לדלג לתוכן

אב מנזר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אם המנזר)
ציור של בנדיקטוס מנורסיה, אב מנזר ומייסד הבנדיקטינים, מאת פרה אנג'ליקו, מהשנים 1437-1446 לערך

אַב מִנְזָר, או אֵם מִנְזָר, הוא אדם העומד בראש מנזר.

אטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח הלטיני לאב מנזר, "abbas", שאוב מן המילה הארמית "אבא", אשר שימשה בתקופת התנאים והנצרות המוקדמת כתואר כבוד. המילה ηγουμενος (הגומנוס, hegumenos) ביוונית מתארת את תפקיד אב מנזר הגברים בנצרות האורתודוקסית ואילו ἡγουμένη (הגומנה, hegumenia) היא המילה לתיאור אם המנזר העומדת בראש מנזר נשים.

לכל מנזר יש אב מנזר האחראי על המנזר ועל הנזירים החיים בו, במנזרי נשים יהיה תפקיד זה מסור בידי אם המנזר. אב המנזר יהיה לרוב נזיר בעצמו, אולם יש מקרים שבהם המינוי הוא של בעל סמכות אחרת. לעיתים ניתן התואר לאיש דת שאינו מנהל מנזר באופן מעשי ולעיתים ניתן התואר למי שעמד בראש קבוצת נזירים נטולי מנזר.

אבות המנזרים הראשונים חיו במנזרים של מדבר יהודה, מצרים וסוריה. חלקם היו דור ראשון לתלמידי ישו, לכן שלטו בעברית ומכאן השימוש במונח העברי לתיאור התפקיד. עם התפשטות הנצרות נדד גם שמו של התפקיד לאימפריה הרומית.

בקהילות המזרחיות נקרא אב המנזר "הגומנוס" (Hegumenos) או ארכימנדריטס (ἀρχιμανδρίτης). למילה ארכימנדריטס במקורה יש משמעות של אדם נושא משרה כנסייתית האחראי ומפקח על מספר מנזרים שבכל אחד מהם יש הגומן משל עצמו.

מעמדו וסמכותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד פרסום תקנון בנדיקטוס היו מקרים שבהם אב מנזר שלט על מנזר בודד והיו מקרים בהם שלט על מספר מנזרים. תקנון בנדיקטוס, שעד לרפורמות קלוני היה התקנון הקובע למנזרי אירופה, קבע כי לכל מנזר יהיה אב מנזר וכל אב מנזר יכהן במנזר אחד בלבד. תקנוני המנזרים השונים קבעו את מעמדו וסמכויותיו של אב המנזר והגבילו מעורבות מצדם של בישופים. האפיפיור גרגוריוס הראשון, שהיה נזיר טרם מינויו כאפיפיור, צמצם את יכולת ההתערבות של בישופים בעבודתם של אבות המנזרים ומנע מבישופים להדיח אב מנזר ללא סיבה מוצדקת.

התקנונים השונים קבעו אף את אופן בחירתו של אב מנזר חדש, לרוב אחרי פטירתו של אב המנזר הקודם. שתי הגישות הרווחות היו:

  • אב המנזר המכהן בוחר נזיר אחד ומכשיר אותו כיורש. הצידוק לגישה זו אומר שהנזירים ישתדלו להיות טובים יותר על מנת לזכות בתפקיד.
  • כלל הנזירים, או קבוצת נזירים בכירים, בוחרים את מי שהם רואים כמתאים ביותר. הצידוק לגישה זו אומר שכך נמנעת חנופה כלפי אב המנזר.

במהלך המאה ה-4 עד המאה ה-9, הייתה הכהונה כאב מנזר דרכן של משפחות האריסטוקרטיה הפרנקית לזכות במעמד ובתהילה. משרות הבישופות היו מסורות בידי האצולה הגאלו-רומית, ולבני משפחות אריסטוקרטיה פרנקית היה קשה מאוד להיכנס למעמד הבישופים, שהיו בעלי סמכות דתית ובעלי יוקרה.

משפחות שתרמו חלקת אדמה להקמת מנזר יכלו למנות את אחד מבניהן כאב המנזר, תפקיד בעל יוקרה. אם אב המנזר עלה למעמד בישוף, או אם הפך לאחר מותו לקדוש, הייתה המשפחה זוכה ביוקרה הנלווית למעמד זה.

היו משפחות שהקימו על אדמתן מנזר לגברים ומנזר לנשים. לפי ד"ר נירה פנסר מאוניברסיטת חיפה[1] דווח במאה ה-7, לראשונה, על נשים ממשפחות האריסטוקרטיה הפרנקית המשמשות אם מנזר הן עבור מנזר הנשים והן עבור מנזר הגברים. עד אז היו גברים מהווים אבות מנזר לגברים ונשים אמהות מנזר לנשים. היו אף מקרים שבהם גברים היו אבות מנזר לנשים אולם לא להפך.

במנזרים בודהיסטיים אב המנזר הוא נזיר האחראי על המנזר ועל שוכניו.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אב מנזר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]