אלה גראסו

אלה גראסו
Ella Grasso
לידה	10 במאי 1919; וינדזור לוקס, קונטיקט, ארצות הברית
פטירה	5 בפברואר 1981 (בגיל 61); הרטפורד, קונטיקט, ארצות הברית
שם מלא	אלה רוזה ג'וביאנה אוליבה גראסו
שם לידה	אלה רוזה ג'וביאנה אוליבה טמבוסי
מדינה	ארצות הברית
השכלה	מכללת מאונט הוליאוק
עיסוק	פוליטיקאית
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בן זוג	תומאס גראסו (1981–1942)
	8 בינואר 1975 – 31 בדצמבר 1980; (6 שנים)
סגן	רוברט קיליאן ; ויליאם או'ניל
	→ תומאס מסקיל ויליאם או'ניל ←
	3 בינואר 1971 – 3 בינואר 1975; (4 שנים)
	→ תומאס מסקיל טובי מופט ←
	3 בינואר 1959 – 3 בינואר 1971; (12 שנים)
תחת המושל	אברהם ריביקוף ; ג'ון דמפסי
	→ מילארד אלן גלוריה שאפר ←
פרסים והוקרה
	מדליית החירות הנשיאותית (1981); היכל התהילה הלאומי לנשים (1993); היכל התהילה של נשות קונטיקט (1994) ;

אלה רוזה ג'וביאנה אוליבה גראסו (באנגלית: Ella Rosa Giovianna Oliva Grasso; 10 במאי 1919 – 5 בפברואר 1981) הייתה פוליטיקאית אמריקאית וחברת המפלגה הדמוקרטית, שכיהנה כמושלת ה־83 של קונטיקט מינואר 1975 ועד 31 בדצמבר 1980. היא הייתה האישה הראשונה שנבחרה למושלת קונטיקט והאישה הרביעית שנבחרה למושלת מדינה בהיסטוריה של ארצות הברית. בנוסף, היא הייתה האישה הראשונה שנבחרה למשרת מושל מבלי להיות רעייתו או אלמנתו של מושל לשעבר. היא התפטרה מתפקידה עקב מאבקה בסרטן השחלה.

גראסו החלה את דרכה הפוליטית כחברה בליגת הנשים הבוחרות וככותבת נאומים של המפלגה הדמוקרטית. בשנת 1952 נבחרה לראשונה לבית הנבחרים של קונטיקט, וב-1955 הייתה לאישה הראשונה שכיהנה כמנהיגת הרוב בבית הנבחרים המדינתי. לאחר מכן נבחרה למזכירת המדינה של קונטיקט. בהמשך, כיהנה במשך שתי כהונות בבית הנבחרים של ארצות הברית בין השנים 1970–1974. בבחירות 1974 נבחרה למושלת קונטיקט, תפקיד אותו מילאה במשך כשש שנים עד להתפטרותה ב-1980.

ראשית חייה

אלה רוזה ג'וביאנה אוליבה טמבוסי נולדה בעיירה וינדזור לוקס שבקונטיקט לזוג מהגרים איטלקים. הוריה היו מריה אוליבה וג'יימס ג'אקומו טמבוסי, שעבד במפעל טקסטיל. אלה טמבוסי למדה מהוריה איטלקית רהוטה. היא למדה בבית הספר התיכון צ'אפי שבווינדזור לוקס. אף על פי שהצטיינה בלימודיה התיכוניים וזכתה בתואר "התלמידה שסביר להניח שתהפוך לראש העיר", גראסו טענה שפעמים תכופות הרגישה נטע זר בחברה כמי שגדלה בעיירת טקסטיל ענייה. לאחר מכן למדה סוציולוגיה וכלכלה במכללת מאונט הוליוק שבסאות' האדלי במסצ'וסטס, שם השלימה לימודי תואר ראשון בשנת 1940. שנתיים לאחר מכן השלימה לימודי תואר שני באותה המכללה.

בתום לימודיה הגבוהים גראסו שימשה כחוקרת במועצת כוח האדם המלחמתי (War Manpower Commission) בוושינגטון הבירה, שם התקדמה לדרג עוזרת מנהל מחקר לפני שעזבה את המועצה בשנת 1946. ב-1942 נישאה לתומאס גראסו, מנהל בית ספר במקצועו, ולשניים נולדו שני ילדים – סוזן וג'יימס. בני הזוג גראסו היו בעלי בית קולנוע באולד ליים שבקונטיקט. בעונות הקיץ נהגו לתפעל את בית הקולנוע, כאשר גראסו מכרה כרטיסי כניסה בקופות. במהלך כהונתה של גראסו בבית הנבחרים של ארצות הברית משפחתה נשארה בקונטיקט בזמן שהיא נסעה לגבעת הקפיטול בסופי השבוע. תומאס גראסו פרש מעסקי הקולנוע כאשר נבחרה רעייתו למושלת המדינה.

קריירה ציבורית

תחילת דרכה הפוליטית

כניסתה של גראסו לפוליטיקה החלה בשנת 1942 כאשר הצטרפה לליגת הנשים הבוחרות. ב-1943 נהפכה לכותבת נאומים עבור המפלגה הדמוקרטית של קונטיקט^[1]. לאחר שסיימה את לימודיה במכללת מאונט הוליוק הצטרפה אל המפלגה הרפובליקנית, אך בשנת 1951 עברה למפלגה הדמוקרטית כדי לתמוך במושל קונטיקט המכהן צ'סטר באוולס. במסגרת חברותה במפלגה הדמוקרטית המדינתית פגשה גראסו את ג'ון מורן ביילי והפכה לבת בריתו. ביילי הפך לדמות מפתח בקריירה של גראסו, כשהכיר ביכולתה לסחוף מצביעים, במיוחד נשים ובוחרים ממוצא איטלקי.

בשנת 1952 גראסו נבחרה לבית הנבחרים של קונטיקט וכיהנה שם עד 1957. בשנת 1955 נהייתה לאישה הראשונה שנבחרה לכהן כמנהיגת סיעת הרוב בבית הנבחרים המדינתי. כחברת בית הנבחרים של קונטיקט פעלה גראסו לביטול הממשל העצמי של מחוזות קונטיקט.

מזכירת המדינה של קונטיקט

בנובמבר 1958 נבחרה גראסו למזכירת המדינה של קונטיקט. בשנים 1962 ו-1966 נבחרה לתקופות כהונה נוספות. היא הייתה אחת האדריכליות של חוקת קונטיקט משנת 1960. ב-1961 בחרה גראסו שלא להשתתף בוועידה הלאומית של איגוד המזכירים המדינתיים באריזונה, על אף שהנסיעה הייתה במימון המדינה, מכיוון שסברה כי אין לה ערך ממשי. היא אישרה רק לאנשי ממשל אחרים להשתתף בוועידות לאומיות שהיו בעלות תועלת למדינה^[2].

בשנת 1962 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק הדין "בייקר נגד קאר" (אנ') כי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית חל על חלוקת המחוזות במדינות, וכי בתי המשפט הפדרליים פתוחים לתביעות המאתגרות את חלוקת מחוזות הבחירה במדינות ארצות הברית. בעקבות פסק הדין "ריינולדס נגד סימס", התכנסה הוועדה המשותפת לוועידות חוקתיות כדי לדון בהצעות לכינון ועידה חוקתית שתעדכן את חוקת קונטיקט בהתאם לפסיקות הפדרליות. בעקבות זאת הוכרזו בחירות מיוחדות לבחירת 84 הנציגים שישתתפו בוועידה, וגראסו נבחרה כאחת מהם. כמזכירת המדינה, היא השביעה את 84 הנציגים, שהתחלקו באופן שווה בין שתי המפלגות, ונבחרה לשמש כמנהיגת הסיעה הדמוקרטית על ידי 42 הנציגים הדמוקרטים^[3].

גראסו הייתה האישה הראשונה שכיהנה כיו"ר ועדת המצע המדינתי של המפלגה הדמוקרטית בקונטיקט, ושירתה בתפקיד זה בין השנים 1956–1968. היא הייתה חברה בוועדת ניסוח המצע של הוועדה הדמוקרטית הלאומית במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960. בנוסף, היא הייתה יושבת ראש משותפת של ועדת ההחלטות בוועידות הדמוקרטיות הלאומיות של 1964 ו-1968.

בית הנבחרים של ארצות הברית

דיוקנה של גראסו במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית

במהלך בחירות 1970 נחשבה גראסו למועמדת לתפקיד מדינתי או פדרלי בכיר יותר. לאחר שהסנאטור תומאס דוד גונה בידי הסנאט של ארצות הברית ב-1967 נותר מושבו פנוי, וגראסו נחשבה למועמדת אפשרית בבחירות לסנאט האמריקאי ב-1970. ועדות המפלגה הדמוקרטית בערים וינדזור לוקס, גלסטונברי וניו מילפורד אף הצביעו בעד תמיכה בה אם תכריז על התמודדות לסנאט.

תומאס ל. לוֹי, יריבה הרפובליקני לתפקיד מזכיר המדינה בשנת 1962, ביקש ממנה להתמודד על משרת המושל. סטיבן מינוט, סופר שהתמודד לקונגרס בשנת 1966, הציע לה להתמודד אל בית הנבחרים של ארצות הברית במחוז הקונגרס השישי של קונטיקט^[4]. נציג המחוז המכהן תומאס מסקיל (אנ') בחר להתמודד לתפקיד מושל קונטיקט, וכך נותר המחוז ללא נציג. ב-17 במרץ 1970 הכריזה גראסו על התמודדותה בבחירות המקידמות של המפלגה הדמוקרטית לייצוג מחוז זה בבית הנבחרים האמריקאי^[5].

בבחירות הכלליות התמודדה מול ריצ'רד קילבורן הרפובליקני וניצחה אותו בהפרש קטן של 4,063 קולות^[6].

במהלך כהונתה הייתה גראסו חברה בוועדה לענייני חיילים משוחררים ובוועדת החינוך והעבודה של בית הנבחרים. בדצמבר 1971 חתמה יחד עם חברי קונגרס נוספים על מברק לנשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון כמחאה על מבצע ליינבקר 2 (אנ'), בדרישה להפסיק את ההפצצות האוויריות בווייטנאם. גראסו הייתה חברת הקונגרס היחידה מקונטיקט שחמתה על המברק^[7].

גראסו נבחרה מחדש לבית הנבחרים בשנת 1972 אחרי שגברה על יריבה הרפובליקני ג'ון פ. וולש עם 140,290 קולות לעומת 92,783 הקולות שקיבל יריבה.

מושלת קונטיקט

היבחרה לתפקיד

בשנת 1973, סקר דעת קהל בנוגע לבחירות לתפקיד מושל קונטיקט שנערך על ידי AFL-CIO חזה כי גראסו תביס את המושל המכהן מסקיל בפער של 46% מול 39%. בעקבות זאת הוקמה עבורה ועדת גישוש, אף על פי שטרם הכריזה על כוונתה להתמודד^[8]. ב-8 בינואר 1974 הכריזה גראסו רשמית על התמודדותה לתפקיד המושל והגישה את מועמדותה למזכיר המדינה^[9].

על מנת לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית לתפקיד המושל, נדרש מהמועמד לקבל את תמיכתם של 607 מתוך 1,213 הצירים בוועידה המדינתית, כאשר נערכו פריימריז מוקדמים לבחירת הצירים. גראסו התמודדה מול התובע הכללי רוברט קיליאן שנהנה מתמיכתם של מנהיגים אחדים במפלגה, אך לאחר שניצחה בקושי את הפריימריז בהרטפורד וזכתה בשבעים הצירים שלה בפער של אלפיים קולות, היא הבטיחה למעשה את המועמדות עם הצירים המחויבים לה^[10]^[11].

מנהיג הוועדה הדמוקרטית הלאומית ג'ון מורן ביילי העדיף את קיליאן כמועמד המפלגה, אך מתוך רצון להימנע מבחירות מקדימות שייפגעו בסיכויי המפלגה לנצח בבחירות הכלליות הוא שכנע את קיליאן לפרוש מהמרוץ בתמורה למועמדות לסגן המושל. עד שלב ההצבעה בוועידה המדינתית, כל יריביה של גראסו פרשו מלבד ראש עיריית נורווק פרנק זולו, שפרש במהלך הוועידה עצמה. מכיוון שהייתה המועמדת היחידה שקיבלה לפחות 20% מקולות הצירים, לא נערכו בחירות מקדימות, וב-20 ביולי 1974 העניקו לה הצירים את המועמדות פה אחד^[12] בבחירות הכלליות ניצחה גראסו את מועמד המפלגה הרפובליקנית, חבר הקונגרס רוברט סטיל, בפער של 200 אלף קולות. בכך הפכה לאישה הראשונה שנבחרה למושלת מבלי להיות רעייתו או אלמנתו של מושל לשעבר.

כהונתה

עם כניסתה לתפקיד התמודדה קונטיקט עם גירעון תקציבי של 80 מיליון דולר, וגראסו הבטיחה לנהוג באחריות כלכלית. בשנת 1975 היא פיטרה 505 עובדי מדינה, צמצמה את התחייבותה להעביר 25 מיליון דולר לערים באמצעות הכנסות פדרליות ל-6 מיליון דולר בלבד, ויתרה על תוספת שכר של 7,000 דולר שהייתה מחויבת לקבל על פי חוק, ומכרה את הלימוזינה והמטוס של משרדה^[13].

במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976 תמכה גראסו בסנאטור הנרי ג'קסון בבחירות המקדימות, ושמה הוזכר כמועמדת אפשרית לתפקיד סגנית נשיא ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית. צעירי המפלגה הדמוקרטית בקונטיקט ניסו לשכנע אותה להתמודד, אך מנהיגים מקומיים זעמו על קיצוץ ההכנסות הפדרליות שהנהיגה והתחייבו לבלום את מועמדותה. לבסוף, היא הודיעה שאינה מעוניינת בתפקיד^[14]^[15]. גראסו שימשה מאוחר יותר כיושבת ראש משותפת של הוועידה הדמוקרטית הלאומית לשנת 1976^[16].

לאחר מותו של ג'ון מורן ביילי, דומה כי לא קם מנהיג חזק דיו במפלגה הדמוקרטית שימנע אתגר בבחירות המקדימות מצד סגן המושל רוברט קיליאן^[17]. בדצמבר 1978 הכריז קיליאן על התמודדותו לתפקיד המושל, אך לאחר שגראסו ניצחה אותו בפריימריז, היא נבחרה מחדש בקלות מול חבר הקונגרס הרפובליקני רונלד סרסין (אנ').

אחד משיאי כהונתה היה ניהולה הנחוש של סופת שלגים קשה במיוחד בפברואר 1978. הסופה, שכונתה "סופת החורף לארי" ובהווה ידועה כ"בליזארד של 78" (אנ'), המטירה כ-76 סנטימטר של שלג ברחבי קונטיקט, שיתקה את הכבישים המהירים והפכה את כל הדרכים לבלתי עבירות. בצו ביצועי הכריזה גראסו על "סגירת המדינה", אסרה על כל שימוש בכבישים הציבוריים והורתה על סגירת כל העסקים, מה שחייב את התושבים להסתגר בבתיהם. מהלך זה אפשר לכוחות החילוץ והניקוי להתמקד בטיפול במקרי חירום במקום בחילוץ כלי רכב תקועים. המשבר הסתיים לאחר שלושה ימים, והיא זכתה לשבחים מכל קצות הקשת הציבורית על הנהגתה ונחישותה^[18].

במרץ 1980 אובחנה גראסו כחולה בסרטן השחלה, וב-31 בדצמבר של אותה שנה התפטרה מתפקידה כמושלת.

מותה ומורשתה

ב-5 בפברואר 1981, פחות משנה לאחר שאובחנה עם סרטן השחלה ופחות משישה שבועות לאחר שעזבה את תפקידה, נפטרה גראסו בבית החולים בהרטפורד בעקבות התקף לב וכשל באיבריה החיוניים, לאחר שנפלה לתרדמת מוקדם יותר באותו היום^[19]. היא הותירה אחריה את בעלה ושני ילדיהם. לאחר מותה, הוצב ארונה בטקס הוקרה בקפיטול מדינת קונטיקט בין 8 ל-9 בפברואר, ולאחר מכן נטמנה בבית העלמין סנט מרי בווינדזור לוקס.

בשנת 1981 העניק לה נשיא ארצות הברית רונלד רייגן לאחר מותה את מדליית החירות הנשיאותית, ובשנת 1993 היא הוכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים. בשנת 1994 נכללה במחזור הראשון של הנשים שהוכנסו להיכל התהילה של קונטיקט לנשים, שם שוכן מרכז אלה טמבוסי גראסו לנשים בפוליטיקה.

חברת הרכבות "Metro-North Railroad" קראה על שמה את קרון הרכבת "Shoreliner I מספר 6252". בית הספר הטכני הדרום-מזרחי אלה ט. גראסו בגרוטון נקרא על שמה, כמו גם כביש האגרה אלה ט. כראסו בווינדזור לוקס; שדרות אלה גראסו בניו בריטן; בניין אלה ט. גראסו במתחם הדירות של אוניברסיטת קונטיקט; ושדרות אלה ט. גראסו בניו הייבן, המכונות על ידי המקומיים "השדרה".

למעלה משנתיים לאחר מותה, קיבלה חברת ".Arch Communications Corp" אישור הקמה לערוץ 61 בהרטפורד בספטמבר 1983; החברה תכננה להנציח את זכרה של גראסו באמצעות אותיות הקריאה "WETG" עבור הערוץ, בהתבסס על ראשי התיבות של שמה (ETG). התחנה עלתה לשידור ב-17 בספטמבר 1984 בשם "WTIC-TV", אך נותרה מוקדשת לכבודה של גראסו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלה גראסו בוויקישיתוף

אלה גראסו, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
אלה גראסו, באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)

הערות שוליים

^ Ella Tambussi Grasso, באתר Connecticut Women's Hall of Fame (באנגלית)
^ Ella Grasso: shrewd politician from way back, מהעיתון בוסטון גלוב, 11 בנובמבר 1974 (באנגלית)
^ History Is Made As Governor Proclaims New Constitution, מהעיתון Hartford Courant‏, 31 בדצמבר 1965 (באנגלית)
^ Town Committee Urges Democrat To Senate Race, מהעיתון Hartford Courant‏, 11 בפברואר 1970 (באנגלית)
^ Today Is Mrs. Grasso's Day, מהעיתון Hartford Courant‏, 17 במרץ 1970 (באנגלית)
^ CT District 6, באתר Our Campaigns (באנגלית)
^ Ella Grasso Signs Protest On Bombing, מהעיתון The Bridgeport Post‏, 29 בדצמבר 1971 (באנגלית)
^ Ella Grasso Gains Ground In 1974 Gubernatorial Race, מהעיתון Naugatuck Daily News‏, 6 בספטמבר 1973 (באנגלית)
^ Grasso To File Today, מהעיתון Hartford Courant‏, 8 בינואר 1974 (באנגלית)
^ Triumph Sews Up Nomination, מהעיתון Hartford Courant‏, 24 במאי 1974 (באנגלית)
^ Ella Wins Hot Primary; Killian Vows to Fight On, מהעיתון The Bridgeport Telegram‏, 24 במאי 1974 (באנגלית)
^ Ella Will Be Her Own Boss, מהעיתון Naugatuck Daily News‏, 22 ביולי 1974 (באנגלית)
^ Gov. Ella Grasso meet state's problems head-on, מהעיתון Hattiesburg American‏, 12 בדצמבר 1976 (באנגלית)
^ Young Dems Boost Grasso VP Effort, מהעיתון Naugatuck Daily News‏, 1 ביולי 1976 (באנגלית)
^ Jackson's Visit, מהעיתון The Bridgeport Post‏, 9 במאי 1976 (באנגלית)
^ Ella Seem Ready To Back Jacksont, מהעיתון The Bridgeport Post‏, 1 באפריל 1976 (באנגלית)
^ Convention Lacks Bailey Touch, מהעיתון Hartford Courant‏, 22 ביולי 1978 (באנגלית)
^ Ella Giovanna Oliva, באתר Connecticut State Library (באנגלית)
^ מת'יו ל. וולד, EX-GOV. GRASSO OF CONNECTICUT DEAD OF CANCER, באתר הניו יורק טיימס, 6 בפברואר 1981 (באנגלית)

[1] Ella Tambussi Grasso, באתר Connecticut Women's Hall of Fame (באנגלית)

[2] Ella Grasso: shrewd politician from way back, מהעיתון בוסטון גלוב, 11 בנובמבר 1974 (באנגלית)

[3] History Is Made As Governor Proclaims New Constitution, מהעיתון Hartford Courant‏, 31 בדצמבר 1965 (באנגלית)

[4] Town Committee Urges Democrat To Senate Race, מהעיתון Hartford Courant‏, 11 בפברואר 1970 (באנגלית)

[5] Today Is Mrs. Grasso's Day, מהעיתון Hartford Courant‏, 17 במרץ 1970 (באנגלית)

[6] CT District 6, באתר Our Campaigns (באנגלית)

[7] Ella Grasso Signs Protest On Bombing, מהעיתון The Bridgeport Post‏, 29 בדצמבר 1971 (באנגלית)

[8] Ella Grasso Gains Ground In 1974 Gubernatorial Race, מהעיתון Naugatuck Daily News‏, 6 בספטמבר 1973 (באנגלית)

[9] Grasso To File Today, מהעיתון Hartford Courant‏, 8 בינואר 1974 (באנגלית)

[10] Triumph Sews Up Nomination, מהעיתון Hartford Courant‏, 24 במאי 1974 (באנגלית)

[11] Ella Wins Hot Primary; Killian Vows to Fight On, מהעיתון The Bridgeport Telegram‏, 24 במאי 1974 (באנגלית)

[12] Ella Will Be Her Own Boss, מהעיתון Naugatuck Daily News‏, 22 ביולי 1974 (באנגלית)

[13] Gov. Ella Grasso meet state's problems head-on, מהעיתון Hattiesburg American‏, 12 בדצמבר 1976 (באנגלית)

[14] Young Dems Boost Grasso VP Effort, מהעיתון Naugatuck Daily News‏, 1 ביולי 1976 (באנגלית)

[15] Jackson's Visit, מהעיתון The Bridgeport Post‏, 9 במאי 1976 (באנגלית)

[16] Ella Seem Ready To Back Jacksont, מהעיתון The Bridgeport Post‏, 1 באפריל 1976 (באנגלית)

[17] Convention Lacks Bailey Touch, מהעיתון Hartford Courant‏, 22 ביולי 1978 (באנגלית)

[18] Ella Giovanna Oliva, באתר Connecticut State Library (באנגלית)

[19] מת'יו ל. וולד, EX-GOV. GRASSO OF CONNECTICUT DEAD OF CANCER, באתר הניו יורק טיימס, 6 בפברואר 1981 (באנגלית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]