ז'אן ד'ארק (מחזה)

ז'אן ד'ארק
Saint Joan

מידע כללי
מאת	ג'ורג' ברנרד שו
שפת המקור	אנגלית
סוגה	מחזה
הוצאה
תאריך הוצאה	1924
פרסים
פרס אוליבייה

פסלה של ז'אן ד'ארק בכיכר הפירמידות בפריז

ז'אן ד'ארק (באנגלית: Saint Joan) הוא מחזה פרי עטו של ג'ורג' ברנרד שו, המבוסס על חייה ומשפטה של ז'אן ד'ארק. הוא הועלה לבמה לראשונה בסוף 1923, כ-3 שנים אחרי שזכתה לקאנוניזציה מידי הכנסייה הקתולית. המחזה ממחיז את מה שידוע על חייה בהתבסס על התיעוד ממשפטה. שו למד את פרוטוקול המשפט והחליט שהמעורבים בו פעלו בתום לב מתוך אמונתם. הוא כתב בהקדמה למחזה:

"הצד הטרגי ביותר במשפט זה היה שז'אן... לא הבינה כלל במה מאשימים אותה. דבקותה בכנסייה הייתה שונה בתכלית מזו של הבישוף, ולאמיתו של דבר אין היא יכולה להיות נמדדת כלל באמת-המידה שלו. היא נהנתה מזיו השכינה המיוחד שאוצלת הכנסייה לנשמות רגישות... תפילותיה לא היו אלא שיחות מופלאות עם שלושת קדושיה. חסידותה נראתה על-אנושית לאותם ברנשים קפדנים ודקדקנים שכל עניין הדת לא היה לגביהם אלא עניין שבתפקיד בלבד. אולם משמנעה הכנסייה את ברכותיה מז'אן וכפתה עליה את פירושה הממוסגר לרצונו של אלוהים ותבעה ממנה להקריב לפירוש זה את פירושה האישי... כי על-פי הבנתה היא את הכנסייה הקתולית, הרי זה מוסד שבו האפיפיור היא ז'אן ד'ארק מלוריין, ולא האב הקדוש ברומא. וכי איך וכיצד יכלה הכנסייה לשאת ולסבול פירוש כעין זה, לאחר שחיסלה זה לא כבר את יאן הוּס..."

מייקל הולורויד אפיין את המחזה כ"טרגדיה בלי רשעים" וה"טרגדיה היחידה" של שאו.

הנפשות הפועלות

• רובר דה בריקור
• משרת
• יוהנה (ז'אן ד'ארק)
• ברטראן דה פולאנז'י
• ארכיבישוף
• דה-לא-טרמוי
• נער (כרוז)
• ז'יל דה רֶה (כחולדקן)
• קפיטאן לא-איר
• שרל, הדופין
• הדוכסית דה-לא-טרמוי
• דיונוא, הממזר מאורליאן
• נער (נושא-כלים)
• רישאר דה-בושן, רוזן ווריק
• נער (נושא-כלים)
• הכומר סטוגאמבר
• קושון, הבישוף מבווא
• האינקוויזיטור
• דסטיווא
• דה-קורסל
• מרטין לאדבני, נזיר
• תלין
• חיל אנגלי
• נציג המאה העשרים

תקציר העלילה

שאו מאפיין את "ז'אן ד'ארק" כ"מחזה היסטורי בשש תמונות ואפילוג". יוהנה (ז'אן ד'ארק), נערה פשוטה ממשפחת איכרים, שומעת קולות שמתיימרים להיות קולותיהם של מרגרטה הבתולה, קתרינה מאלכסנדריה והמלאך מיכאל, אותם שלח אלוהים כדי להנחות את מעשיה.

בתמונה א' נפתחת כשרובר דה בריקור המתלונן על חוסר יכולתן של התרנגולות בחווה להטיל ביצים. יוהנה טוענת שהקולות אומרים לה לפרוץ את מצור אורליאן ושישלח איתה שלושה מאנשים למטרה זו. יוהנה מוסיפה ואומרת כי אלוהים אומר לה להמליך את הדוֹפן בכנסית העיר רֶנְס. דה בריקור מלגלג על ז'אן, אולם משרתיו שואבים השראה מדבריה. בסופו של דבר דה בריקור מתחיל לחוש אותה תחושת השראה, ונותן את הסכמתו ליוהנה. המשרת נכנס בסיום התמונה ואומר שהתרנגולות חזרו להטיל ביצים. דה בריקור רואה בכך אות מאלוהים להשראתה האלוהית של יוהנה.

תמונה ב' (8 במרץ 1429) יוהנה מפלסת דרכה כדי להתקבל לחצרו של הדופן החלש וחדל האישים. שם, היא אומרת לו שהקולות שלה ציוו עליה לעזור לו לגרש את האנגלים מאורליאן ומצרפת ולהכתיר אותו למלך בכנסיית ריימס, בה הוכתרו כל מלכי צרפת האמיתיים. דרכה של יוהנה צולחת תוך שהיא משתמשת בחנופה, משא ומתן, מנהיגות ומיומנות בשדה הקרב.

בתמונה ג' (29 באפריל 1429), דיונוא ונושא כליו נמצאים על גדת נהר הלואר. הם ממתינים לרוח שתפנה מערב ותעזור לחיילים לשוט ברפסודות, לחצות את הנהר ולתקוף את האנגלים באורליאן מן העורף. יוהנה מבקשת לחצות את הגשר ולתקוף את האנגלים ודיונוא מסביר לה שצריך להיות פרקטיים, לתקוף את האנגלים בהפתעה מהעורף. היא נוסכת בדיונוא השראה לתקוף את האנגלים ובסיום התמונה הרוח פונה מערבה והם תוקפים.

לבסוף יוהנה נבגדת ונשבית בידי האנגלים בעת מצור קומפיין. תמונה 6 (30 במאי 1431) מתארת את המשפט שנערך לה. הכומר סטוגאמבר מתעקש על כך שהיא תוצא להורג מייד. האינקוויזיטור, הבישוף מבווא, ואנשי הכנסייה משני צידי המיתרס דנים באריכות על טבעה של הכפירה. יוהנה מובאת לבית המשפט וממשיכה לטעון שהקולות אומרים לה את דבר האל ושאין היא זקוקה לכנסייה. הדבר מרתיח את סטוגאמבר. היא נכנעת בפני האיום בהוצאה להורג בשריפה ונאותה לחתום על כתב הודאה שבו היא מודה שחטאה בכל ההאשמות המיוחסות לה, על כך שהקולות ששמעה היו שדים ורוחות ושהיא מוכנה לשוב לחיק הכנסייה ולהישמע לאפיפיור. היא עושה זאת מתוך מחשבה שיחונו אותה. אולם כשמתברר לה שלמרות כתב ההודאה היא דנים אותה לאכול לחם צר ולשתות מים לחץ כשהיא נתונה במאסר עולם כל חייה, היא חוזרת בה, קורעת אותו ואומרת:

"הבטחתם לי חיים, אבל שקר שיקרתם לי! סבורים אתם שהחיים חיים הם אם רק אינך דומם כאבן... די לי והותר לי בפת-קיבר חרבה כדי לחיות... אין כל נזק ורעה בשתיית מים בלבד, אם צלולים וטהורים הם... אבל לכלוא אותי מפני זוהר השמים ולגזול ממני פרח ושדה ; לכבול רגלי בשלשלאות, כדי שלא ארכב שנית עם אנשי-החיל ולא אוכל להעפיל על ההרים ; לאלץ אותי לנשום אוויר של טחב ומחשכים ולמנוע ממני כל דבר שיש בו משום אהבת אלוהים... אחת היא לי אם רק אוסיף ואשמע את קול הרוח בעצים, את ציוץ העפרוני בשמש, את געיית הכבשים בבוקר צונן, ואת דינדונם הברוך ומבורך של פעמוני הכנסיה, המעוררים באוזני את קולות המלאכים שלי. אבל בלעדי דברים אלה איני יכולה לחיות ; ואם רצונכם למנוע אותם ממני או מאת כל מישהו אחר שנברא בצלם, כי אז בטוחה אני שעצת שדים היא עצתכם וכי קולותי שלי מאת האלוהים באו."

הכומר סטוגאמבר דורש שיוהנה תילקח למוקד ותישרף מייד. האינקוויזיטור והבישוף מבווא מנדים אותה ומעבירים אותם לידיהם של האנגלים. האינקוויזיטור טוען שיוהנה חפה מפשע, במובן זה שהיא כנה ואינה מבינה את הכנסייה ואת החוקים. סטוגאמבר שנכח בהוצאה להורג מדדה בחזרה לאולם, משמיע קולות מסכנים ביותר, כשפניו שטופי דמעות ואומר:

"לא ידעתי את אשר אני עושה. הריני טיפש חמום מוח, והקללה תרבץ עלי עד נצח-נצחים."

חייל אנגלי נתן ליוהנה שני קיסמים קשורים בצוותא (מעין צלב) לפני מותה. הנזיר מרטין לאדבני מספר שהוא לקח צלב מהכנסייה כדי שתתבונן בו והיא הזהירה אותו שאם יתקרב עוד תאחז בו האש ואמר

"נערה שיש בה אומץ-לב להרהר בסכנה של הזולת בשעה כמו זו, אי-אפשר שיקנן בה השטן... מאמין אני שגואלה ומשיחה הופיע לנגד עיניה בכל תפארת רחמיו... לא רגעי קץ היו אלה בשבילה, כי אם רגעי ראשית חדשה."

באפילוג המתרחש כעבור 25 שנה, נערך משפט חדש כדי לטהר את שמה של ז'אן ד'ארק מכפירה. מרטין לאדבני מביא את החדשות למלך שארל. שארל חולם חלום ובו יוהנה נגלית לפניו. היא משוחחת בעליצות לא רק עם שארל, כי גם עם אויביה לשעבר, שקורמים עור וגידים בחדר השינה של המלך. שליח מהעת המודרנית (זמן תקופת כתיבת המחזה, שנות העשרים של המאה העשרים) מביא חדשות שז'אן ד'ארק הוכרזה קדושה בשנת 1920. היא אומרת שבכוחם של קדושים לחולל ניסים ושואלת אם הם רוצים שהיא תקום לתחייה. כל הדמויות עוזבות את החדר בזו אחר זו, טוענות שהעולם אינו מוכן לקבל קדושה כמוה. האחרון לעזוב הוא החייל האנגלי, שנמצא בגיהנום, פרט ליום אחד בשנה שחסים עליו בגלל שהוא נתן לה צלב לפני מותה. המחזה מסתיים בכך שיוהנה נואשת ומבינה שהאנושות לעולם לא תקבל את קדושיה:

"הוא אלוהים... מתי תהא אדמתך נכונה לקבל את קדושיה? עד אנה יש עוד לצפות, אלוהים ? עד אנה ? עד מתי ?"

הפקות

המוניטין של שאו אחרי מלחמת העולם הראשונה היה בשפל המדרגה, וסבורים שהוא רצה קודם כל לבחון את המחזה מחוץ לבריטניה. הצגת הבכורה של המחזה התקיימה ב-28 בדצמבר 1923 בתיאטרון גאריק בברודוויי, בידי להקת תיאטר גילד בכיכובו של ויניפריד לניהאן בתפקיד הראשי. הצגת הבכורה בלונדון הופקה בידי לואיס קאסון וכיכבה בה חברתו של שאו סיביל תורנדייק, השחקנית שעבורה הוא כתב את התפקיד. מעצב התלבושות היה צ'ארלס ריקטס. ג'ון פולדס הלחין פסקול מקורי למחזה וניצח בו.

עיבודים

גרהם גרין עיבד את המחזה לסרט אותו ביים אוטו פְּרֶמִינְגֶר, שיצא לאקרנים בשנת 1957. ג'ין סיברג גילמה את דמותה של ז'אן ד'ארק, בסרט שיחקו גם ריצ'רד וידמארק, ריצ'רד טוד וג'ון גילגוד.

ב-1927 לי דה פורסט ביים את סיביל תורנדייק בסצנת הכנסייה מז'אן ד'ארק בסרט קצר שהוא עשה במכשיר הפונופילם שפיתח.

המחזה בדפוס בעברית

• ג'ורג' ברנרד שו, יוהנה הקדושה - ז'אן ד'ארק, מאנגלית: יעקב אורלנד, תל אביב: הוצאת ספרים נ. טברסקי, 1953.

המחזה בתיאטרון המקצועי הישראלי

1. תיאטרון הקאמרי, הצגת בכורה: 18 בדצמבר 1952

• יוצרים: מתרגם - יעקב אורלנד, במאי – יוסף מילוא, צייר – תיאו אוטו.
• שחקנים: רובר דה בריקור – טוביה גרינבאום, משרת – ניסן יתיר, יוהנה (ז'אן)– אורנה פורת, ברטראן דה פולאנז'י – אריה לביא, ארכיבישוף – מיכאל גור, דה-לא-טרמוי – חנן סמטאי, נער (כרוז) – שמעון ברבו, ז'יל דה רֶה (כחולדקן) – אריה אליאס, קפיטאן לא-איר – עמנואל בן-עמוס, שרל, הדופין – יוסף מילוא, הדוכסית דה-לא-טרמוי – מרים רוז'ה, דיונוא, הממזר מאורליאן – נתן כוגן, נער (נושא-כלים) – א. קירשנבאום, רישאר דה-בושן – יצחק שילה, הכומר סטוגאמבר – איתן פריבר, קושון – זלמן לביוש, האינקוויזיטור – יוסף ידין, דסטיווא – אברהם רונאי, נער (נושא-כלים) – מרים רוז'ה, דה-קורסל – חיים אברון, מרטין לאדבני – אלברט בן-צבי, התליין – אריה אליאס, החייל – ניסן יתיר, איש המאה העשרים – חנן סמטאי.

2. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 1 במאי 1971

• יוצרים: מתרגמת - תרצה אתר, בימוי - מייקל מיצ'ם, תפאורה ותלבושות - רובין פידקוק, מוזיקה : פולדי שצמן.
• שחקנים: רוברט דה בודריקוט - פסח גוטמרק, שמש - ישראל רובינצ'יק, ז'אן - גילה אלמגור, ברטראנד דה פולנג'י - יצחק קלוגר, ארכיבישוף מריימוס - אברהם רונאי, דה לה טרמואי - ליאו יונג, ז'יל דה ריי - אלכס קוטאי, קפטן לה-הייר - איתן פריבר, הדופין - ניסים עזיקרי, הדוכסית דה לה טרמואי - עדי קפלן, דונואה, הממזר מאורליאן - שמואל עצמון, ריצ'רד דה בושם - יצחק שילה, ציפלין זה סטוגומבר - נחום בוכמן, פיטר קושון - ברוך דוד, פאז' לוארוויק - משה קליף, האינקוויזיטור - יהודה אפרוני, ד'אסטיווה - רולף ברין, דה קורסל - ישראל רובינצ'יק, האח מרטין לאדוונו - דוד ירדני, רשם ראשי - זלמן הירשפלד, התליין - פסח גוטמרק, חייל אנגלי - אליעזר יונג, ג'וטלמן - פנחס גולדברג. אנשי החצר, אבירים, רשמים : אורה פרוש, גד יסעור, רבקה מרומי, אדם שפירא, בתיה ארואטי, ג'ון פולטון, פנחס גולדברג.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ז'אן ד'ארק בוויקישיתוף

• הטקסט המלא של המחזה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ז'אן ד'ארק במסד הנתונים IBDB (באנגלית)
• על ז'אן ד'ארק מאת ברנרד שאו
• מקורות ראשוניים המספרים על לבושה הגברי של ז'אן ד'ארק
• תיאור חזותה החיצונית של ז'אן ד'ארק
• מייקל בילינגטון, על הפקת "ז'אן ד'ארק" בתיאטרון אוליביה, לונדון, בעיתון הגארדיאן, 12 ביולי 2007
• לין גרדנר, אימת הזיקנה, בעיתון הגארדיאן, 3 ביולי 2007
• סוזנה קלאפ, יוהנה שורפת בהופעה מהשמיים, בעיתון הגארדיאן, 15 ביולי 2007
• ז'אן ד'ארק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)