective Court Order". Brooklyn Law Review. 13: 166.
- Slater, Stephanie L. (2018). Edward Terry Sanford: A Tennessean on the US Supreme Court (3, illustrated ed.). University of Tennessee Press. ISBN 9781621903697.
- Curriden, Mark (1 ביוני 2009). "A Supreme Case of Contempt: A tragic legal saga paved the way for civil rights protections and federal habeas actions". ABA Journal. נבדק ב-2 בפברואר 2011.
{{cite journal}}: (עזרה) - Curriden, Mark; Phillips, Leroy (2001). Contempt of Court: The Turn of the Century Lynching That Launched a Hundred Years of Federalism. Garden City: Anchor Books. ISBN 0-385-72082-3.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Linder, Douglas O. "The trial of Joseph Shipp". Famous American Trials. University of Missouri-Kansas City School of Law. אורכב מ-המקור ב-1 בינואר 2011. נבדק ב-2 בפברואר 2011.
{{cite web}}: (עזרה)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Curriden 2009.
- ^ Chattanooga Times Article on Shipp Case
- ^ "The Trial of Sheriff Joseph F. Shipp et al.: Transcript Excerpts". law2.umkc.edu. נבדק ב-2023-07-16.
- ^ "United States v. Shipp, 215 U.S. 580 | Casetext Search + Citator". casetext.com. נבדק ב-2023-07-16.
- ^ Curridan, p. 286, 333, 335
- ^ "Read about the lynching of Ed Johnson in Chattanooga". Tennessee 4 Me. The Tennessee State Museum.
- ^ Green, Amy (25 בפברואר 2000). "1906 Tennessee Conviction Overturned". Associated Press. נבדק ב-13 ביוני 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Legislature Passes Ed Johnson Resolution; Group To Remember Lynching Victim At Walnut Street Bridge Gathering". 16 באפריל 2016. נבדק ב-21 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה)